כשנור גראבלי (24), רקדנית ומורה למחול מיפו, היתה בת 19 היא למדה חינוך מיוחד בסמינר הקיבוצים. "בכל יום חמישי", היא מספרת, "למדתי אנגלית בכיתה הצמודה לסטודיו למחול. הייתי מתגנבת החוצה מהשיעור, יושבת איזה עשר דקות בחוץ ובוהה בבנות שלומדות בלט קלאסי. זאת היתה סטירה לפנים. הרגשתי לא שייכת למקום שאני נמצאת בו. לא למסלול, לא לבנות שלמדו איתי בכיתה. לא היה לי כיף בשנה הזאת. הרגשתי שאני לא עושה את מה שאני רוצה. שאני ממשיכה את המסלול הטבעי של כל נערה ערבייה יפואית".

גראבלי החליטה לשנות כיוון ובתום שנת לימודים אחת נרשמה ללימודי תיאטרון ומחול. כיום היא עומדת לקראת סיום השנה הרביעית ללימודים, ומאחוריה עשרות שיעורים שהיא מעבירה בסטודיו למחול אליו ערגה, וגם תרגיל סולו גמר אחד, "רחוב הכובשים" שמו, שבו היא משלבת מחול מודרני ודבקה. "השילוב של המחול המודרני עם השפה התנועתית שבאה מהשורשים שלי, הדבקה הפלסטינית, יוצרת שפה תנועתית חדשה".

"גדלתי בבית א-פוליטי לגמרי"

גראבלי נולדה וחיה כל חייה באותו בית בשכונת עג'מי ביפו, יחד עם אמה, אימאן ואחותה התאומה, יארה. "אבא שלי לא בתמונה. הוא עזב כשהייתי בת שלושה חודשים. בתור ילדה, אמא שלי תמיד דחפה אותנו ללכת לחוגים במתנ"ס הדו-לשוני". סגירת חוג המחול בו למדה עד גיל 15, הובילה אותה לדבקה. "לא ראיתי את עצמי נוסעת לתל אביב כדי לרקוד. במקביל, נפתחה קבוצת לימוד דבקה, שהתפתחה עם השנים ללהקה של צעירים ערבים, גברים ונשים".

החברות בלהקה, גרמה לה, לראשונה בחייה, להעמיק בזהות הערבית-פלסטינית שלה. "גדלתי בבית א-פוליטי לגמרי", היא מספרת. "קבוצת הדבקה שהצטרפתי אליה היתה מטעם ארגון יפואי שמטרתו לשמר את התרבות הערבית פלסטינית ביפו. היו גם מפגשים על זהות, על חשיבות השפה הערבית. בבית הספר לא נתקלתי בדברים האלה. אמנם למדתי בבית ספר ערבי, אבל ניגשתי לבגרויות בעברית. ובכל זאת, מערכת החינוך הישראלית אחראית על התכנים ולומדים צד אחד של הסיפור. בלי לשים לב אנחנו גדלות בתוך מין בועה כזאת שמעטים האנשים שיש להם כוח לצאת ממנה. זה תלוי בהרבה גורמים, גם סוציו-אקונומיים".

"הייתי הערבייה היחידה בכיתה"

סיום התיכון והמעבר ללימודים אקדמאיים בסביבה יהודית יצרו אצלה משבר זהות. "כשהתחלתי ללמוד בסמינר כסטודנטית למחול הרגשתי מאד לבד. הייתי הערבייה היחידה בכיתה. השפה כבר לא נכחה כמו פעם. הלימודים בסמינר היו מאד אינטנסיביים ובכל הסופ"שים עבדתי בברים, וגם שם תקשרתי רק בעברית. הגעתי למצב שבמשך שלוש שנים למדתי, אכלתי, שתיתי, וחשבתי בעברית".

גראבלי מבצעת את הסולו "רחוב הכובשים" במסגרת מחאת הכוריאוגרפים בתיאטרון יפו. "תמיד עסקתי בזהות שלי, אבל דווקא ביצירה הזאת נפל האסימון" (צילום: אפרת מזור)

ואז הגיעה הקורונה. "היא השאירה אותי בבית, ביפו, ופתאום חזרתי לדבר ערבית, לחשוב ערבית, לרקוד בבית לעצמי בערבית. להיות מוקפת יותר בערבית".

היא קוראת לשנה האחרונה, "שנה בסימן מחקר עומק על עצמי. פרויקט הגמר שלי עסק בזהות שלי. תמיד עסקתי בזהות שלי, מאז שהתחלתי ללמוד, אבל דווקא ביצירה הזאת, בה שילבתי בין קול, טקסטים שלי, לדבקה ומחול מודרני, נפל האסימון".

