13.8.1944 – עשרות חברים שאלו: 'האמנם? הנכון?'

"במהירות הבזק נפוצה הידיעה המרה על פני כל הארץ: ברל כצנלסון איננו!" – כך פותחת הידיעה הראשית ב"דבר" מה-13 באוגוסט 1944. העיתון הקדיש את כל עמודו הראשון למותו של העורך והמייסד שלו, שהיה אחד המנהיגים הבולטים בתנועת העבודה ובציונות בכלל. במרכז העמוד מתנוססת תמונתו של ברל, לצד רשימות הספד קצרות של שותפים לדרך, תולדות חייו, תיאור נסיבות מותו וסידורי ההלוויה. ביומו האחרון ברל "הרגיש עצמו בטוב, שיחק עם הילדים בבית" אך בשעת ערב זעק "לא טוב לי", רופאים שהוזעקו קבעו שמדובר בשטף דם במוח, וברל נפטר בתוך דקות. "אבל כבד ירד על פועלי ארץ ישראל. מכל פינות הארץ, מהעמקים ומהגליל, שאלו עשרות חברים: האמנם? הנכון?", מתארת ידיעה שכותרתה "האבל".

"אחי, אחי", כותב מזכיר המערכת, דוד זכאי, "את אשר יראתי תמיד ואשר לא יכולתי לעלות על הדעת בא: אתה הקדמתני… אשרי מי שבמהומת הימים וחליפתם צפן בלבו חסד רעותך. לזה ודאי אין כל תמורה, כל ניחומים. לא יהיו". במאמר אחר כותב ג.ב. כי "מעולם, דומה, לא היינו זקוקים כה לעצה כאשר עתה והיא כבר לא תבוא", ומוסיף כי "את הכל ראה, את המהפכה הרוסית בעלותה כנוגה ובשקיעתה; את תנועת הפועלים באירופה בעלותה על סף השלטון וההגשמה ובהידרדרה לתהום; ואת קהילתו, קהילות ישראל מורדות ועלות ומצמיחות כנפיים ונשמדות ביום אחד; את הפועל העברי גדל ופורץ ומאדיר כח ובונה את חייו, חיי חירות גמורה ועמל אחים, וכורע תחת סבל חבלי הגידול. רק אחת לא ראה, את הגאולה".

"מעולם, דומה, לא היינו זקוקים כה לעצה כאשר עתה והיא כבר לא תבוא" שער "דבר" למחרת מותו של ברל, 13.8.1944. הקליקו לצפייה במסך מלא

14.8.1944 – מסע הלוויה: הידיים פשוטות, הראשים מורכנים

למחרת מותו, ביום ראשון ה-13 באוגוסט 1944, יצא מתל אביב מסע הלווייה של ברל בדרכו לכינרת. "שיירה גדולה של אוטובוסים, מכוניות משא ומכוניות קטנות נתמשכה בדרך תל אביב – חדרה – עפולה – העמקים – כינרת" – מתאר "דבר" ביום שלמחרת. "ליד כל ישוב יהודי, מגדול ועד קטן, עמדו וחיכו פועלים שחוחים ואבלים, הדגלים עטופי השחורים מורדים. כך עמדו לפתח כל ישוב, משני צידי הכביש, בשורות ארוכות, הידיים פשוטות, הראשים מורכנים. חולצות כחולות הבהיקו על רקע הירק, והיו כעין סמל לעבודתו של ברל, שנתן מכוחו להלביש את אדמתנו הצחיחה (ב)ירק השדה והיער". הכותב אפרים תלמי מתאר חקלאי שעמד דום לבדו בלב השדה: "והיה בעמידתו משום סמל, משום ביטוי נשגב לאבל היחיד הניצב דומם ובודד, בלב המרחבים"

לאחר הספדים בחדר הקריאה של קבוצת כינרת, הגיעה השיירה בת 800 המכוניות לבית העלמין במקום, שבו ביקש ברל להיקבר. "היתה הכוונה להכניס לבית העלמין רק את חברי המשלחות שמספרם הגיע למאות רבות, אבל הקהל הרב ביקש ללוות את ברל עד הרגע האחרון", ועשרת אלפים איש מילאו את בית העלמין הצופה על הכינרת. החבר דוד ברר אמר קדיש, ואמו הישישה של ברל נפרדה ממנו בדמעות". בלוויה "לא נישאו הספדים ולא הירבו בזרי פרחים" וזאת "בהתאם לבקשתו של ברל כצנלסון לערוך לו לווייה יהודית פשוטה". בתום הלווייה החלו לשוב לבתיהם "בני היישוב ובני התנועה שנתייתמו ממנהיג, ראש תנועה ומורה דרך".

הקהל הרב ביקש לוות את ברל עד הרגע האחרון. "דבר", 14.8.1944