טניה בלוך (54), תופרת מקרית מלאכי, נסעה בימי הסגר השלישי לצלם הפקת אופנה. הצילומים לא נערכו עבור מגזין או פרסומת, ומעל הבגדים לא התנוסס שם של מותג. הדוגמנית היתה בתה הצעירה, אווה (16), המאפרת היתה אחותה, אנה, הצלם הוא בנה, פאבל (34), והשמלה, בסגנון שנראה כאילו נלקח מארון הבגדים של גבירה בת המאה ה-18, נתפרה בידיה של בלוך עצמה.

את השמלה הזו, מבד בצבע ירוק בקבוק, המעוטרת בתחרה ובחוטים בצבע זהב, תפרה בלוך בין הסגר הראשון לסגר השלישי. "בין העבודות. זה לוקח המון זמן. ויותר מכמה שלוקחת התפירה, לוקח זמן למצוא את האביזרים ולהתאים אותם לבד".

כשסיימה לתפור, כעבור כמעט שנה, החליטו בלוך וילדיה לארגן יום צילומים מיוחד בסטודיו של חבר של הבן, ברמת גן. "יום צילום זה דבר נורא מעייף", היא אומרת. "קמתי בחמש בבוקר כי צריך להוציא את הכלב. אחרי הכלב התחיל הסיפור. הצילומים עצמם לא לוקחים הרבה זמן, אבל רק את התלתלים שלה לקח לנו שעתיים לעשות. אחר כך עוד שעה איפור, עד שהתלבשנו. התחלנו לצלם רק ב-12:00-11:00. חזרנו משם גמורים".

החלק המהנה באמת, היא מסבירה, הגיע אחר כך. "כל המשפחה ישבה יחד לבחור מבין 300 תמונות. זה זמן איכות משפחתי". אחרי שנבחרו התמונות הטובות ביותר, בלוך העלתה אותן לפייסבוק, "ואז ישבנו וספרנו את הלייקים. מה אמרו מה כתבו". אבל יותר מהלייקים והתגובות החיוביות, בלוך מדגישה שהדבר הכי חשוב, הוא זמן האיכות עם בתה. "היא אוהבת את זה מאוד, ולי בא להלביש אותה כל הזמן".

השמלות המרהיבות שיוצרת בלוך עבור בתה והפקות הצילומים שהיא מארגנת, הפכו בשנים האחרונות לעיסוק משפחתי. "כל הסיפור הזה לא כלכלי", אומרת בלוך. וזאת גם לא המטרה. "זה רק לכיף. אני משקיעה המון, כי כיף לי, זה עושה לי מצב רוח טוב, זה עושה לילדה מצב רוח טוב, זה תחביב".

בובת חרסינה, שמלה אדומה ושועל

בלוך נולדה בקייב, אוקראינה. העיסוק בתפירה והאהבה למקצוע החלו בילדותה. "כל החיים שלי בתפירה. התחלתי מסבתא, אחר כך היו בבית הספר קורסים בכיתות יא'-יב' שלימדו בהם מקצוע, ואני למדתי תפירה". אחר כך למדה תדמיתנות באוניברסיטה בעיר.

טניה בלוך. "כל החיים שלי בתפירה" (צילום: אלבום פרטי)

ב-1995 עלתה לארץ עם שני בניה, פאבל ומיכאל (29) ובעלה, מיכאל ז"ל, שנפטר לפני שנתיים מדום לב. "הוא תמיד אפשר לי לתפור ונתן לי חופש", היא מספרת. "דאגתי לבית, אבל הוא ידע שכשאני תופרת שמלה הוא צריך להסתדר לבד עם האוכל". הבת נולדה בארץ.

עם הגעתם לארץ חיו תקופה קצרה בראשון לציון, ממנה עברו לקרית מלאכי, ומאז היא שם. "אני אוהבת לגור פה. שקט, אני מכירה את כולם וכולם מכירים אותי". במשך השנים עבדה בסלון כלות ובמתפרות, וכעת היא עובדת ב"אימפלה עיצובים", חברה שמתמחה בעיצוב מוצרי יודאיקה ופרוכות לבתי כנסת.

