ביום שישי פרסם ברני סנדרס מאמר דעה בלוס אנג'לס טיימס והעלה אותו לעמוד הפייסבוק שלו, הזוכה ל-4.5 מליון עוקבים. כותרתו "אני תומך בהילרי קלינטון. כך צריך לנהוג כל מי שבחר בי", ובו הבהיר כי קלינטון לא רק ניצחה בבחירות המקדימות, אלא שעמדותיה "בכל סוגיה מרכזית שבפניה ניצבת ארצנו ובכל הנוגע למשפחות עובדות… עולות לעין שיעור על אלו של טראמפ". את האפשרות שטראמפ יהיה נשיא ארה"ב תיאר כ"אסון ובושה לארצנו". בסיום המאמר פנה לאלה מתומכיו שעדיין "מאוכזבים מתוצאות תהליך המינוי": "דכדוך ונרפּות לא ישפרו דבר. התקדמות והמשך המאבק – הם החשובים. ובמאבק זה, המשימה הדחופה העומדת בפנינו היא להביס את טראמפ".
סנדרס פנה בהצהרות ברוח זו לתומכיו ערב הוועידה הדמוקרטית, וחזר עליהן כמה פעמים מאז. ניכר כי אלה מבין תומכיו הממשיכים לסרב להצביע לקלינטון מדאיגים אותו. ממצאי הסקרים השונים אינם אחידים. סקר של מכון פיו שנערך באמצע יוני הצביע על 10% בלבד בקרב תומכיו המתנגדים נחרצות להצביע לקלינטון. אולם סקר עדכני של CNN מצביע על מספרים הרבה יותר מדאיגים לדמוקרטים: 13% דיווחו כי יצביעו לג'יל סטיין ממפלגת הירוקים, 10% יצביעו לגרי ג'ונסון הליברטיאני, ו-3% – לטראמפ, ובסך הכל 26% הצהירו כי "לעולם לא קלינטון".
ייתכן שמספרים אלה משקפים לפחות בחלקם את המאמצים שהשקיעו בשבועות האחרונים המפלגות הירוקה והליברטיאנית לזכות בתמיכתם של מאוכזבי סנדרס. מטרתן כעת היא להגיע לשיעור תמיכה של 15% בסקרים כדי לעבור את "אחוז החסימה" – שנקבע במשותף על ידי שתי המפלגות הגדולות – להשתתפות בעימותים לקראת הבחירות, שהראשון שבהם יתקיים ב-26 בספטמבר. אולם, בעוד שהמפלגה הליברטיאנית, המקדמת אג'נדה של צמצום המעורבות הממשלתית הן בתחום הכלכלי והן בבחירות הנוגעות לחיים האישיים, מושכת קולות מדמוקרטים ומרפובליקנים במידה שווה, מפלגת הירוקים, שעמדותיה ניצבות בקצה השמאלי של המפה הפוליטית, נתפסת בעיניי מאוכזבי סנדרס, ובעיקר הצעירים (מתחת לגיל 30) התומכים בה בשיעור של 16%, כבית פוליטי מתאים.
למועמדים ממפלגות קטנות דוגמת הירוקה והליברטיאנית – "מפלגות שלישיות" כפי שהן מכונות – סיכוי אפסי לנצח בבחירות לנשיאות. אולם, השתתפותן בבחירות יכולה להכריע את תוצאות הבחירות כאשר המירוץ צמוד. בניגוד לתפיסה המקובלת, רוס פרו שרץ כ"מועמד שלישי" בשנת 1992 ושוב ב-1996 לא סייע לבחירתו של ביל קלינטון, אלא דווקא צמצם את מידת התמיכה בו, אף כי לא במידה שפגעה בו. לעומת זאת, בבחירות 2000, כאשר היו שני מועמדים "שלישיים", דומה שלאחד מהם – ראלף ניידר, מועמד מפלגת הירוקים – הייתה השפעה מכרעת על תוצאות הבחירות: ניידר, שזכה בסך הכל ב-2.7% מן הקולות וגרע בוחרים משתי המפלגות, נהנה מתמיכה נרחבת בכמה מדינות מתנדנדות, ובראשן פלורידה, שם הצביעו עבורו כמעט מאה אלף מצביעים. סקרים ארציים הראו כי 47% מבין תומכיו של ניידר הגיעו מקרב מצביעי המפלגה הדמוקרטית; בפלורידה העריכו כי 40% מקרב מצביעיו היו מצביעים למועמד הדמוקרטי לולא השתתף בבחירות. וכך, בפלורידה שבה על פי הספירה הסופית (אם כי לא בהכרח המדויקת) רק 537 קולות מנעו את זכייתו של גור בבחירות, הייתה זו מועמדותו של ניידר שהכריעה את הכף לטובת בוש.
הדמוקרטים מעולם לא סלחו על כך לניידר, הקרוב יותר בהשקפותיו למפלגה זו מאשר למפלגה הרפובליקנית. אולם לא הייתה זו רק עצם השתתפותו בבחירות שהותירה את הדמוקרטים כעוסים. ניידר, שהבטיח כי ימקד את מסע הבחירות שלו במדינות שבהן לא יפגע במועמדותו של גור, השקיע מאמצים רבים דווקא במדינות מתנדנדות, דוגמת פלורידה וניו המפשייר, שגם בה היטה כנראה את הכף, גם אם לא בצורה דרמטית כל כך. יתרה מכך, הוא זכה לתמיכה כספית וארגונית של קבוצות המקורבות למפלגה הרפובליקנית (לדוגמה אחת, ראו כאן), שפעלו לפצל את הקול הדמוקרטי. מה היו מניעיו של ניידר בבחירות אלו יצטרכו ההיסטוריונים לשפוט. אך אין ספק כי רוח הרפאים של נצחון בוש ב-2000 אינה נותנת מנוח לסנטור סנדרס, במיוחד לאור החשש שתומכיו הנאמנים יהיו אלה שיסייעו לטראמפ להיבחר בנובמבר הקרוב.
ד"ר דפנה שטראוס היא מומחית לפוליטיקה אמריקאית בחוג לפוליטיקה ותקשורת, המכללה האקדמית הדסה בירושלים.
