דבר העובדים בארץ ישראל
menu
יום ראשון ו' באייר תשפ"א 18.04.21
26°תל אביב
  • 28°ירושלים
  • 26°תל אביב
  • 26°חיפה
  • 22°אשדוד
  • 26°באר שבע
  • 25°אילת
  • 20°טבריה
  • 26°צפת
  • 25°לוד
  • IMS הנתונים באדיבות השירות המטאורולוגי הישראלי
histadrut
Created by rgb media Powered by Salamandra
© כל הזכויות שמורות לדבר העובדים בארץ ישראל
מגזין דבר

מר מִדבר

חגי אבריאל (במרכז). "הוא סייר הרבה במרחבים האדירים של הנגב, והתאהב במקום" (צילומים: אלבום פרטי, ארכיון משאבי שדה וארכיון שדה בוקר)
אלוף המשוגעים של הר הנגב: סיפורו של חגי אבריאל, סוכן חשאי וחלוץ שחלם להתמזג עם המדבר | "בשדה בוקר הוא הציע חלוציות, במצפה רמון הוא הבטיח פרנסה"
אוריאל לוי

"אצל אבא, האידאל היה להתמזג עם המדבר", אומרת נועה אבני-אבריאל, "לחיות אתו בדו קיום, להתבסס על המשאבים המקומיים בלבד. אמא, לעומת זאת, באה לכבוש את השממה". אמא היא טובה אבריאל, ממקימי קיבוץ משאבי שדה; אבא הוא חגי אבריאל, ממקימי שדה בוקר ומצפה רמון. ואיך נולדה אהבתם החלוצית? הם נפגשו ב-1955 בשטח מרעה ליד קרית גת.

"בהר הנגב, חגי היה בכיר המשוגעים", כתב על חגי אבריאל מיכה טלמון, ראש מינהל מקרקעי ישראל בשנות השבעים של המאה שעברה. "אם במפת הארץ ננעצו שני הנעצים האלה של שדה בוקר ומצפה רמון… זה מפעל חיים שחגי הגה אותו". אבל לפני שהיה "בכיר המשוגעים", שייסד התיישבות שיתופית בהר הנגב, הספיק אבריאל לגנוב גבולות, להיאסר על ידי הבריטים ולפעול בכמה מדינות כסוכן חשאי.

"מתיישבים חדשים במרחבים צחיחים"

הוא נולד בווינה לפני 100 שנה. הוריו היו, כפי שכתב לימים, "מבתים יהודיים טובים, מפולין ומצ'כיה, וגדלו בזמן שהיה כנראה טוב משלנו. למרות שלא עלו ארצה, לימדו אותנו עברית וחינכו אותנו לקראת עליה".

הוא, אחיו ואחותו, התחנכו בתנועות נוער ציוניות ועלו ארצה בעליית הנוער, בזה אחר זה. ההורים עלו בעקבותיהם. האח הבכור, אהוד, היה פעיל מרכזי בארגון ההעפלה, ברכישת נשק עבור ההגנה וצה"ל במלחמת העצמאות, ולאחר קום המדינה היה חבר כנסת (בכנסת השלישית), שגריר ישראל בכמה מדינות, ויושב ראש ההסתדרות הציונית העולמית (1972-1968). היה זה כמעט טבעי שחגי, האח הצעיר, ישתלב גם הוא במוסד לעליה ב', כסוכן חשאי העוסק בהעלאת יהודים לארץ ישראל.

על אחת מפעולותיו, שהתרחשה ב-1947, סיפר סאם אבוטבול, שהיה פעיל ציוני במרוקו, בימים שלפני הקמת המדינה: "צעיר ישראלי כבן 25 רץ, בורח ברחובות עיר הנמל אלג'יר. דם נוטף מרגלו והמון עם רודף אחריו. לתדהמתם הגביר את מהירות ריצתו ונמלט מפניהם. הם לא ידעו שלפניהם סוכן שתפקידו להבריח יהודים מאלג'יריה, מרוקו ותוניס ולשלחם לארץ ישראל. ושאסור לסוכן זה להיות מזוהה גם כשחייו עומדים מנגד".