משפחת בלוך בנובי גוד: טניה (מימין), אווה, מיכאל, והאב מיכאל ז"ל (צילום: אלבום פרטי)

רגע מכונן בחייה כתופרת חובבת של שמלות תקופתיות, היתה צעידה מהבית לבית הספר של בתה, לפני כשש שנים. "תפרתי לאווה תחפושת של בובת חרסינה לפורים. יצאנו לבית הספר שנמצא במרחק 10 דקות הליכה מהבית ולקח לנו שעה להגיע, כי כל אחד עצר לשאול ולהתעניין בתחפושת. יש משהו בסגנון הזה שמושך תשומת לב".

אווה, בשמלת בובת החרסינה שתפרה לה אמה. "יש משהו בסגנון הזה שמשך תשומת לב" (צילום: אלבום פרטי)

ההתפעלות מהתחפושת והרצון לאתגר את עצמה, הובילו אותה לתפור לבתה בפורים בשנה שלאחר מכן שמלה נוספת. "שמלת 'אליס' (עליסה בארץ הפלאות) בסגנון 'סטימפאנק' (עולם דמיוני שמשולבים בו אלמנטים מהתקופה הוויקטוריאנית). ואז", היא משחזרת, "הכרתי דרך האינטרנט צלם בשם אלכס ונצטי. הוא עשה לה צילומים ולצילומים האלה תפרתי שמלת אליס בדיוק כמו בסרט. הבנתי שהדברים האלה יוצאים לי טוב, אז שנה אחר כך עשיתי לה כיפה אדומה סטימפאנק, שגם יצאה מאוד יפה, ושנה אחרי זה, ב-2019, הייתה לנו שמלת שועל סטימפאנק".

"אליס" בסגנון סטימפאנק. "שמלה בדיוק כמו בסרט" (צילום: Vanzetti)

שמלת שועל סטימפאנק. זכתה במקום הראשון בתחרות תחפושות בירושלים ובפרס הראשון: מכונת תפירה (צילום: אלינה רזניק)

"השמלה האדומה" התחרתה בתחרות שמלות בסגנון הרנסאנס בפסטיבל האבירים בירושלים. "זה היה שווה רק בשביל האווירה" (צילום: אלבום פרטי)

על שמלת השועל, זכתה בלוך במקום הראשון (ובמכונת תפירה) בתחרות תחפושות בירושלים, אחריה, נרשמה לתחרות שמלות בסגנון הרנסאנס במסגרת פסטיבל האבירים. "ראיתי במקרה מודעה בפייסבוק ונשאר רק שבוע עד הפסטיבל. תוך שבוע תפרתי את 'השמלה האדומה')". בפסטיבל הזה היא אמנם לא זכתה, אך מבחינתה, ניצחון הוא לא הדבר הכי חשוב. "זה היה שווה רק בשביל האווירה, בשביל איך שאנשים הסתכלו והדברים שאמרו, ובשביל הכיף של הבת שלי. היא הייתה כמו על שטיח אדום. היא יצאה וכולם רצו לשאול, להצטלם. זה היה שווה רק בשביל זה".

"זה או שיש חוש לסטייל או שאין"

איך את מתחילה לתפור שמלה?
"אני לוקחת בובת דיגום ושמה עליה תחתית בצורה שמתאימה לתקופה. עכשיו למשל, אני תופרת שמלה בסגנון מארי אנטואנט שהיא רחבה בצדדים. בשמלה האדומה הייתה כרית מאחורה".

גם הבן הצלם, פאבל בלוך, משתתף בפרויקט המשפחתי (צילום: אלבום פרטי)

אחרי שהיא ממקמת את התחתית היא מתחילה להרכיב את השמלה. "זה מעניין לתפור שמלות כאלה", היא אומרת. "אני אף פעם לא יודעת איך זה ייראה בסוף. אני לא מציירת, פשוט שמה בדים, אביזרים תחרה וסרטים, רואה מה מתאים ומה לא".

