דיק הויט מעולם לא ניצח בתחרות. במרוץ הראשון שבו השתתף הוא הגיע למקום האחד לפני אחרון, ובמשך כמה ימים אחר כך לא הצליח לתפקד מרוב כאבים. אבל הישגיו מעולם לא נמדדו בתוצאות על קו הסיום, אלא בעצם העובדה שהתייצב על קו הזינוק.
הויט לא היה ספורטאי בודד, הוא אף פעם לא היה שם לבד, אלא חלק מצוות שהיווה השראה לאנשים בכל העולם. דיק הויט היה האבא החזק ביותר בעולם, האבא של ריק. דיק וריק הויט הם סמל לכוח רצון. בשבוע שעבר הלך דיק לעולמו בגיל 80.
***
ריק הויט, בנו של דיק, נולד ב-1962. בשל סיבוך בלידה, שמנע מחמצן להגיע לראשו, הוא סבל משיתוק מוחין. הרופאים המליצו למשפחה להעביר את התינוק למוסד רפואי סגור, מכיוון שהוא יהיה "צמח" כל חייו. אבל ההורים, דיק וג'ודי, סרבו. הם התעקשו לקחת אותו הביתה ולגדל אותו כילד רגיל. השנים הראשונות היו מאתגרות מאוד. "ידענו שמשהו לא בסדר, אבל לא ידענו בדיוק מה", סיפר בזמנו האב. אמו התעקשה שילך לבית ספר רגיל, בחינוך הציבורי.
כשריק היה בן 12 הוא קיבל מחשב תקשור, שאפשר לו באמצעות הזזת ראש לבחור אותיות ולהביע את עצמו. "כל מה שיכולתי לעשות במשך 12 שנים", אמר בראיון, "היה לבכות, לצחוק ולהזיז את הראש כדי לענות על שאלות ששאלו אותי. אבל כשקיבלתי את המחשב, יכולתי לומר להורי ולעולם בדיוק מה אני מרגיש".
כשהיה בן 15, ילד בבית ספרו עבר תאונת דרכים ונותר משותק. בית הספר אירגן מרוץ ל-8 ק"מ, שהכנסותיו ייתרמו לעזרת המשפחה. ריק בחר להירתם למשימה מיד: "רציתי להראות לילד הזה שהחיים נמשכים ושהוא יכול לחיות חיים מועילים".
דיק, למרות שכבר היה בן 37, התגייס. הוא שיפץ את כיסא הגלגלים של ריק, והם יצאו לדרך. המרוץ לא היה קל עבור האב שמעולם לפני כן לא השתתף בפעילות ספורטיבית. כשהשניים חזרו מותשים הביתה, ריק אמר לדיק משפט ששינה את חייהם: "כשאני רץ אני לא מרגיש נכה".
ומאז, הם פשוט לא הפסיקו לרוץ.
***
במשך כ-40 שנה "צוות הויט" השתתף ביותר מ-1,100 אירועי ספורט. הם התחרו שבוע אחרי שבוע בכל אירועי הסיבולת האפשריים, והתוצאות שלהם השתפרו מתחרות לתחרות. גם אם לתוצאות שהשיגו אין משמעות, שווה, בכל זאת, להתעכב עליהן רגע ולהעריך את הספורטאים יוצאי הדופן האלה: השיא האישי שלהם במרתון היה 2:40:47 שעות, ובתחרות "איש הברזל" (4 ק"מ שחייה, 180 ק"מ רכיבה על אופניים ומרתון 42.2 ק"מ לקינוח) – 13:43:37 שעות. תוצאות מרשימות גם עבור מישהו שלא דוחף עגלה לאורך כל הדרך.
ב-1992 הם חצו את ארה"ב ממערב למזרח באופניים וריצה: 6,011 ק"מ ב-47 ימים, כלומר, ממוצע של 127 ק"מ ביום. כל יום, במשך 47 ימים ברציפות. עוד לפני ברק אובמה, המסר של "צוות הויט" היה: "כן, אתה יכול". והם הוכיחו את זה יום יום.
***
במקביל לקריירה הספורטיבית, ריק סיים את לימודיו בתיכון, בקולג' ובאוניברסיטת בוסטון שם סיים תואר ראשון בחינוך מיוחד, והיה ל"לא מדבר" הראשון שקיבל תואר אקדמי באוניברסיטת בוסטון. החיבור של "צוות הויט" עם העיר בוסטון מיוחד. ב-1981 הם ביקשו להשתתף במרתון בוסטון, המרתון העירוני הוותיק בעולם, אבל נתקלו בקשיים בירוקרטיים. אחרי שהוכיחו שהם עומדים בתוצאה הנדרשת כדי להתקבל, הם התחילו מסורת, שנמשכה 32 שנים.
ב-2013 היו אמורים לרוץ במרתון בוסטון בפעם האחרונה. מנהלי המרוץ מיקמו פסל ברונזה סמוך לקו הזינוק לכבוד האירוע ולכבודם, אבל פיגוע טרור סמוך לקו הסיום עצר את המרתון ומנע מהם לסיים בפעם האחרונה. שנה אחר כך, ב-21 באפריל 2014, "צוות הויט" רץ את מרתון בוסטון בפעם האחרונה. דיק כבר היה אז בן 74 וריק בן 52.
***
ההשפעה של "צוות הויט" על שילוב אנשים עם מוגבלויות בספורט יוצאת דופן. כשהם החלו להתחרות, הם היו היחידים שהגיעו לקו הזינוק עם כיסא גלגלים, והמארגנים לא כל כך ידעו איך להתמודד איתם. אך הם, באמצעות הסברה ודוגמה אישית, פרצו דרך.
ב-1989 הם הקימו את את עמותת הויט, שפרושה כיום בעשרה סניפים בארה"ב, מסן דייגו ועד אוקלהומה, וסניף אחד ביפן. המטרה של "צוות הויט" היא לעלות את המודעות לשילוב אנשים עם צרכים מיוחדים בחברה ולשדך בין אנשים עם מוגבלויות ובין רצים ורוכבים, כדי לייצר עוד צוותים.
רשת הטלוויזיה ESPN מחלקת מדי שנה אות מיוחד למישהו מעולם הספורט, "שהתגבר על קשיים גדולים באמצעות עקביות ונחישות". "צוות הויט" קיבל את הפרס ב-2013. "אני רוצה להודות לכם על קבלת הפנים החמה שאתם נותנים לשני גברים עקשנים", אמר דיק בנאום מרגש על הבמה, "בפעם הבאה שאתם רואים מישהו בכיסא גלגלים, שלא יכול לזוז או לדבר, תדעו שגם הוא בן אדם שראוי לחיות, ללמוד, לעבוד ולשחק".