אבריאל התגייס לפלמ"ח ב-1942, ונעשה לשליח ההעפלה לאלג'יר. המרדף ברחובות התרחש ביומו הראשון בעיר, "שעות ספורות לאחר שהצליח להגניב לחוף קרוב את אחת מאותן אניות רעועות, שנועדו לשאת בבטנן את המעפילים מצפון אפריקה לארץ ישראל.

חגי אבריאל. "דמות ממשית שאינה פחות דמיונית מדמות בספר בלשי" (צילום: אלבום פרטי)

"זה היה היום הראשון להיכרותי עם חגי", נזכר אבוטבול, "וראשון לתקופת עבודה משותפת מלאת מתח וסכנה במסכת ההעפלה ברחבי צפון אפריקה. יום שהיה דוגמה לרבים אחריו של חגי – ביוזמה, תושייה והקרבה. הימים האלה יש בהם למלא דפים והרפתקאות מרתקות סביב דמות ממשית שאינה פחות דמיונית מדמות בספר בלשי".

ואבריאל היה אז רק בן 25. כעבור שנה, לאחר קום המדינה, התגייס לצה"ל, ובתום מלחמת העצמאות התמנה לקצין המודיעין במחוז הנגב. "מתוקף תפקידו", מספר החוקר זאב זיוון, "הוא סייר הרבה במרחבים האדירים של הנגב, והתאהב במקום. המרחבים הצחיחים שנפתחו לאחר תום המלחמה, והסרת המגבלות של החוק המנדטורי שאסר על יהודים את הגישה לנגב הרחוק, משכו מתיישבים חדשים לעבר הנגב. חגי היה הראשון מהם".

זיוון, שהיה במשך שנים רבות חבר קיבוץ שדה בוקר, ומייסד כפר הנוער ניצנה ומנהלו הראשון, חקר את ההתיישבות בנגב. בקרוב ייצא לאור ספר המשך לספרו "מניצנה עד אילת – סיפורו של הנגב הדרומי 1957-1948" (מכון בן-גוריון, 2012).

שדה בוקר: "רק לא במקום הריק הזה"

הרצון להתיישב בהר הנגב ולייסד בו משק הבשיל אצל אבריאל ב-1949, אך הגשמתו לא היתה פשוטה. "התלכדנו כ-16 חברים סביב הרעיון הזה", כתב לימים, "באנו בדברים עם הסוכנות, ורק ברגע האחרון בוטלה התכנית. רוב הקבוצה התפזרה, אך היו שלא יכלו לוותר. חתמנו על צבא הקבע, עבדנו, התקדמנו, וחיינו חיים ללא תוכן".

כקצין בצה"ל התמנה אבריאל גם לחבר בוועדת שביתת הנשק. במסגרת שירותו עלה על מוקש, נפצע והיה זמן רב בטיפול. בתקופת ההחלמה גמלה בלבו ההחלטה שאת המשך חייו יעשה בהר הנגב השומם, ויהי מה. כיוון שמיד לאחר עלייתו לארץ היה שנתיים בקיבוץ עין חרוד, ומודל הקיבוץ לא התאים לו, הוא שאף וניסה להמציא צורת התיישבות חדשה, "שהמודל שלה בחזון שלו", מסביר זיוון, "הוא קואופרטיב אוטרקי עצמאי, שמקיים את עצמו מהמשאבים המקומיים בלבד".

מוסדות המדינה לא אהבו את רעיון ההתיישבות בהר הנגב, וחברי הקבוצה ניהלו עמם במשך כמה שנים משא ומתן על הזכות ליישב את המקום. יוסף וייץ, מראשי קק"ל והמנהל הראשון של מינהל מקרקעי ישראל, סירב להקצות לכך משאבים. "אברהם הרצפלד, מזכיר המרכז החקלאי, אומר להם: 'בחרו לכם כל מקום אחר, רק לא במקום הריק הזה'". אבל הקבוצה לא נכנעה.

