חני כהן (52) מקרית ביאליק, מפיקת אירועים בסגנון מרוקאי | לא מתביישת להגיד שהיא מלכת החינה של הצפון | בחינות שלה אולם האירועים הופך לשוק במרקש, והכלה מחליפה אצלה ארבע סטים של תלבושות בערב | רואה את היומן מתמלא אבל עדיין נמצאת בחוסר וודאות לגבי ההמשך.
יש לי עסק בשם "החינה של חני", אותו אני מפעילה יחד עם בעלי. אנחנו מפיקים אירועים בסגנון מרוקאי לחינות, חתונות, מימונה ולפעמים גם ימי הולדת, בת מצוות ובר מצוות. אנחנו עושים תפאורות מיוחדת, בגדים בעיצוב אישי, עיצובי שולחנות ועוגיות מיוחדות ועוד, הכל על טהרת הסגנון המרוקאי האותנטי.
האירוע הגדול הראשון היה ממש לפני שבוע וחצי. כל הערב פשוט הייתי בהלם, לא האמנתי שזה אמיתי. כל כך התגעגעתי לשמח, ומעבר לזה לעשייה, לעיצוב, לתפירה, ל"וואו" של האורחים והמשפחות. בתקופות שבין הסגרים היו כמה דברים קטנים, נתתי איזו תלבושת לזוג שעשה בבית ל-20 איש, פה ושם, אבל הרוב דחו ולא היו מוכנים לוותר על חינה מהאגדות.
חוויה מרוקאית
אנחנו בית של זמרים, אני הייתי במשך שנים זמרת בלהקות חתונות, בעלי אילן הוא זמר ששר בסגנון ים תיכוני ובמרוקאית, והבן שלי, אושר, הוא זמר ים תיכוני מאוד מצליח, עם הרבה להיטים משלו וגם כותב להיטים לגדולים ביותר היום, כמו אייל גולן ועומר אדם.
העסק עצמו נולד לפני 15 שנה כמעט במקרה. הייתה תקופה ארוכה שבעלי היה צרוד, ואני הצטרפתי אליו כזמרת נוספת כדי לעזור לו באירועים. באותה התקופה לאט לאט הלהקות בחתונות הלכו ודעכו ואת מקומן תפס הדיג'יי. כשראיתי את התלבושות והתפאורה בחינות שהופענו בהן חשבתי, למה לא להציע חוויה מרוקאית שלמה? בערב אמרתי את זה לבעלי, ונולד הרעיון להקים עסק שעוסק בחווית החינה המרוקאית, שבעלי ישיר ושאני אעצב תפאורה ותלבושות. היום, 15 שנה אחרי, כולם יודעים שחני היא מלכת החינות של הצפון.
לפני כל חינה הזוג מגיע אלי למדידות ולהתאמת הביגוד. בחינה לחתן ולכלה יש קבלת פנים ועוד שלוש כניסות, שכל כניסה היא שונה. הכלה יכולה להחליף בין שלוש לארבע תלבושות בערב. באירוע עצמו אנחנו עושים תפאורה של שוק מרוקאי, בונים גשרים ומבואות שהחתן והכלה נכנסים דרכם, מכניסים אותם על גבי אפיריון לתוך הטקס וממש הופכים את כל האולם למרקש.
היומן מתמלא
אני מסתכלת ביומן ואנשים מזמינים, מאי ויוני אמורה להיות הרבה עשייה, אבל אין לי באמת מושג מה יהיה. אני מאוד מקווה שלא נתנו לנו עכשיו לייצר ולהביא ולשלם לספקים ואז שוב יסגרו. בחינה, הכי חשוב זה שמח, כי מי שמוזמן לחינה אלה האנשים הכי הכי קרובים. בגלל זה אני מאוד אוהבת את העבודה שלי, אני מאוד נהנית, אני אוהבת את העשייה והיצירה, ומעל הכל, אני הכי אוהבת לעשות שמח.
בלי אירועים, השנה הזו הייתה לא פשוטה עבורי. אני אישה חרוצה, אוהבת לקום מוקדם בבוקר, לפתוח את היומן ולראות שהוא מלא, לרוץ מפה לשם, לתפור, לכבס, לעצב. השנה הזאת פתאום קמתי כל יום בבוקר לכלום, רק מסתכלת על החדשות, חולים, מונשמים, אנשים במצב קשה. זו הייתה השגרה, ובאיזשהו שלב כבר לא האמנתי שזה יחזור. אמרתי לעצמי- רגע, זהו, זה נגמר? אני צריכה להמציא את עצמי מחדש?
בישלתי המון, ניסיתי המון דברים חדשים, ובעיקר הייתי בהמון ספק אם הכל הולך לחזור או לא, כי אנחנו ממש הראשונים לצאת והאחרונים לחזור, חוסר הוודאות הטריף אותי. באמת חשבתי ללכת ללמוד משהו אחר, לעשות משהו אחר, אבל פשוט לא הצלחתי. גם בגלל הזיגזג שהיה עם הפתיחות והסגירות וגם כי בסוף זה הדבר שאני אוהבת ורוצה לעשות.
עכשיו היומן מתחיל להתמלא, אבל הכל עדיין בסימני שאלה. אני לא לוקחת מקדמות כי אני מפחדת, וגם אנשים מפחדים לתת. הכל עוד בסטנד ביי, אנשים יכולים לבוא לעשות מדידות, להתלהב, לסגור הכל, ובסוף לכי תדעי מה יהיה. אנשים עדיין מפחדים לקבוע מראש אירועים גדולים מחשש להגבלות עתידיות, או מבינים שאין להם כסף עכשיו להשקיע באירוע גדול. אני יותר סומכת על האירועים הקטנים עדיין, אבל כמובן חולמת לחזור לאירועים הגדולים. אני מאוד מקווה שאחרי שיהיה לנו חג שמח, תהיה לנו גם קצת יותר וודאות שאנחנו פתוחים ונשארים פתוחים.
