שירן דהן  (37), מאשדוד, גולשת מקצועית ומדריכת גלישה וספורט ימי. כל חייה הייתה בים | רק כשמצאה חליפה וגלשן שמתאימים לה התאהבה גם בגלישה | קשה לה להיות תלויה בחוקים של משלה | מקבלת באהבה את החוקים של הים

"אני הבעלים של מועדון גלישת הגלים ליגל באשדוד. אחי פתח אותו ב-2003 ובחמש השנים האחרונות אני הבעלים של העסק. היום אני עוסקת בעיקר בניהול ובהדרכת טרום נבחרת וקבוצות בוגרים בגלישה ובסאפ. במועדון שלנו יש חוגים לכל הגילאים גם בגלישה, חוגי סאפ, חדר כושר ומסעדה.

כל החיים הייתי בים. אבא שלי, שהיה מציל בים, הדביק אותי ואת אחי בחיידק הזה. כל החיים חייתי סביב הים, ואני ממש זוכרת את המדוזות עוברות לי בין הרגליים כילדה קטנה מאוד. אחי הגדול, שגם הוא גולש, הכניס אותי יותר לעניינים אחרי שהשתחררתי. מאז אני עושה את מה שאני יודעת לעשות הכי טוב".

גולשות

"זה היה מאוד קשה להתחיל לגלוש כשהייתי צעירה. גלישה היה תחום מאוד גברי, ולא היו אז גלשנים וחליפות שמותאמים לנשים. כשהייתי הולכת לגלוש בגיל 14-15 הייתי משאילה משכן חליפה, שתמיד הייתה גדולה עלי. זה היה סבל, כי כשהחליפה לא מתאימה לך אז קר לך מאוד, נכנסים לך אליה דברים. כשהגלשן לא מתאים לך זה הופך את הגלישה לקשה יותר, יותר קשה לשלוט בו.

כשחזרתי מהטיול אחרי צבא, בגיל 21, המשפחה התחילה עם המועדון ואני מצאתי חליפות וגלשנים שמתאימים לי. אז זה קרה וממש התמסרתי והתאהבתי".

היום אני יכולה להגיד בגאווה שהמועדון כרגע מכיל 50% נשים, ולפעמים גם יותר, גם בנבחרת וגם בחוגים. בנות עושות הכל בלי לוותר לעצמן, ורואים איך הגלישה משפיעה להן על הביטחון. לי יש שתי בנות, ושתיהן גולשות, ואני יודעת שזו המתנה הכי טובה שיכלתי לתת להן כאמא. הביטחון והעוצמה שהגלישה מקנה להן בתור בנות ובתור נשים זה משהו מדהים וייחודי".

התקנות של הממשלה

"בסגר הראשון היה מזעזע. הים היה סגור, גם לגולשים. מצאנו את עצמינו מסתכנים כי פשוט לא יכולנו. מבחינתנו הגולשים, זה כמו להוציא לנו את הלב ולשים אותו בקערה מול הפנים שלנו. העסק עצמו ספג מכה, זה היה גם לפני פסח, ואחרי חורף מאתגר בו לא עבדנו הרבה, כי היו הרבה סערות והרבה זיהומים בים, וממש חיכינו לפסח. אבל זה עסק של 18 שנה שעבר מלחמות ומבצעים, סערות וזיהומי ים, וכל הזמן שרד.

לפני הקורונה, שהתחילה ממש בסוף החורף שעבר, ממש התרגשתי לקראת הקיץ. התחלתי פרסומים לקראת האביב, ריעננו את התפריט של המסעדה, הכל היה מוכן. אני ממש זוכרת שישבתי עם העובדים שלי ובישרתי להם על הסגירה, ופשוט התחלנו לקפל את המקום. ביוני פתחנו שוב, ומכלום היה עומס של פעילות, קייטנות, עומס במסעדה, ואז שוב, סגירה. זה היה ממש קשה להיות בחוסר שליטה, להיות נתונים לתקנות של הממשלה, אבל אני תמיד ידעתי שנפתח שוב. והנה, עכשיו פותחים, סופסוף. קיבלנו ציוד, התחלנו חוגים, אנחנו נעבור את זה".

שירן דהן: "את מתמסרת לים, נתונה לאנרגיות שלו, ויודעת שאת צריכה להכיר ולהפנים אותו" (צילום: שרונה גוטמן)

החוקים של הים

"יש משהו בגלישה, שדווקא כשאת משחררת את השליטה, זה מאפשר לך להיות בשליטה. זה קודם כל טבע עוצמתי, שבו יש רק בוס אחד, והכל מתנהל לפי החוקים שלו. אסור להתנגד לים, וגם אם נופלים, נופלים בנפילה חופשית. ברגע שמתנגדים לים הוא מערפל אותך, זה כמו להכיר מישהו שקצת לא התחיל איתו טוב, ואז את מבינה שמצאת את החבר הכי טוב לכל החיים.

את מתמסרת לים, נתונה לאנרגיות שלו, ויודעת שאת צריכה להכיר ולהפנים אותו. לפעמים הוא יכול להביא לך בוקס בבטן, ואז את עדיין צריכה לעלות שוב על הגלשן ולהמשיך לגל הבא. יש בזה משהו מחנך, שכשאת עושה אותו את לומדת להתמודד עם ההתנגחויות שיש לך בחיים.

יש המון חוקים בים, כמו בכביש. מי שממוקם בצורה מדויקת, הגל שלו. זה לא סבבה לגנוב לך את הגל. אלה חוקים שגולשים מתייחסים אליהם ממש ברצינות, ואם מישהו עובר עליהם, יכול להיגמר בקללות ומכות על החוף. אנחנו ישראלים, אז כמו בכביש גם בים יש את מי שמנסה לגנוב לך את הגל ולחתוך אותך.

יש בגלישה המון ערך מוסף חינוכי. בגלישה יש צורך בהמון קשב והמון ריכוז, וכמובן בערכים כמו כבוד, אחריות סביבתית ואישית, שמירה על החיים. יש לנו במועדון תכנית של נערים בסיכון, שאפשר לראות בבירור איך הגלישה מעלה להם את הביטחון, עוזרת להם להתמודד עם הקשב והריכוז ומעלה להם את האמונה ביכולות של עצמם. אני יודעת שגלישה הפכה את כל החיים שלי, ואני רואה איך זה הופך חיים של ילדים ונערים".

זיכרון שריר

"גלישה זה תרבות, זה סטייל, זה מתבטא בלבוש שלך, בשפה שלך, בהכל. בעיקר בעיניים. לגולשים יש עיניים מחייכות כאלה. יש משהו בשמש, בים, שעושה את האנשים מאוד מאושרים. את רואה אנשים שבאמצע החיים גילו את הגלישה ואת הים, ואז הם פשוט מתחילים להקרין טוב מסביבם, כי טוב להם.

כל כך התגעגעתי לחיבוקים, אני ממש אדם של חיבוקים. כל בוקר, כל מי שהיה מגיע למועדון היה נותן חיבוק: נשים, גברים ילדים, כולם. החשש הזה, שאת מפחדת לתת לבנאדם חיבוק, הכל עם מסכות, הכל במרחק, שקרבה זה מפחיד, הדבר הזה פשוט גמר אותי. אנשים עכשיו פתאום רצים אלי, נותנים לי חיבוק דוב וצועקים "התחסנתי"! זה היה כל כך חסר, האהבה הזו, הקרבה הזו, המגע. יש לזה ממש זיכרון שרירים, וזה מציף אותך ברגש".

​