"שכרנו טרקטור, קנינו זרעים ועלינו להתיישבות"

"ב-1952 אבריאל ארגן חבורה של אנשים", מספר זיוון, "רובם היו פקודיו בעבר, ויחד הם הקימו את שדה בוקר". עוד לפני העלייה לקרקע, כדי לתקוע יתד מול המוסדות המתנגדים, זרעו החברים עשב למרעה עבור עדר הצאן, באחד האפיקים של נחל חלוקים. בהמשך הקימו טראסות וסיקלו אבנים כדי להכשיר את הקרקע. "נרשמנו כגוף התיישבותי", העיד לימים אבריאל, "אספנו את החסכונות שלנו מצבא הקבע, שכרנו טרקטור, קנינו זרעים, ועלינו להתיישבות".

העלייה לקרקע בשדה בוקר. חגי אבריאל (במרכז), מימין: יעקב עורב (בודה) ומיכה טלמון, משמאל: חנה אבריאל (אשתו של אהוד אבריאל) (צילום: ארכיון שדה בוקר)

היישוב, שנקרא על שם הר בוקר ונחל בוקר הסמוכים, הוקם כחוות רועים. "כשהם עולים לקרקע הכל ריק", מספר זיוון, "מירוחם ועד אילת אין שום יישוב מלבדם, והם לא עולים בקול תרועה. חבורה קטנה, שמונה גברים ושתי נשים. לא מביאים איתם דבר כמעט. המטרה שלהם הייתה להצליח להתקיים מהמשאבים שבשטח. את המים יביאו ממעיינות בסביבה, מעין עקב ומהשטפונות בנחל צין. היה ביניהם שיתוף כלכלי – כל אחד נותן לפי יכולתו ולוקח לפי צרכיו – אבל בשלב ההוא הם לא קראו לזה קיבוץ".

"איש לא יחשוד במייסדי שדה בוקר וראשוניה שניחנו בעודף נורמליות", כתב לימים יהושע כהן, אחד מראשוני הקיבוץ, "וחגי היה אלוף המשוגעים".

הוויכוח על קבלת בני הזוג בן גוריון

בשל היותו של אזור הר הנגב "ארץ לא נודעת", הוקמו במקום, מלבד היישוב הקטן, גם תחנת מחקר ומעבדה. את אוסף הממצאים הבוטניים והארכיאולוגיים שנאספו בסביבה שמרו ב"בית הגבס", הבית הראשון שנבנה ביישוב. המחקר הלך והתפתח, חוקרים התארחו במשך השנים בתחנת המחקר, עד שכעבור כעשור, ב-1962, הוקמה במקום המדרשה – "אוקספורד עברי בנגב", כינה אותה דוד בן גוריון, ראש הממשלה, ולימים היא נקראה על שמו.

"בן גוריון גילה את שדה בוקר באקראי", מספר זיוון, "בסיור לחזות בפריצת הכביש לאילת, במאי 1953, הוא עבר ליד שדה בוקר וביקש לפגוש את המתיישבים. הוא נדהם מרוחם החלוצית, ולאחר כחצי שנה ביקש להצטרף ליישוב המבודד".

ראש הממשלה דוד בן גוריון בספריית ביתו בשדה בוקר. "בדיונים שערכו החברים בנוגע לקבלת הזוג בן גוריון עלתה שאלה מכריעה: האם ניתן לסרב לראש הממשלה?" (צילום: לע"מ)

על פי חזונו של אבריאל, שדה בוקר הוקם, בהפגנתיות, כיישוב הראשון שלא השתייך לאחת מהתנועות המיישבות. "בדיונים שערכו החברים בנוגע לקבלת הזוג בן גוריון", מספר זיוון, "הם התווכחו על התועלת שיביאו 'הזקנים'. הם חששו שבן גוריון יביא וכחנות פוליטית ליישוב שמייסדיו ברחו מאווירת הפלגנות של הזרמים השונים בתנועת העבודה. בסופו של דבר עלתה שאלה מכריעה: האם לגיטימי, או האם ניתן בכלל, לסרב לראש הממשלה?" והתשובה הייתה לא.

"המעבר של הזוג בן גוריון לשדה בוקר הדהים את המדינה", מספר זיוון, "מצד אחד זה היה צעד חלוצי יוצא דופן, מצד שני, מדוע נבחר דווקא היישוב שלא קשור בשום תנועה מיישבת, והוא איננו קיבוץ?"