איזה אסימון?
"מצאתי את עצמי. בסמינר היו פעמים שהרגשתי מפחדת מהזהות שלי. אולי זה לא הסמינר", היא מסייגת, "אולי זאת פשוט התקופה. המצב הפוליטי, המצב שאני הייתי בו. משהו גרם לי לפחד לחשוף את הזהות שלי. לא רציתי שיקטלגו אותי לפי זה. יש בחיפוש אחרי הגדרות משהו מאד ישראלי. תמיד שואלים אם אתה אשכנזי או מזרחי, דתי או חילוני. אנשים פה צמאים להגדרות. היה לי מאד קשה להגדיר את עצמי ואני עדיין בחיפוש אחרי ההגדרה שלי. לכולם חשוב לדעת, 'את ערבייה? את לא נראית. מרשים לך פירסינג באף?' ואני לא רציתי להתמודד עם כאבי ראש כאלה".

"בסגר משהו בזהות שלי התגבש"

ימי הסגר הראשון והשהות הארוכה ביפו, בלי הסביבה אליה התרגלה, היו בתחילה משבריים. "לא הייתי רגילה להיות כל כך הרבה זמן בבית. הייתי אמורה לעלות עם תרגיל הסולו שלי יומיים אחרי שהתחיל הסגר. דחינו את ההופעה ליולי".

כשחזרה להופיע, הבינה שהסולו שלה "השתדרג. הוא עבר תהליך בקורונה. אני עברתי תהליך וחזרתי שונה ללימודים. משהו בזהות שלי התגבש בתקופה הזאת. היה משהו שהיה חסר לי מאד. כל החברים שלי עד אז היו יהודים שלומדים אמנויות בתל אביב ודווקא בתקופה הזאת מצאתי עוד אנשים שדומים לי, לאישיות שלי, אנשים שגם הם ערבים, ושהיה בינינו חיבור, היו דברים משותפים, שפה משותפת".

גראבלי בחוף ביפו. "המיקום הגיאוגרפי שגדלנו בו מאד משפיע עלינו" (צילום: לוסי סרקדוביה)

בגזענות, לפחות בוטה, לא יוצא לה להיתקל, "לא בפנים שלי. אנשים לא מדברים ככה מולי", אבל לדעתה זה משום שהיא נמצאת "בסביבה שהיא בועה. המיקום הגיאוגרפי שגדלנו בו מאד משפיע עלינו. יש לי חברים מירושלים שיותר טעונים ממני. הם לא מוכנים לדבר בעברית, אפילו כשפונים אליהם יהודים בעברית הם עונים באנגלית, ואני מבינה אותם, כי השפה יכולה להיות טעונה מאד. אבל אני גדלתי ביפו והמציאות שלי אחרת. אז אני כן פונה לציבור היהודי ואני כן מדברת בעברית והעברית שלי אפילו יותר טובה מהערבית שלי".

ואיך את מרגישה עם זה?
"אני נותנת לפעמים מילים ערביות עם איזה ח' גרונית, אני משאירה סממנים, מנסה לפחות, אבל אני גם בוחרת את הסביבה שאני רוצה להיות בה. אני לא רוצה להיכנס עם אנשים לשאלות כמו למה את מגדירה את עצמך כפלסטינית, את ישראלית. זה לא מקומם של אנשים להגיד מהי ההגדרה הנכונה עבורי.

לא החלטתי על השם שלי, על הדת שלי, על המוצא שלי. חשוב לי שנראה אחד את השנייה כגופים אינדיבידואליים שווים"

"אני קודם כל בת אדם, לפני שאני ערבייה. אלה דברים שהחליטו עבורנו. לא החלטתי להיוולד ערבייה או מוסלמית. אפילו לא החלטתי להיוולד בתור נור. לא החלטתי על השם שלי, על הדת שלי, על המוצא שלי. חשוב לי שנראה אחד את השנייה כגופים אינדיבידואליים שווים. ואם מישהו רוצה להבדיל ולקטלג, אז שילך על זה, אבל מאד חשוב לי שיכירו אותי בזכות האישה שאני ולא בגלל שאני ככה או ככה או ככה. זו הדרך שבה אני מסתכלת על אנשים. אני חייבת להודות שזה ממש קשה, אבל אני בוחרת להסתכל על זה ככה".

"דבקה מוטמעת בגוף ובשפה"

את "הזהות של נור, הילדה הפלסטינית", היא פוגשת מחדש, גם בשיעורי דבקה ואימפרוביזציה שהיא מעבירה לנשים ערביות מאז נובמבר בתיאטרון יפו. "תמיד למדתי לרקוד בעברית ופתאום מצאתי את עצמי מתמודדת עם לתרגם לעצמי לערבית את כל המושגים שלמדתי בשנים האחרונות. זה סופר מעניין".

