"עוז בטיש (43), מקרית מוצקין, דיג'יי ועובד אגד | הוא כבר לא דיג'יי צעיר, אבל הוא רחוק מלתלות את הנעליים | התגעגע לשיגועים עם ילדי בר ובת המצווה | מודה שהחתונות הכי מרגשות אותו | להרים 300 איש ברחבה עושה לו צמרמורת.
"אני דיג'יי באירועים ומועדונים כבר 15 שנה. חוץ מזה אני גם עובד באגד כבר 24 שנים. אני ידוע בתור הדיג'יי של הבת מצוות והבר מצוות. אני אוהב מאוד לתקלט לילדים. אני מפעיל אותם, עושה להם משחקי חברה, עושה להם משחקי "הכל הולך", נותן הרבה מעבר לתיקלוט. אני מאוד מתחבר לילדים והם מאוד מתחברים אלי.
בחתונות, בכל זאת יש משהו מרגש, אולי דווקא בגלל שאני לא עושה הרבה, אז אלו ערבים מיוחדים מבחינתי. להכניס חתן וכלה לחופה זה אירוע מורכב, מגיעים עם ציוד מאוד מתקדם, שתי עמדות, במות, תאורה, לייזרים, מכונות עשן. זה ערב של עבודה מאוד קשה. חתונה זה דבר שזוכרים לכל החיים, והדיג'יי הוא דמות מאוד דומיננטית בחתונה.
ביום שישי הקרוב אני חוזר לאירועים. זה לא פשוט, כי אירועים לא סוגרים בדרך כלל מהיום למחר אלא חודשים מראש, וזה קשה להתארגן על דברים כל כך מהר. אבל היומן מתחיל להתמלא, מתחילים לתפוס תאריכים הרבה זמן קדימה וזה מאוד מרגש, יש אקשן, טלפונים, תיאומים, מה עושים, איך עושים. זה מטורף, זה מרגיש ממש כאילו נולד לי ילד חדש".
הציוד במחסן מעלה אבק מיוני
"דיג'יי בלי קהל הוא קצת מסכן. לי יש את אגד ועבדתי כל הזמן, והייתה לי ברוך השם פרנסה, אבל שום דבר לא יכול לעמוד מול ערב שאתה עומד אחרי העמדה ומרקיד 300-500 איש. יש לי מחסן ענק בחיפה, מלא בציוד הגברה ותאורה, שסגור כבר מיוני. נכנסתי השבוע, הכל היה מלא אבק. איזה מראה עצוב זה היה. אני מקווה שעכשיו באמת יפתח, עד הסוף, בלי עוד סגרים.
זו ללא ספק ההפסקה הכי ארוכה שהייתה לי בכל השנים שאני במקצוע. אני כבר שנה לא עובד, חוץ מחודש אחד ביוני. זו ממש הדממה, אני לא זוכר תקופה כל כך ארוכה שלא הופעתי. היה לי כל כך קשה בלי המוזיקה, בלי השמחה של האנשים. אני חושב שרק אמן מבין את החוסר הזה, שאי אפשר למלא בשום דבר אחר, צורך שאין לו תחליף. הרבה יותר מכסף זה משהו שקשור לאהבה, וקשה מאוד להסביר אותו.
ממש לפני הקורונה הגשמתי חלום והגעתי לתקלט באומן 17 בתל אביב מול 2,500 איש, את הערב הזה אני לא אשכח לעולם.
מצד שני, בקורונה גיליתי את המשפחה שלי. את הבית, את הילדים ואת האישה. בחור כמוני שעובד בשתי עבודות, יוצא בבוקר וחוזר בלילה, רואה את הילדים שלו בעיקר ישנים. הילדים כבר היו יודעים לענות- איפה אבא? בנסיכה. איפה אבא? בקאלה. פתאום הבנתי שאפשר לחיות בשקט. אפשר להגיד שהקורונה האירה בעיניים שלי הרבה מאוד דברים".
התחלה מאוחרת
"התחלתי לתקלט רק סביב גיל 30, אבל מילדות ידעתי שאני רוצה להיות דיג'יי. לפני שהתגייסתי לצבא הייתי עוזר של דיג'יי, הייתי סוחב ציוד ומתקין אותו לפני אירועים. כשהשתחררתי מהצבא נכנסתי לעבוד באגד, ולפני כמעט 20 שנה הג'וק הזה חזר אלי. פשוט נכנסתי לחנות הראשונה שראיתי, קניתי ציוד, הוצאתי כרטיסי ביקור והתחלתי לעבוד.
התחלתי מפה לאוזן, עם חברים ומשפחה וכמובן בתוך אגד. עד היום הרבה מאוד מהלקוחות שלי אלה אנשים מאגד, ילדים שלהם, נכדים שלהם. באגד יודעים שאני הדיג'יי, כולם מבקשים שאני אכין דיסק, שואלים אותי מתי אני כבר חוזר.
זה לא פשוט לעבוד בשתי עבודות, היו לי תקופות שהייתי יוצא מהעבודה באגד והולך לתקלט עד הבוקר, אבל עם השנים גיליתי שיש הרבה שעושים את זה, כי זה לא פשוט להתפרנס רק מהאירועים כי יש תקופות חלשות כמו חורף, או ספירת העומר ואתה צריך גם שיהיה לך בסיס נוסף".
לא תולה את הנעלים
"כדיג'יי, במיוחד בדור שלי, אתה כל הזמן נדרש להמציא את עצמך מחדש. אתה חייב כל הזמן להיות מעניין, שונה, להביא ערך מוסף, להכיר את הדברים החדשים. אני יושב הרבה על אתרי מוזיקה, אני עושה ומנגן הרבה מוזיקה. אני רואה שיש גם מבוגרים ממני בתעשייה, אבל זה מפחיד שדור חדש בא. יש לי חברים בגילי שמאסו בזה, אבל אני, למזלי הרב, בכלל לא בכיוון של לתלות את הנעליים. אני נהנה מכל יום כאילו זה היום הראשון שלי.
לא תמיד זה הולך, לפעמים אתה מנגן בעמדה ויושבים 400 איש ולא זזים, לפעמים לא פשוט להתאים את המוזיקה לכלל האורחים. יש גם זקנים, גם צעירים, גם ילדים, עדות שונות. אתה עובד מאוד קשה על זה שזה לא יהיה רועש מדי שהמבוגרים יסבלו, אבל מעודכן מספיק בשביל הצעירים, וגם מתאים לילדים.
לא פשוט לגבש את כל המרקם החברתי הזה לתוך הרחבה. אבל כשקמים ורוקדים 300 איש, אין יותר כיף מזה. צמרמורות בכל הגוף. יוצא לאנשים חיוך כזה מהפה, שאתה אומר, בשביל הרגע הזה אני נמצא בעולם הזה".