בן גוריון חילק את זמנו בין רעיית צאן ומדידות מטאורולוגיות לבין קבלת אורחים וכתיבה בצריף מגוריו הצנוע. אחרי קצת יותר משנה בשדה בוקר, חזרו בני הזוג בן גוריון לתל אביב, אולם התשתיות שנבנו לצורך אבטחתם נשארו, ולדברי זיוון, שימשו היטב את היישוב הצעיר. כיום מתגוררים במדרשת שדה בוקר כ-2,000 איש ובקיבוץ כ-500 איש.

משאבי שדה: "לא היה אף עץ, אף בית. שממה"

אבריאל, מנהיגה הבלתי פורמלי של חבורת מייסדי שדה בוקר, היה הגזבר. במסגרת תפקידו הוא ניהל את הקשרים עם הרשויות וקושש כספים ואישורים במשרדי הממשלה. כבעל חזון, הוא הגיש לממשלה תכניות שכתב לפיתוח הר הנגב, ועל פיהן יוקמו יישובי רועים נוספים בין תל ירוחם למכתש רמון, ועל שפת המכתש תוקם עיר תעשייתית בשם מצפה רמון.

במקביל לעיסוקיו האסטרטגיים, עבד אבריאל כרועה צאן. ובמרעה הוא פגש את טובה (לבית איצקוביץ'), ממייסדי קיבוץ משאבי שדה, שהוקם עוד לפני שדה בוקר. "בקיץ 1955", מספרת טובה, "נסעתי לבשל לצוות הפלחה שלנו שעבד באדמות שליד קרית גת. חגי רעה שם את הצאן של שדה בוקר. הצאן לִיחֵךְ את השלף, וחגי כבש את לבי".

אבריאל והצאן בשדה בוקר. "הצאן לִיחֵךְ את השלף, וחגי כבש את לבי" (צילום: לע"מ)

בגיל 87, עדיין חברת קיבוץ משאבי שדה, אבריאל זוכרת היטב את העלייה לקרקע. היא הייתה חניכה בנוער העובד, למדה בבית הספר החקלאי נחלת יהודה. "בגלל מלחמת הקוממיות קיצרו לנו את הלימודים, וכבר בגיל 16 יצאתי להכשרה בגנוסר. בקושי הספקנו להבין מה קורה סביבנו, וכבר אחרי שלושה חודשים דרשו מאיתנו להקים קיבוץ בנגב. החלום שלי ושל חברותי היה להקים קיבוץ על חוף הכנרת, אבל אמרו לנו שקיבוץ רביבים לבדו בנגב וחייבים להקים שם קיבוץ נוסף, לקבוע עובדה בשטח. ואתה יודע איך זה, לא מפרים את דרישות התנועה".

טובה אבריאל. "בגיל 16 יצאתי להכשרה בגנוסר ואחרי שלושה חודשים ביקשו מאיתנו להקים קיבוץ בנגב" (צילום: אוריאל לוי)

אז עליתם על הקרקע.
"ב-20 בנובמבר 1949 עלינו לפה, קראנו לזה קיבוץ משאבים, על שם איזה באר שהייתה פה, והמים שלה נגמרו מהר מאוד". (שמו של הקיבוץ שונה ב-1952, למשאבי שדה, על שמו של יצחק שדה, מפקד הפלמ"ח).

איך היה היום הראשון בנגב?
"אני זוכרת את הנסיעה מגינוסר, הדרך הארוכה שלא נגמרת. הדרכים היו איומות. חשבנו שאנחנו נוסעות לסוף העולם. הגענו למקום שומם. 'העין הייתה מתחלקת על פני המישור', כמו שכתבה (הסופרת) יונת סנד. לא היה אף עץ, אף בית. רק אבנים ואבנים. שממה מוחלטת".

העלייה למשאבי שדה. פורקים את המשאית לרגלי הגבעה. "חשבנו שאנחנו נוסעות לסוף העולם" (צילום: ארכיון משאבי שדה)

חגגתם?
"הייתה חגיגה. באו לפה מנהיגי התנועה לברך אותנו. אבל סופת חול איומה העיבה על מצב הרוח. זה היה חורף. הרבה גשם לא ירד, אבל רוח קרה שמצליפה בפנים עם גרגירי חול שנכנסים לעיניים ולפה, זה היה בשפע. ההורים שבאו לחג העליה לקרקע נבהלו ורצו לקחת אותנו חזרה הביתה".

