שלם מושיהו (31) מירושלים, ברמן בפאב ה'וודיאו' | מפתח מולטי טסקינג: ביד אחת מוזג בירה, בשנייה מקליד על הקופה | אומרים לו שהוא ההומו הכי מפורסם בירושלים | הציב לעצמו יעדים בסגר ועמד בהם | חזר לעבודה עם פחות אגו, אבל עם וודג' מהמם
"לפני הסגר האחרון ממש התרגשתי מזה שאני ברמן בווידאו. הייתי בא לבוש כאילו זה מועדון סאדו. עכשיו אני רגוע יותר. לא יודע מה השתנה, דברים נכנסו לפרופורציה.
במשמרת הראשונה בקיץ הייתי שוקיסט. זה היה אחרי שלוש שנים שלא שתיתי אלכוהול בכלל. לא זכרתי מה ומי ואיך קוראים למשקאות. אבל זה במקרה היה יום מאוד צפוף אז נזרקתי למים מהר ופשוט התרגלתי. הברמן פה גם על המשקאות, גם על הקופה, גם על האווירה, אז צריך מולטי טסקינג, שאני לא כזה טוב בו. מדי פעם יוצא לי למזוג בירה ביד אחת ולתקתק בקופה ביד השנייה".
ביום ראשון שעבר פתחנו ולא ציפיתי שיגיעו כל כך הרבה אנשים, כי ראשון יום חלש בדרך כלל. היה פה גל של אנשים. הייתי היחידי, וצרחתי לכולם תראו לי 'תו ירוק'. הופתעתי שכולם יודעים מה זה. חיכיתי כל כך הרבה זמן שיפתחו, אבל בסוף כשפתחו כבר לא כל כך התרגשתי".
עמידה ביעדים
"האמת שהייתי בשוק שהאריכו את הסגר. אמרו שבועיים, אף אחד לא האמין לזה אבל לא חשבתי שנגיע לחצי שנה. לא קיבלתי חל"ת, ולא ידעתי מה לעשות בלי הכנסה נוספת. אבל בסופו של דבר אני שמח על החצי שנה הזו. לא הייתי בודד ולא נכנסתי לדיכאון, לא חוויתי שעמום. זה אתגר אותי, גרם לי להבין איך לקדם את העסק שלי כצייר ומורה לציור. עכשיו יש לי עוד מלא תלמידים, שעורים פרטיים, הזמנות של ציורים.
גאה במה שלמדתי ובמה שהשגתי, זה קידם אותי במה שאני אוהב. אז עכשיו ההכנסה בבר הפכה להיות ההכנסה הצדדית. בהתחלה הייתי דחוק, חודש וחצי לקח לי לקבוע יעד של רמת הכנסה לשבוע, ועמדתי בה".
פה זה ירושלים לא ת"א
"אנשים מתחילים להגיע ב-23:00 ומי שפה ב-1:30 כבר ישתכר פה ויאבד את עצמו פה, לפעמים פתוח גם עד 4 לפנות בוקר. המקום מאוד קטן, מאוד ביתי, כולם מכירים את כולם. אם אתה גיי בירושלים ואם יצאת מהארון, שזה מעיף חצי מהאפשרויות, אז כבר תגיע לפה. יש סטודנטים, אנשים נטולי פוזה, באים ליהנות.
לרוב יש פה הרבה חו"לניקים שבאים, אבל לא עכשיו. באים חבר'ה ממזרח העיר, קבוצה מוכרת, מרימה, שמים מוזיקה שהם אוהבים. יש בירושלים הרבה דתל"שים, הרבה עברו סיפור לא קל ביציאה מהארון, אז יש המון אמפטיה. ואם מישהו לא ענה לך בגריינדר, יש כבוד, הסיפור מורכב, זה ירושלים לא ת"א.
אני הפרצוף של ההומואים, נכנסים ואומרים לי אתה ההומו הכי מפורסם בירושלים. לקוחות מתחילים איתי בגריינדר, ואם לא עניתי להם אז הם באים ואני חייב להיות איתם בדייט כי אין לי לאן לברוח מהבר.
הוודיאו הוא לא כמו ברים בת"א שהברמנים יכולים להיות חברותיים אבל עדיין יש משהו מנוכר. שם אף אחד לא יאמר לך בוא לארוחת שישי אחר כך. פה זה אמיתי, נטול פוזה. ואנחנו שומרים על הוייב הזה. זה תמיד ערב ממש כיפי, אנשים אמיתיים יותר, מוזיקה פופית".
אסרטיביות ואגו
"הטרדות מיניות זה חד משמעית לא בסדר, אבל אישית, אם מטרידים אותי מינית לא מתרגש מזה, זה לא משפיע עלי. אני אעיר, אני אגיד הלו, תיזהר. צריך להיות פה אסרטיבי, לצרוח אם צריך, יש לא מעט אנשים משוגעים. אם יש בעיות אני מוציא מהפאב, אבל זה לא קורה הרבה.
קרה פעם שעבדתי עם פפיון מנצנץ מזהב, ולקחתי כוס מהשולחנות ומישהו צבט אותי בפיטמה. אמר 'הי יא חתיך' וצבט, ואז איזה אוחצ'ה קם עליו, עשה סצינה מטורפת: 'מה נראה לך? אני לא אשתוק על זה'. הוא דיבר במקומי, כי מישהו צריך, אבל אישית לא כזה איכפת לי.
יש הרבה אגו, כמה אני נראה טוב בעיני החברה, איפה המקום שלי והערך שלי ואיפה אני עומד בעולם ההומואי. הרבה הומואים רוצחים את עצמם על איפה הם בסקאלה, והדברים האלו קצת נפלו ממני בקורונה ואני מקווה שזה ימשיך ככה. הכל נראה הרבה יותר אנושי ואמיתי. למרות שיש פיתוי לחזור לפוזה העירונית הזו, של להשוות, החדר כושר נפתח שוב אז לא נעשה שרירים?"