את השיעורים היא מעבירה יחד עם מיסו, חברה רקדנית, גם היא מיפו. "מחמוד, המנהל של תיאטרון אלסראיא, התקשר אלי והציע לי להנחות קבוצה של דבקה ומחול מודרני. מיסו ואני התחלנו לבנות מערכי שיעור והיה לזה הרבה ביקוש עם רשימת המתנה".

איך את מסבירה את הביקוש?
"אולי כי דבקה זה מה שאנחנו מכירות והיא מוטמעת בגוף ובשפה לפני המחול המודרני עם כל הטייטסים והלבוש הצמוד. דבקה אולי יכולה להיראות יותר גברית, למרות שהיא מיועדת גם לנשים וגם לגברים. היא יותר אדמתית, היא פולחנית, יש בה מין טקסיות כזאת. אולי בגלל זה הדבקה מתקבלת בעין יותר טובה".

גראבלי: "הדבקה היא אדמתית, פולחנית, יש בה מין טקסיות כזאת. אולי בגלל זה היא מתקבלת בעין יותר טובה" (צילום: לוסי סרקדוביה)

בשיעורים משתתפות נשים בנות 21 עד 38. "מאד מגוונות", היא אומרת. "הן באות ממקומות שונים מאד. יש חילוניות, יש דתיות עם כיסוי ראש, לא רק מוסלמיות, גם נוצריות, וכולן ערביות שמגדירות עצמן כפלסטיניות. לא כולן למדו מחול לפני כן והדהים אותנו החיבור ביניהן, למרות שהן שונות הן הצליחו לתקשר ולהיות בדיאלוג. הן ממש התחברו.

"תמיד למדתי לרקוד בעברית ופתאום מצאתי את עצמי מתמודדת עם לתרגם לעצמי לערבית את כל המושגים שלמדתי בשנים האחרונות"

"השוס", היא מוסיפה, "היה שהן הגיעו בגלל הדבקה אבל המחול המודרני גם הצליח לתפוס אותן והן התחברו לשני המקומות. השיעורים נמשכים שעתיים וחצי והן נכנסו לכושר מטורף. אנחנו תמיד מתחילות בחימום אינטנסיבי, אחר כך המון אימפרוביזציה, להסתכל אחת לשניה בעיניים, לשים לב לגוף, ומשם ממשיכות לסשן דבקה שבו אני תמיד מלמדת חומרים חדשים. לקראת סיום אנחנו מנסות לאלתר מהתנועתיות של הדבקה ולהכניס לתוכה משהו יותר עכשווי ומודרני".

בסטודיו אין מראות. "בסמינר היה לי מאד קשה להיות כל היום מול מראות עם בגדים צמודים. מול מראה את מתעסקת בנראות שלך, את לא מתעסקת בנפש, ומזה ניסינו להימנע. אני חושבת שגם הצלחנו. בתור רקדנית, דימוי גוף זה משהו שמאד מעסיק אותך. אבל במפגשים שלנו לא היינו מודעות לגוף שלנו, לאיך הוא נראה מבחוץ וזה עשה לנו טוב. מדובר בנשים שלא נחשפו לעולם המחול לפני זה והן יכולות להיות מאד ביקורתיות כלפי עצמן. בשיעורים הנחלנו להן שאנחנו בסביבה בטוחה, לא שיפוטית, ושהמטרה היא להרים אחת את השנייה".

גראבלי: "במפגשים שלנו לא היינו מודעות לגוף שלנו, לאיך הוא נראה מבחוץ, וזה עשה לנו טוב" (צילום: טארק זינאתי)

למרות הקורונה, הספיקה גראבלי להופיע בשנה האחרונה בשני פסטיבלים בתיאטרון יפו ולהשתתף במחאת הכוריאוגרפים. חוץ מזה, היא מתכוננת לאודישנים בסוזן דלל ובפסטיבל עכו. בינתיים, לצד לימודי המחול וההוראה, היא עובדת במסעדה של הדוד שלה ביפו.

איך מקבלים את העיסוק שלך במחול?
"אני הערבייה היפואית הראשונה שבוחרת לעשות מזה קריירה. לרקוד זה משהו שלא כל כך מקובל בחברה הערבית. בסופו של דבר, החברה מצפה ממני ללמוד משהו שאפשר 'לעשות איתו משהו', להתפרנס. ואם כבר רקדנית, אז מצפים ממני להשתמש במושג יותר כללי, 'אמנית', כי לרקדנית, יש קונוטציה של גוף ומיניות".