"טקס ההשתרשות" של הכשרת גנוסר במשאבי שדה. מימין לשמאל: משה דיין, יצחק טבנקין, נציגי הקיבוצים רביבים, גנוסר ויגור, נציג הסוכנות היהודית ונציגי המתיישבים (צילום: ארכיון משאבי שדה)

"ההורים אמרו לי: 'אנחנו לא חוזרים הביתה בלעדיך. לא נזוז עד שאת לא עולה על הרכב'", מספרת כרמלה אלון (89) חברתה של טובה. "הם היו רציניים לגמרי. הם לא רצו להשאיר אותי פה. אבל הייתי נערה עקשנית, והנה אני פה עד היום".

כמה חבר'ה הייתם?
טובה: "עלינו לפה בערך 150 חברים. בהכשרת גינוסר היינו בוגרי ארבעה קנים גדולים של הנוער העובד: חולון, בורוכוב, נחלת יהודה וקרית ים. צרפו אלינו שתי חברות נוער, מגליל ים ומיגור, חבר'ה שעלו מאירופה. היום קוראים לזה ניצולי שואה. סך הכל עלינו לקרקע כ-120 חבר'ה מההכשרה, ופה הצטרפו אלינו 30 חברים ששרדו ממשלט חלוצה, פלמ"חניקים שישבו כבר שנתיים מערבית מפה, והיה להם קצת ניסיון. המשלט שלהם ננטש כי חשבו שאי אפשר לגדל שם כלום. זו הייתה טעות. האדמות של חולות חלוצה הרבה יותר טובות מהאדמות שלנו פה, אבל בזמנו אף אחד לא ידע כלום על חקלאות מדברית".

ממה התפרנסתם?
"לקח הרבה מאוד שנים עד שבאמת הצלחנו להתפרנס. ניסינו הרבה דברים. גידלנו אקליפטוסים בשביל קק"ל, ניסינו לעבד את האדמות פה באזור, הייתה לנו רפת. בהתחלה, הענף שהכניס הכי הרבה היה עובדי החוץ, חברים שנשלחו לעבוד בגבעת ברנר. לקח הרבה שנים עד שהצלחנו לעמוד על הרגליים".

הימים הראשונים במשאבי שדה: חורשים, בונים מאגר מי שיטפונות ובהפסקה קוראים "על המשמר" ו"דבר". "לקח הרבה שנים עד שהצלחנו לעמוד על הרגליים" (צילום: ארכיון משאבי שדה)

כרמלה: "טובה ריכזה את הרפת כבר בגיל 18, אחר כך הייתה רכזת המשק הצעירה ביותר בתנועה הקיבוצית, ובהמשך הוכשרה להיות מנהלת החשבונות. היא הביאה לנו כסף מהסוכנות". טובה, שמנסה בצניעות לקטוע אותה, מספרת שכרמלה הייתה אקונומית נפלאה, האחראית על קניית המזון ובניית התפריט בחדר האוכל, "ובזכותה אף אחד לא נשאר אף פעם רעב".

טובה אבריאל (משמאל) ברפת משאבי שדה. ריכזה את הרפת כבר בגיל 18 והיתה לרכזת המשק הצעירה ביותר בתנועה הקיבוצית (צילום: ארכיון משאבי שדה)

כרמלה: "רק אחרי שהקמנו, ב-1971, את מפעל שגיב, שמייצר ברזים כדוריים, הצלחנו ממש להתפרנס בכוחות עצמנו. אבל לאורך הדרך היו לנו הצלחות חקלאיות אדירות. יש לנו קרקעות ליד קרית גת וליד צאלים, ושם הגידולים שלנו תמיד הצליחו יפה. זכינו כמה פעמים בפרסים על היבולים שלנו".

