יובי תשומה כץ (42) מגדרה, יו"ר עמותת 'חברים בטבע' ויזמית הגינה קהילתית בגדרה | כילדה התביישה בסבתות שלה | היום היא עושה תיקון ומביאה את הסיפורים משם לכאן | מאמינה שיוצאי אתיופיה צריכים להוביל את השיח על קיימות וסביבה | מופתעת כל פעם מחדש מהעוצמה הנשית.

"יש לנו גינה קהילתית של אנשים מבוגרים יוצאי אתיופיה, פרויקט משותף לעמותת 'חברים בטבע' שבראשה אני עומדת, יחד עם 'הרשת הירוקה' שזה אירגון שעוסק בקיימות וסביבה. אנחנו מאמינים שקהילת יוצאי אתיופיה יכולה וצריכה להוביל את הנושא הזה בארץ".

כשמטפחים את הגינה היא נותנת תנובה יפה
"בגינה הקהילתית יש 65 חלקות של 60 מטר רבוע כל אחת. כל משתתף בפרויקט קיבל חלקה כזו, שבה הוא מגדל את הגידולים שהוא בוחר. בעונה הזו מגדלים פלפל חריף, תירס אתיופי, עגבניות, דלעת ותבלינים כמו חרדל וריחן אתיופי. רוב התוצרת של הגינה משמשת לתצרוכת עצמית וכשיש עודפים, מוכרים. ניסינו לגדל טף, החיטה האתיופית, ראינו שזה אפשרי אבל זה לא מתאים לקרקע בסדרי גודל כאלה.

הגינה הקהילתית המשיכה לעבוד לאורך כל השנה האחרונה. זה היה המקום שלהם לצאת מהדירות הקטנות אל המרחבים. ההשפעה של זה היא ענקית. אנשים שמשתתפים בגינה הקהילתית חוו את הקורונה אחרת. הקשישים שלנו לא היו בודדים. הייתה להם משמעות. הם יצאו מהבית בבוקר לגינה בצהריים הלכו הביתה לנוח ואז אחר הצהריים, חזרו לגינה לעוד שעתיים. במקום לשבת מול הטלוויזיה כל היום, להקשיב לחדשות ולהיכנס לדיכאון, אנשים יצאו לאוויר הפתוח וראו ירוק בעיניים.

הגינה הקהילתית בגדרה: "הקשישים שלנו לא היו בודדים. הייתה להם משמעות" (צילום: אלבום פרטי)

בזמן הקורונה התוצרת של הגינה עלתה משמעותית. על כל קילו שהיה יוצא בחודש עכשיו יצא קילו בשבוע. בתי הספר נסגרו והנשים, שרבות מהן עובדות בניקיון, היה להן זמן לבוא. כשמטפחים את הגינה היא נותנת תנובה יפה".

הידע שמחוץ לסילבוס
"אני עליתי לארץ בגיל 5 וגדלתי למציאות שאני מתביישת בסבא וסבתא שלי. חשבתי שאין להם מה לתרום לי ולסביבה. הם תקועים בבית כל היום, צריכים עזרה להבין מה קורה סביבם. הם לא מתכנתים ולא עורכי דין.

כשגדלתי הבנתי שסבתא שלי היא אוצר בלום של ידע. היא לא תספר לי סתם את הדברים שהיא יודעת, היא צריכה סיבה לחלוק איתי את הידע. היא יודעת איזה צמח לשתות מתי ואיך לזהות נחש ארסי איך מדליקים אש בשניה. ורציתי לייצר מרחב שהסיפורים שלהם יוכלו לצאת.

היום יש ילדים שבאים לחוג בגינה ללמוד מהדור המבוגר. הילדים חולים על הזקנים. בחוג הם מגדלים אוכל מבשלים אותו בסוף ובדרך קורים אלף דברים. ציפור עוברת מעל לראש ולסבתא יש סיפור על ציפורים. היא רואה חרק ומעבירה אותו מעלה לעלה. היא מספרת להם שהעלה הזה סבל מספיק ושלעלה השני יש עוד מה לתת. הילדים שואלים למה שלא תהרוג את החרק. היא מסבירה שלכל יצור בטבע יש חמלה וחיים וחשיבות. זה לא קורה בסילבוס"

שלושה סבבים של קפה
"מתוך הגינה הקהילתית פיתחנו מיזם של תיירות חברתית חינוכית. שותפות בו 20 נשים, כולן יוצאות אתיופיה בגילאי 58 עד 75. העברית שלהן בסיסית מאוד, כולן חיות מפנסיה דלה או קצת ביטוח לאומי. אחת המטרות של המיזם הוא לאפשר להן לייצר הכנסה נוספת.