את היכולת שלה לאלתר ולתכנן את השמלה תוך כדי תנועה היא מסבירה במילה אחת: ניסיון. "הכל אני יודעת מניסיון של 40 שנים בתפירה. מה שלמדתי זה חשוב, אבל ניסיון זה הדבר הראשון בתפירה. את יכולה ללמוד במקומות הכי הכי, אבל עד שאת לא יושבת ועושה, את לא יודעת כלום. כשהתחלתי לתפור את התחפושות לא ידעתי ואיכשהו זה עבד".

עם זאת, גם היא מודה שיש דברים שאי אפשר ללמוד. "זה או שיש חוש לסטייל או שאין. הילדים בחיים לא לקחו קורס סטיילינג, אבל הם מתלבשים. כל אחד נראה דוגמן".

"אז לא היה רוכסן בשמלה"

מאיפה הבדים?
"קודם כל, יש לי אוסף של בדים בבית. בדים שקניתי פעם והיום כבר לא באופנה יכולים דווקא עכשיו להתאים לי לשמלה. ויש גם את נחלת בנימין (בתל אביב), ברוך השם. אני נוסעת כל כמה חודשים עם הילדה. אנחנו מטיילות, קונות בדים ואוכלות גלידה. זה כמו הכותל בשבילי. זה לא זול, אבל אפשר לחפש את הבדים הזולים, אלה שאף אחד לא קונה, את הבד הזרוק של הווילון, את הסרט מזהב שאף אחד לא קונה. השמלה הירוקה, למשל, היא מבד יקר, אבל זה שווה את זה. ולפעמים, כשאני צריכה דחוף, אני קונה פה, בחנות ליד הבית".

אווה, בשמלה שעיצבה ותפרה בלוך. "את יכולה ללמוד במקומות הכי הכי, אבל עד שאת לא יושבת ועושה, את לא יודעת כלום" (צילום: studio komart)

בלוך יודעת להתבונן על שמלה בסרט תקופתי ולשייך כל תפר וכפתור לתקופה לה הוא שייך. "אני רואה את הטכנולוגיות החדשות בבגדים ישנים וזה מפריע לי. אז לא היה רוכסן בשמלה. אני רואה את הטעויות. בסרט על מארי אנטואנט יש נעליים מהיום, כמו אולסטאר. ראיתי את התמונות מברידג'רטון (סדרה תקופתית של נטפליקס), והחתך של המותן גבוה מדי. כל היופי זה מותן צרה וחצאית רחבה, שרוולים וצווארון". עם זאת, היא מודה כי היא עצמה "לא תופרת את האמת".

למה?
"אני רק רוצה שיהיה יפה ויתאים לבת שלי, שיהיה בסגנון. אני לא אוהבת חוקים. אני רוצה הרבה תחרה, רקמה, פאצ'ים, קפלים, כל מה שיש לי בפנטזיה. וחוץ מזה, היום, גם אם נרצה לעשות הכי הכי כמו שהיה, הבדים שלנו כבר שונים. זה יכול להיות דומה אבל לא אותו דבר. הכי מסובך זה שרוכים במחוך. פעם היה הרבה יותר מסובך ללבוש בגדים".

"אני עושה רק מה שמעניין אותי"

בימים אלה, היא מתלבטת אם להתחיל לתפור גם בגדי גברים. "כשאני תופרת שמלה אני חושבת למה לא לתפור גם לגבר שיהיה בגד זוגי, ואז יותר קל לצלם".

אז למה לא?
"כי זה לא מעניין אותי. יותר כיף לתפור לבנות, ואני עושה רק מה שמעניין אותי. אני חושבת שזה חובה לתפור לזוג, אבל בינתיים אין לי חשק".

החשק, הוא לדבריה, הגורם הכי קריטי בפרויקט השמלות שלה, ובלעדיו, העבודה הקשה לא שווה כלום. "בתגובות לפוסט של השמלה הירוקה כתבו לי: 'את חייבת לעבוד בתיאטרון', אבל חשבתי על זה שזה לא ילך לי, כי ברגע שאומרים לי מה לעשות זה מוריד לי את החשק. אם נקרא לזה עבודה זה כבר לא מעניין".