מצפה רמון: "הוא רצה ישוב קואופרטיבי של כורים"

אחרי אותה פגישה במרעה ליד קרית גת, סיפור האהבה של טובה וחגי, כשהיא במשאבי שדה והוא בשדה בוקר, נרקם במכתבים רומנטיים ובמפגשים בלב המדבר. "הוא נתן לנו כבשה במתנה", מספרת טובה, "הילדים בגן היו מטפלים בה והיא הייתה הולכת איתם לכל מקום. כל שנה היינו מביאים אותה לחג הגז בשדה בוקר. היה רומן שלם עם הכבשה הזו". הם נישאו וכשנה לאחר מכן, שוב רחקו – היא נותרה במשאבי שדה, והוא עזב את שדה בוקר במטרה לייסד ישוב נוסף – מצפה רמון.

חגי וטובה אבריאל תחת החופה. סיפור אהבה שנרקם במכתבים רומנטיים ובמפגשים בלב המדבר (אלבום פרטי)

חברי שדה בוקר, שסייעו בפריצת הדרך לאילת, התגוררו ב"מחנה העצמאות", למרגלות הר גמל, כשמצפה רמון עדיין לא היתה קיימת. לאחר שפריצת הדרך הסתיימה, ביקשו החברים להתפרנס מכריית גבס במכתש רמון. לצורך כך הוקמה חברת רמון, בבעלות משותפת של שדה בוקר וחברת אבן-סיד.

את "מחנה עצמאות" הם הסבו למחנה לינה לעובדים בכרייה וכאכסניה לאורחים מזדמנים: חוקרים וסיירים. במשך כשלוש שנים, מצפה רמון הייתה למעשה זרוע של שדה בוקר. אבל אדם אחד התנגד לכך בתוקף. חגי אבריאל. "זה נגד את תפיסת העולם שלו",  אומר זיוון. "חגי סבר שכל יישוב צריך למלא את צרכיו מהמשאבים המקומיים. חלק מהסלידה שלו מהתנועות המיישבות הייתה קשורה בזה. מקימים קיבוץ או מושב באיזה מקום, ואז שולחים אליו כסף ואוכל כדי לקיים אותו. חגי הקים את שדה בוקר כדי שתצליח להתקיים מהמשאבים שבסביבתה, והוא ראה את הזרוע שלה במצפה רמון כדבר פסול".

מצפה רמון, 1956. אבריאל חלם להקים שם יישוב קואופרטיבי של כורים

טובה אבריאל: "הוא טען שזה לא מוצדק ששדה בוקר מנצלת את המחצבים של מכתש רמון. הוא רצה להקים במצפה רמון יישוב קואופרטיבי של כורים. על רקע זה הוא הסתכסך עם חברי שדה בוקר ועזב אותם בכעס".

"הוא הלך עם העקרונות שלו עד הסוף," אומר זיוון. "הסכסוך עם החברים שלו משדה בוקר ליווה אותו עד יומו האחרון. אחרי שנים, כשרציתי לארגן ערב בשדה בוקר על פעילותו כראש המועצה, הוא סרב לבוא".

איך הוא הקים עוד יישוב?
"הוא נסע ללשכת העבודה של מחנה העולים בלוד וגייס שם אנשים. הוא הציע להם עבודה, ועשה סוג של מיונים כדי לקחת את המתאימים ביותר. לשדה בוקר הוא הביא את החברים שלו מהצבא, הפקודים שלו, הם היו צברים צעירים. למצפה רמון הוא הביא עולים בעלי מקצוע, רובם עם משפחות. בשדה בוקר הוא הציע חלוציות, במצפה רמון הוא הבטיח פרנסה".

חול, אבנים וחלומות

"קבוצת הפועלים השיתופית חקלאית מצפה רמון", אמורה הייתה לעלות לקרקע ב-26 במאי 1956, אבל במחנה עצמאות לא היו מספיק צריפים לכולם. חברי שדה בוקר, שהתנגדו להקמת מצפה רמון, דרשו שהצריפים של האגודה החדשה יבנו מזרחית לכביש 40, במקום ששוכן כיום מלון בראשית, אך המוסדות קבעו שייבנו סמוך למחנה עצמאות. התלקח סכסוך, והוחלט ששדה בוקר תפסיק לכרות מחצבים מהמכתש, ותפוצה כספית על ההפסדים שלה בעקבות הקמת מצפה רמון.

