ארז בירנבוים (36) מבת ים, סטנדאפיסט ובעליו של מועדון הסטנדאפ פקטורי | זוכר את ההופעה הראשונה (והנוראית) שלו מול שני אנשים בקהל | סירב להופיע בזום כי זה הרגיש לו כמו שיחת טלפון אירוטית | חיכה לפתוח את המועדון, אבל בכל זאת נהנה מהחופש, רק חבל שלא בחו"ל | עולה הערב (ה') להופיע בערב הפתיחה מחדש של המועדון. 

"אני סטנדאפיסט כבר 16 שנה, לפני 6.5 שנים פתחתי את מועדון הסטנדאפ 'סטנדאפ פקטורי' בתל אביב. היום בערב (ה') הפתיחה הגדולה. אשכרה סגרנו לפני שנה, איזו הזיה. ב-13 במרץ 2020 הייתה הופעה אחרונה, ב-18 במרץ 2021 פותחים שוב. ממש יום הולדת. סטנדאפיסטים לא מאמינים לי שאני סוגר איתם תאריכים, כולם חושבים שאחרי הבחירות זה ייסגר, אבל לדעתי נפתח וזהו.

אז אנחנו מגיעים לפה כבר שבוע וחצי, מבוקר עד ערב. מנקים כל פינה, מזמינים סחורה, בודקים את מכשירי החשמל, מחדשים את האינטרנט, משבצים הופעות, מפרסמים הופעות. בינתיים הולך מעולה וכמעט כל סוף השבוע כבר סולד אאוט. אנשים התגעגעו לסטנדאפ, הכרטיסים עפים.

זה מאוד קשה להתניע מאפס למאה. כאילו, וואו, שניה רגע, שנה שלמה ישבתי על הספה וראיתי נטפליקס, עכשיו אתה רוצה שאני אתקשר לספקים? צריך הדרגה. תנו לי קודם כל כמה ימים לעמוד מול הנטפליקס, אחר כך תכבה לי את הנטפליקס, ואז תביא לי את הטלפון!

אבל וואלה, בתור בעל עסק עם מעל 20 עובדים, עם כל הדיבורים עם העירייה, כיבוי אש, ארנונות, פקחים, משטרות. ממש אהבתי את התקופה הזו. באסה גדולה שלא יכולתי לעשות את זה בחו"ל, אבל וואו, היה וואחד חופש. נחתי, הטענתי מצברים וממש נהנתי מהתקופה הזו. זה כמו זוג שמחכה לילד ראשון, אומרים להם: תישנו עכשיו, תצברו שעות שינה כי 4 שנים קדימה לא תישנו. אז זה זה. ברגע שנחזור ניגמר הלישון".

כמו שיחות אירוטיות

"אנחנו פותחים עם הופעה שלי. שיבצתי את עצמי בכוונה, שאם יסגרו שוב אני אבטל את עצמי, ומקסימום רק אני אעלב. עם המזל שלי אני אהיה על הבמה ובדיוק ייפול החשמל במועדון או משהו. האמת, ההתרגשות מאוד גדולה. אנשים שילמו כרטיס וזה ההופעה הראשונה אחרי שנה, יש פה איזה אחריות. אין מצב שאני בא בלי שאני עובר על הקטעים, מדפיס, מסדר, שומע הופעות ישנות. אני מאמין שאנשים יהיו סלחנים, בכל זאת שנה לא הופעתי, אבל אני בהחלט מתכוון לתת להם שואו.

בהופעות אני מדבר המון על זוגיות, על סקס, ואני אוהב הרבה הומור שחור וגס. בואו נגיד, אני לא סטנדאפיסט לגיבוש עובדים. חברים לפעמים מתקשרים אלי ואומרים לי: 'ארז, יש לי בדיחה ממש מצחיקה אבל אני לא יכול לספר אותה כי היא תגמור לי את הקריירה, רוצה לקחת?'

הסטנדאפיסט חייב את הבמה. חייב לראות את הקהל. סטנדאפיסט בלי קהל זה לא סטנדאפיסט. אני יודע שיש הרבה סטנדאפיסטים שעפו על הזום והיו להם אחלה הופעות, אבל בעיניי להופיע בזום זה חרטא. זה כמו שיחות טלפון ארוטיות, זה לא אמתי. יש אולי מישהו שצופה בצד השני, אבל זה לא קשר אמתי בין אנשים.

