בזיכרוני אני עומד על קשת השלוש במגרש הבלטות העקום בבית הספר וזורק לסל. בזיכרוני הכדור נכנס. זה סתם חימום, אבל זה כלל ידוע במגרשי הכדורסל מחולון ועד ניו יורק: אם הכדור נכנס, אתה מקבל אותו שוב וממשיך לזרוק. בחלומותיי הרצף הזה נמשך לנצח. במציאות מגיעה החטאה. אף פעם לא ביקשתי להפסיק לזרוק, אם הכדור המשיך להיכנס. לא אני ובטח שלא אף כדורסלן בעולם. כך זה אם אתה ילד בן תשע בשכונה או ספורטאי בן 36 בליגה הטובה בעולם: הדבר היחידי שעוצר רצף קליעה הוא ההחטאה. הדבר היחיד שעוצר רצף של הצלחה הוא כישלון.
רוב הספורטאים המקצוענים לא עוצרים ולא פורשים בשיא. אם הם פורשים הם כנראה כבר מעבר לשיא, או שלעולם לא יידעו מה יכול היה השיא להיות. מייקל ג'ורדן ניסה לפרוש פעמיים וחזר. הוא פרש בגיל 30, כי חשב שזה השיא, אבל חזר וזכה בעוד שלוש אליפויות. הוא פרש שוב בגיל 35, אבל חזר וסיים את הקריירה בגיל 40.
ספורטאי לא פורש בשיא כיוון שהוא סקרן לדעת מה הוא עוד יכול להשיג ואיזה עוד פסגה הוא יכול לכבוש. וגם, אני מקווה, משום שהוא אוהב את מה שהוא עושה – את המשחק, את התחרות, את האתגר. זה האופי שנדרש מספורטאי מקצועני. ספורטאי ימשיך לשחק את המשחק עד שיכשל, וגם אז, הוא ינסה לשוב לפסגה.
***
ליאו מסי וכריסטיאנו רואלנדו שולטים בכדורגל העולמי באופן כמעט מוחלט 15 שנה. שניהם עדיין מובילים את הליגות שלהם בכיבוש שערים (מסי את הליגה הספרדית עם 19 שערים, רונאלדו את הליגה האיטלקית עם 23 שערים). בשבוע שעבר שניהם הודחו משמינית גמר ליגת האלופות, ולראשונה מאז 2005 אף אחד מהם לא יהיה ברבע הגמר של המפעל היוקרתי.
שניהם כבר לא ילדים במונחים ספורטיביים: מסי בן 33, רונאלדו בן 36, ולא צריך להיות נביא כדי להבין שזו תחילת הדעיכה של הקריירות שלהם, דעיכה שתהייה איטית ובלתי נמנעת, כזו שחווה כל ספורטאי מקצוען. תהליך של בגידת הגוף – בלב ובראש. אבל רגע לפני שמספידים את הקריירות האלה, כדאי להביט מסביב.
***
הספורט המקצועני נשלט כיום על ידי ספורטאים "ותיקים", כאלה שבמונחים היסטוריים נחשבו "זקנים". לברון ג'יימס נותן בגיל 36 את אחת העונות הטובות בקריירת ה-NBA שלו. טום בריידי, בן ה-43, שחקן הפוטבול הגדול בכל הזמנים, העריך ביום שישי את החוזה שלו ב"טמפה ביי באקנירס" בארבע שנים. אליוד קיפצו'גה, רץ המרתון הגדול בהיסטוריה, חווה בשנה שעברה את שיאו המקצועי, והוא בן 36.
העתיד שייך אולי לצעירים, אבל ההווה שייך למצטיינים. ככה זה בספורט. ספורטאי נבחן על פי ביצועיו ובעיקר על פי היכולת שלו במשחק האחרון. אף אחד לא "עושה טובה" כשהוא ממשיך להעסיק את ה"זקנים" האלה, כיוון שהם פשוט ממשיכים להצטיין במה שהם עושים.
***
וגם מעבר לשיא הם לא עוצרים. רוג'ר פדרר חזר לפני חודש מפציעה, שהשביתה אותו לשנה שלמה, והוא כבר בן 39. ג'יג'י בופון בן 43 ועדיין שומר על השער של יובנטוס. לואיס סקולה מככב בליגה האיטלקית בכדורסל בגיל 40, וגם פאו גאסול, שחזר מפרישה וחתם על חוזה חדש בברצלונה, כבר התחיל את העשור החמישי לחייו. אלה אתלטים שמתחרים ברמות הגבוהות ביותר, חלקם נחשבים לגדולים בתולדות הענף שלהם. הם כבר לא בשיא, אבל הם לא מוותרים. הם מבקשים את הכדור עוד פעם אחת, רוצים עוד ניסיון להתחיל רצף של קליעות.
***
ראינו את מסי ורונלדו בכל שלבי הקריירה שלהם, כותבים במו רגליהם את ספרי ההיסטוריה של המשחק, וכעת נפתח פרק נוסף בספר, אולי הפרק האחרון. גם אחרי כל כך הרבה שנים של דומיננטיות הם ממשיכים להיאחז בפסגה. הם עדיין מספקים רגעי גאונות על המגרש, אולי רגעים אחרונים. אבל לא הייתי ממהר להספיד אף אחד מהם בגיל כל כך צעיר. הדחה מוקדמת מליגת האלופות היא רק עוד חוליה בקריירה ארוכה ומפוארת.
קריירות של ספורטאים מקצוענים לא אמורות להסתיים בשיא – בניצחון, בהנפת גביע, בנוק אאוט. מגיע הרגע שבו האלים יורדים מהאולימפוס. רק בחלומות זה נמשך לנצח. אבל הם תמיד יבקשו את הכדור, כדי להתחיל עוד רצף אחד. אולי אחרון.