סאם אבוטבול, חברו של אבריאל מימי מרוקו, הצטרף אליו להקמת היישוב: "מצפה רמון הייתה הנקודה הדרומית ביותר לפני אילת, לא היה בה דבר פרט לחול, אבנים, חלומות וציונות חלוצית ופיוטית של חגי. המטרה הייתה לבנות ישוב קבע, המתפרנס מחציבת גבס וחרסית, מעיבוד מחצבים ומכירתם, וכן מחקלאות ותיירות. חברי הקואופרטיב השקיעו את חסכונותיהם באגודה ועמדו לעבוד כל אחד לפי יכולתו ולקבל לפי צרכיו, בהתאם למספר בני המשפחה, על פי תקנון האגודה שחגי ניסח בעצמו".

מצפה רמון, 1957. "לא היה בה דבר פרט לחול, אבנים, חלומות וציונות חלוצית ופיוטית של חגי"

הקואופרטיב סבל מכך שאף אחד לא סייע לו מלבד ההסתדרות. "קיבלנו על עצמנו משימה התיישבותית קשה", כתב אבריאל להרצפלד, "אנו מנסים למלא אותה במיטב כוחותינו, אבל אנו נתקלים בהתנכרות לצרכינו ובחוסר תמיכה במקומות רבים".

"בן גוריון שימש כתובת לתלונותיו של חגי", מספר זיוון. "הוא הגיע לסיור במקום והתרשם לטובה. בסיור זה הוא תבע את המשפט הידוע: 'במקום שנשים תולות חיתולים על חבל כביסה, שם קיים ישוב'". את הסיור סיכם בן גוריון במילים: "יש עתיד למקום הזה. התושבים: מרוקאים, הונגרים, אלג'יראים ועוד. רק חגי היה מסוגל בעקשנותו החלוצית לאסוף את האנשים האלה ולהביא אותם עם משפחותיהם לשממה הזאת".

"מעט יישובים קיבלו כל כך מעט עזרה מהממשלה"

אבל הקואופרטיב לא האריך ימים. "היו שם ויכוחים ומשברים פנימיים", אומר זיוון, "אבל לא בגלל זה התפרק הקואופרטיב".
אז למה התפרק?
"אחרי מבצע קדש החלו כמה פרויקטים גדולים בנגב, בהם הנחת צינור הנפט בין אילת לאשקלון. מצפה רמון סיפקה את כל צרכי העובדים, מה שהביא פרנסה. ב-1958, לאחר סיום הנחת הצינור, החל משבר גדול. לא היו לאגודה אבא ואמא. משרדי הממשלה די התנערו מהם. הם ניסו לחבור לארגון הקואופרציה של ההסתדרות, אך גם שם הם היו עוף מוזר. היכולות הארגוניות והניהוליות שלהם היו נמוכות. עודף של עשייה חלוצית בלי גב וללא יכולות ניהוליות זה מתכון לכישלון. לאחר שהאגודה פורקה ניהול היישוב עבר למשרד הביטחון. ב-1960 קמה חבורה חדשה, של בוגרי חיל האוויר, שניסו להקים במצפה רמון עיר שיתופית במודל אחר של קואופרטיב, אך גם הניסיון הזה לא צלח".

בדו"ח על פירוק האגודה, כתב אבריאל: "יתכן והקונספציה ההתיישבותית הייתה מוטעית, אך מתוך הכרת המקום ואחרי הניסיון החמור, גם היום אני משוכנע שבשנת 1956 ניתן היה ליישב את מצפה רמון רק על ידי קבוצת פועלים להתיישבות שיתופית. מעט ישובים קיבלו כל כך מעט עזרה מהממשלה כמו מצפה רמון".

אבריאל בצעירותה (צילום: אלבום פרטי)

לאחר שהושלם פירוק הקואופרטיב, ב-1960, התקבל אבריאל לחברות בקיבוץ משאבי שדה. "על אהבתו של חגי למצפה רמון הייתה מתחרה קשה", העיד לימים אבוטבול. "טובה ממשאבי שדה הייתה קשורה קשר עמוק למשק שלה. בסופו של דבר ניצחה האהבה לטובה".