יש משהו בללכת להופעה. אתה מתלבש, אתה מגיע, אתה מתנתק, הטלפון בכיס. בהופעות בזום אתה רואה אנשים יושבים מולך בבית במיוט מדברים בטלפון. לפעמים יש זום לחברה ולעובדים אין כוח. אז הם מניחים את הילדים מול המסך והולכים, כאילו בייביסיטר. ואתה מוצא את עצמך עושה סטנדאפ שכתבת למבוגרים מול ילדים בני 5, מדבר איתם על זוגיות".

הקמנו לעצמינו מועדון

"בתחילת הדרך, אני וחברים שלי הופענו המון, אבל היו רק שני מועדונים. כל הארץ שני מועדונים. בניו יורק יש 15, כן? היה את הקאמל קומדי קלאב ואת הזואה קומדי בר, וזהו. זה היה קצת כמו שני צבאות, מלחמת כנופיות. אנשים היו או שם או שם. אבל אותי זה לא עניין. לאט לאט עם עוד סטנדאפיסטים התחלתי להרים כל מיני ליינים במועדונים ובארים שלא היה בהם סטנדאפ קודם. למדתי קצת איך לעבוד עם סטנדאפיסטים, איך להביא קהל, איך ליחצן, איך עובדים הברים, ולאט לאט זה התפתח לליינים בעוד מקומות בכל הארץ.

ואז כמה חברים סטנדאפיסטים זרק לי רעיון להקים מועדון. בהתחלה אמרתי לא, אבל הם הבטיחו שיעזרו לי. קניתי את המקום, יחד עם עוד חמישה סטנדאפיסטים בנינו פה את הכל. את העץ, הבר והבמה עשה סטנדאפיסט אחד, את הגבס סטנדאפיסט אחר, את החשמל עוד אחד. במשך חודש, יום יום. הקמנו לעצמינו מועדון סטנדאפ, וכל אלה שלא מצאו את עצמם במועדונים הגדולים ישר מצאו את עצמם פה".

חמש דקות בשבוע

"אחרי 16 שנה, סטנדאפ כבר לא מפחיד אותי. זה כמו אלה שעושים ספורט אקסטרים כבר הרבה שנים, מתרגלים לרמות האדרנלין בדם. זה מפחיד בפעם הראשונה, אבל עם הזמן להיפך, זה מרגש בצורות אחרות. אני זוכר את הפעם הראשונה שהופעתי, זה היה נוראי. עליתי אחרון באותו ערב ונשארו רק שני אנשים בקהל. אבל בהופעה השניה היו כבר 200, והיה בסדר.

כשאתה בא בהתחלה יש לך את ההופעה הזאת בשבוע בבמה הפתוחה, אז כל שאר החיים פרט לחמש דקות האלה אתה מחכה לאותן חמש דקות. מה זה מחכה? אתה מחכה כמו בסרטונים האלה של הכלבים שמחכים בשדה תעופה לבעלים שחוזרים מטיול בדרום אמריקה. זה טירוף, אתה חרמן על הבמה. ואם אתה מפציץ, זה השבוע שלך. אתה עם החזה למעלה שבוע. ואם אתה מתרסק, אתה בדיכאון עד שבוע הבא. זה מפרק אותך.

היום אני כבר לא מתרסק. אני מדהים, אני תותח על, אין עלי. גם ביום הכי גרוע של מסי הוא עדיין מסי, לא? סתם. אבל אין מה לעשות, הניסיון משחק תפקיד. גם אם יש ערב שאני לא מפציץ ושובר את כולם מצחוק, זה לא הופך להיות שעה של דומיה, אנשים צוחקים וזה בסדר.

לאחרונה הבנתי שכמו כל דבר, גם סטנדאפ זה כיף כשאתה חובבן אבל כשזה הופך להיות מקצוע זה קצת פחות כיף. כשאתה מתחיל להתעסק בשילמו לי, לא שילמו לי, כמה קהל בא, הפסדתי על ההופעה, הרווחתי מההופעה, זה אוטומטית מוריד. ובכל זאת, זה מקצוע מיוחד, זה כיף. זה הרבה יותר כיף משחקן, שיכול גם לשחק משהו נורא. אתה תמיד בא בטוב, תמיד בא להצחיק".

הופעות של ארז בירנבוים ושל סטנדאפיסטים אחרים אפשר לראות ב'סטנדאפ פקטורי'

​