הממצאים העגומים בתחום החינוך שהוצגו השבוע בדו"ח מבקר המדינה מוכיחים כי מבחני הבגרות מרחיבים ומעמיקים את הפערים החברתיים. אלה שידם משגת דואגים לכך שילדיהם יוכנו למבחני הבגרות על ידי מורים פרטיים מנוסים "יקרים". אלו שידם אינה משגת, נאלצים במקרה הטוב להסתפק במורים פרטיים "זולים", ובמקרה הפחות טוב רק בתגבורים שמארגן בית הספר. אז מה הפלא שרוב תלמידי 5 היחידות בבגרות הם מבתי הספר ה"חזקים"?
גם באקדמיה הישראלית עולים ומתגברים הקולות שקוראים לביטול בחינות הבגרות כתנאי קבלה לאקדמיה, גם בגלל הנזק שהם גורמים למוטיבציה ללמידה ולאהבת הדעת וגם בגלל החסך שנגרם בכל הקשור לפיתוח היכולות הנדרשות לחיים במאה ה- 21 בכלל, וללמידה אקדמית בפרט. מיומנויות כמו לדעת לאסוף מידע אמין ולנתח אותו, להפעיל חשיבה ביקורתית ויצירתית, לייצר תקשורת בינאישית ולדעת להוביל את עצמך בלמידה.
עולם התעסוקה העכשווי והעתידי דורש הפעלה של דמיון וחשיבה יצירתית כדי להתמודד עם אתגרים שנעשים מורכבים יותר ויותר, אך ההכנה למבחני הבגרות מדכאת חשיבה כזאת. כל פרשנות, תובנה או מחשבה מקורית שתלמיד יעלה, יצירתית, גאונית והגיונית ככל שתהיה, תפריע לתרגל את השילוש המסורתי: לשנן, לזכור ו"לשפוך" על הדף.
במקרה הטוב, תכני הלמידה נשכחים מתודעתם של התלמידים אחרי המבחן. במקרה הרע, התכנים הופכים למאוסים ושנואים עליהם. המבחנים בחיים שמחוץ לבתי הספר הם בדרך כלל אחרים לגמרי ומתבססים על איך בני האדם מיישמים את הידע שלהם. לא מבחן זיכרון טכני של ידע של שעה וחצי, אלא יותר התמודדות עם משימות במציאות.
האם הציון במבחן, מעבר לזה שהוא משקף את היכולת של התלמידים להיבחן, משקף בהכרח גם את רמת העומק וההבנה של התכנים? כמה אנשים אתם מכירים שחרדת המבחן שהייתה להם הכשילה אותם, גרמה להם עוול, עוגמת נפש ורגשות שליליים ביחס ללמידה?
במקום למידה למבחנים בכלל, ולבחינות בגרות בפרט, החינוך במאה ה- 21 צריך להתמקד בארבע נקודות:
א. "חנוך לנער על פי דרכו", לזהות את נקודות החוזק ומוקדי העניין של התלמיד ולהתחיל את הלמידה שלו משם
ב. לחשוף את התלמידים לתחומי הדעת והתוכן בדרך שתעורר בהם סקרנות ועניין. לא ללמד אותם את הפרטים, אלא להתמקד יותר בחשיפה לרעיונות הגדולים, לשאלות הגדולות
ג. לתת בהם וביכולותיהם אמון, ולהזמין אותם להתנסות בלמידה אישית ו/או בקבוצות קטנות סביב נושאים שמעניינים אותם, ובדרכי הלמידה וההבעה שהם בוחרים בעצמם. כך הם ייקחו יותר אחריות על הלמידה שלהם, היא תהיה יותר משמעותית עבורם, והם ילמדו ללמוד ולהוביל את עצמם בלמידה. המורה יהיה שם בשבילם ולמענם כמלווה של הלמידה העצמית שלהם בדרך של דיאלוג מתמשך
ד. להתנסות בהערכה מעצבת עצמית של הלומדים. הערכה כזאת היא חלק בלתי נפרד מהלמידה עצמה, כשהיא נעשית לאורכה בתהליך מתמשך, כדי לקדם אותם למלא אחר הציפיות שלהם מעצמם ולא ביחס לאחרים. כך הם ילמדו להעריך את עצמם.
כמובן שאם הלמידה לבחינות הבגרות תימשך יהיה מי שירוויח מזה: כותבי ספרי הלימוד וההכנה לבגרות, המורים הפרטיים, בעלי הדפוס שמדפיסים את הבחינות, מנגנוני הפיקוח, הכוח והשליטה של משרד החינוך שמעסיק מאות עובדים לצורך זה ובעלי אינטרסים אחרים, ובכללם אלו שעוסקים בתעשיית ההעתקות וההונאות. הלומד והלמידה הם אלו שמשלמים את המחיר ומפסידים בטווח הקצר, החברה כולה מפסידה בטווח הארוך.
ד"ר אמנון גלסנר הוא מרצה בכיר במכללה האקדמית לחינוך ע"ש קיי בבאר שבע.