במסגרת הפרויקט הן מארחות קבוצות של מבקרים אצלן בבית, ושם הן מספרות על החיים באתיופיה: על חינוך, משפחה, תרופות אתיופיות ואוכל. תוך כדי הן מבשלות אוכל אתיופי מדהים טעים ובריא. הרבה מהירקות והתבלינים הן מגדלות בעצמן בגינה הקהילתית.

יש נשים שהיו מיילדות ויש יועצות למשפחות ויש נשים שגידלו כותנה, אז הסיפורים הם מאוד מגוונים. מכל תחומי החיים. כל מפגש כזה מתחיל בקפה מסורתי שנקרא 'בונה' שאותו הן קולות וטוחנות במקום. במהלך אירוח כזה של 45 דקות, שותים שלושה סבבים של קפה. הראשון מאוד חזק השני פחות והאחרון נקרא 'ברכה'. זה קפה חלש נחשב לקפה של הברכה.

אירוח אתיופי מסורתי מתוצרת הגינה (צילום: אלבום פרטי)

תוך כדי אוכלים דאבו ואינג'רה עם רטבים מירקות שהן מגדלות בגינה ובין לבין הנשים מעלות את הסיפורים שלהן. הן מאוד אוהבות לספר ולחלוק את הידע שלהן. הפרויקט הזה נעצר בתקופת הקורונה ועכשיו כשחזרנו לפעילות, הן כולן נורא מתרגשות".

מרחבי נשים
"אני יושבת במפגשים האלה וכל פעם אני מגלה עוד ועוד. מישהי אחת סיפרה לנו שהיא ובעלה היו בדרך לבקר קרובי משפחה ובמהלך הדרך הגיעו הצירים. ככה, באמצע שום מקום, באמצע השדה היא ילדה תאומות. ואז היא המשיכה ללכת עם הילדות. הרי אי אפשר לישון באמצע הדרך, יש חיות טורפות.

אלה סוג הסיפורים שיש להן. נשים עם ניסיון חיים אמתי. הרבה פעמים הן אוהבות לספר על בית הנשים. אישה שיולדת לא נכנסת הביתה אחרי הלידה אלא הולכת לבית מיוחד של נשים שם היא נחה 40 יום אם ילדה בן או 80 יום אם ילדה בת.

הסיפור שם מדהימים. האישה יולדת בפעם הראשונה ויש קהילה של נשים שעוטפת אותה. אומרים לה עזבי את המשפחה שלך בחוץ אנחנו נטפל בהם. זה מרחב של עוצמה נשית וקהילתית שהן מתגעגעות אליו.

יצרנו עם הנשים שלנו מרחב שקוראים לו 'מתגלה, מפגש נשים בליל ירח מלא'. בכל ירח מלא אנחנו נפגשות לשלוש שעות ומספרות סיפורים משם ומפה, שומעות על הקשיים אחת של השנייה מייעצות. זה מרחב פתוח לנשים ומי שרוצה מגיעה. למפגש הזה מגיעות נשים מכל העדות, כי נשים הן נשים הן נשים והמגוון מייצר עניין.

לנשים האתיופיות המבוגרות יש המון מה לתרום לשיח. הן מגיעות עם המון נסיון. הן חיו את החיים במלואם. הן חוו טרגדיות ואבדות ופתרו בעיות. לפני כמה שנים נחשפתי למה שקוראים 'לידות שקטות'. הנשים שאני הכרתי שעברו את זה דיברו על תחושה של אישה פגומה משהו בי לא בסדר. זו תחושה שלא נאמרת אבל הנשים האלה מסתובבות איתה. במפגשים, הנשים המבוגרות מספרות על זה כדבר שקורה. זה קרה לה ולזאת. כי בבית הלידות מספרים סיפורים ודברים כאלה הם נורמאלים, הם לא מושתקים בחדרי חדרים כמו בחברה המערבית. הנשים האתיופיות המבוגרות מביאות פתיחות מאוד מעניינת לשיח הנשי".

​