אבריאל היה החבר המבוגר ביותר במשאבי שדה. בשנתיים הראשונות הוא ריכז את עבודות הבניה, וב-1964 נבחר לראש המועצה האזורית רמת הנגב. בתפקיד הזה כיהן כחמש שנים, וניסה להקים פארקים וחניונים שישרתו את הציבור הרחב, ובכלל זה האנדרטה בביר אסלוג' (ליד פארק גולדה שנוסד מאוחר יותר).

"להגשים את החלום של אבא"

"תפיסת ההתיישבות של אבא שלי הייתה שונה מזו של אמא", אומרת נועה אבני-אבריאל, בתם הבכורה (מבין חמישה) של טובה וחגי. "לא במקרה אמא התיישבה במשאבי שדה עם 150 חברים נוספים ועם הקיבוץ המאוחד מאחוריה. כשהיא הייתה משכיבה אותי לישון, היא הייתה מספרת לי על המלך בור, ששלט במדבר בעזרת נתיניו העקרבים, הנמרים, השרב והשיטפונות, ואיך שהגיעו החלוצים והביסו אותו בהקימם 'משבצות ירוקות'. היא אהבה את המדבר אחרת מאבא".

אבריאל נפטר ממחלת הסרטן ב-1972, שבועיים לפני שמלאו לו 50. "זאת הייתה אבדה קשה", אומרת כרמלה אלון, "הוא היה בחור נפלא".

נועה וחגי אבריאל. "הבטחתי לעצמי שאגשים את החלום שהוא לא הספיק להגשים במצפה רמון" (צילום: אלבום פרטי)

"למי היה זמן לחשוב על בן זוג אחר", משיבה טובה, כשאני שואל אותה על השנים שעברו – כמעט 50 – מאז מותו. "היו לי חמישה ילדים לגדל והרבה עבודה בהנהלת החשבונות", היא אומרת. אף אחד מצאצאיה (17 נכדים ושלושה נינים) לא גר במשאבי שדה, אבל נועה הבכורה, נכדתה, שקד, והנין, נבו, חיים במצפה רמון.

טובה אבריאל ומשפחתה. עומדים: הבת מיכל, הבן יואב, הנכדה שקד, בן זוגה עופר והנין נבו, רואי בן זוגה של הנכדה בר (רביעית למעלה משמאל) והנינה קמה, הבן נדב, בת זוגו אורית והנכדה ערבה. יושבות מימין לשמאל: הבת שלומית, טובה, הבת נועה ואליה הנינה (עומדת) (צילום: אלבום פרטי)

"אני זוכרת שאבא נפטר", מספרת אבני-אבריאל, "הייתי בת 13 וממש הבטחתי לעצמי שאגשים את החלום שהוא לא הספיק להגשים במצפה רמון. כבר אז ידעתי שזה היה החלום שהוא זנח. חלפו השנים, והנה יום אחד הגיעה לבן זוגי, יואב, הצעה לעבור למצפה רמון, להקים שם תחנת מחקר. ההחלטה שלנו לעבור למצפה רמון הייתה קשורה בחלום של אבי. את הדוקטורט שלי על חשיבה אקולוגית כבסיס לחינוך סביבתי, עשיתי במצפה רמון והקדשתי לאבי".

כיום מנהלת אבני-אבריאל את שלוחת מצפה רמון של מרכז המדע, ועומדת בראש פלטפורמת שותפות חברתית-אקולוגית ארוכת טווח בהר הנגב. היא הייתה גם בין מקימי קואופרטיב העגלה, שפועל במצפה רמון.

"דע כי מול חלום אתה עומד"

חברי חוג הנוער של בית ספר שדה בשדה בוקר הקימו לזכרו של אבריאל את מצפה חגי (מצפור, כחצי קילומטר צפונית לצומת חלוקים על כביש 40). על אבן הזיכרון במקום נכתב: "כי תבוא ארץ הנגב, וראית את היישובים הטבולים בירוק, דע כי מול חלום אתה עומד, אשר אמונה ועקשנות הפכו אותו למציאות".
לקראת יובל למותו של אבריאל, ראוי לזכור ולהזכיר את רועה הצאן שהיה בעל חזון.

מצפה חגי. "אמונה ועקשנות" הפכו את החלום למציאות (צילום: אוריאל לוי)

דבר היום כל בוקר אצלך במייל
על ידי התחברות אני מאשר/ת את תנאי השימוש באתר
תגובות