תוצאות הבחירות לכנסת ה-24, שמלמדות שוב על תקיעות פוליטית, יכולות לייאש. אבל אפשר למצוא בהן גם כמה נקודות אור.

מאוזנים

סוציולוג, שיחקור בעתיד את השנים האחרונות בישראל, יזהה משבר פוליטי עמוק, ודמות מאגית בשם נתניהו, שהכול נסוב סביבה. אבל כשיעמיק לחפור הוא ימצא חברה ישראלית מרובדת ומגוונת שלא ניתן לכפות עליה ממשלה הומוגנית חד ערכית – מצד שמאל או ימין.

החברה הישראלית מורכבת משכבות זהותיות, עדתיות, דתיות וכלכליות שונות, שמאזנות אחת את השנייה. אי אפשר להקים ממשלה בישראל בלי ייצוג לשכבות החלשות ביותר – הערבים והחרדים – ליד ברז התקציב. זה דבר חיובי למי שרואה בניהול כלכלי כלי להחלטות חברתיות ולא כפייה של תיאוריות מימי הלימודים לתואר ראשון בכלכלה.

קשה גם לכפות תפיסת עולם שמרנית או ליברלית. אין ברירה אלא להגיע להסכמות, לקונצנזוס, להידברות, למקח וממכר. זה דבר חיובי. אף קבוצה לא הייתה רוצה שיכפו עליה בכוח תרבות וערכים.

המפלגות הערביות נכנסו למשחק

במסעדת הבשרים בתחנת הדלק ליד מרכז עזריאלי בתל אביב, כמה ימים לפני הבחירות, צפו העובדים  בטלוויזיה וראו את מלך ירדן מבטל לנתניהו את הטיסה מעל שמי המדינה. ״הביבי הזה אין לו אלוהים", אמר אחד. "אין לו כבוד. ככה מתייחסים למלך?"

שאלתי למי יצביעו. ״למנסור עבאס", השיבו. ״למה?״ שאלתי. ״בשביל שיישב עם ביבי״. נתניהו, אמרו, בכל מקרה יהיה ראש ממשלה, והם רוצים שידאגו גם להם לתקציבים, לביטחון אישי, לחינוך, לתשתיות. ״אנחנו רוצים מפלגה כמו ש״ס. שמישהו ידאג לחיים שלנו פה״.

שנים יש טאבו – המפלגות הערביות הן לא חלק מאף קואליציה. אצל רבין חד״ש ומד״ע תמכו בממשלה מבחוץ. עכשיו בשני הגושים כבר מחזרים אחרי רע״ם, שהפכה ללשון המאזניים. ההישג של מנסור עבאס, כמי שהכריז מראש שהוא רץ בשביל להיכנס לממשלה ועבר את אחוז החסימה, מסמן שינוי פוליטי שנראה כי קיים  מזמן בחברה הערבית בישראל.

לסינגפור אין מנדט

הרעיונות הכלכליים הימיניים מבית קהלת שוב הביאו הישג קטן. ימינה מקבלת רק 7 מנדטים, נכון לספירה הנוכחית של הקולות. אם מישהו חשב ש״תכנית סינגפור״ והחבירה ל״שולמנים״ תסחוף המונים, הוא טעה. נפתלי בנט, פעם אחר פעם, עם מצע כלכלי שנועד ליצור בישראל חברה מקוטבת כלכלית, לא מצליח לעמוד על יותר ממספר חד ספרתי של מנדטים. גם בזמן משבר כלכלי ותעסוקתי, רוב הישראלים לא קונים את הסחורה הזו.

"ימינה" לא נראית כמי שתהיה לשון המאזניים גם בקואלייציית ימין, ויש לקוות שהיא לא תוכל לכפות את רעיונות העוועים שלה על המשק הישראלי, שזקוק להשקעות, יציבות, רשתות בטחון וחיזוק העבודה המאורגנת שמביאה לצמיחה מכלילה.

נקודה למחשבה

ישראל רחוקה מחיסול הדמוקרטיה, למרות שההצבעה בבחירות ירדה ב-4.3% מהבחירות הקודמות, ועמדה על 67.2%  בלבד. לא ברור עדיין מה גרם לאחוז הצבעה נמוך יותר – אולי הקורונה, אולי האובך, אולי הסבב הרביעי בשנתיים; סביר יותר שהיעדר קרב צמוד – ראש בראש –  בין שתי מפלגות גדולות על ראשות הממשלה. כך או כך אחוז ההצבעה בישראל עדיין גבוה יותר מאשר במדינות דמוקרטיות כמו ארה״ב או שוויץ (50%), ונמוך ממדינות כמו פינלנד (80%) ואוסטרליה (90%).

חשוב להצביע בבחירות, אבל חשוב לא פחות לקחת חלק בחיים הדמוקרטיים בכל ימות השנה: להתאגד במקום העבודה, להצטרף לתנועה, לארגון, לעמותה, למפלגה; להתנדב ולפגוש ישראלים מכל קצוות הקשת הפוליטית, לראות את המצוקות בעיניים.

השתתפות בחיים האזרחיים חיונית להבטחת הדמוקרטיה, לא פחות מהצבעה ביום הבחירות. היא חיונית גם כדי להשפיע על נבחרי הציבור בכל כנסת ובכל קואליציה שתורכב. הפגנות ״לך״ בשנה האחרונה השפיעו על גוש המרכז שמאל, והביאו להחלשת המפלגות שמוכנות לשבת בקואליציה עם הליכוד.

המחאות הכלכליות, בתחילת משבר הקורונה, הביאו להזרמת עשרות מיליארדי שקלים בצורת רשתות ביטחון לעובדים ולעצמאים.

"קיים קשר בין גופים וולנטריים להבטחת הדמקורטיה", כתב הסוציולוג, פרופ׳ ראובן כהנא, ״חברה אזרחית וחופשית כמעט שלא יכולה לשרוד או להתפתח בלי מנגנונים והתארגנויות בלתי פורמליים כיוון שהם מאפשרים לאנשים להתנסות בתחושה של חירות ומספקות ערוץ לביטוי אינטרסים אישיים וציבוריים. בחברות שאין בהן התארגנויות כאלה, קטן יותר הסיכוי שיתקיים סדר דמקורטי, בעיקר בתנאי משבר ושינויים מהירים״.

מה שיהפוך את הדמוקרטיה הישראלית לבת-קיימא זה לא כוח עודף נוסף למוסדות השלטון (קוראים לזה ״משילות״ בשפה צחה), אלא התארגנויות חברתיות חזקות מכל צדי המפה הפוליטית. הפנתרים השחורים לא חיכו, לפני 50 שנה, לשום קמפיין גוועלד. הם יצאו לרחוב ושינו את הפוליטיקה הישראלית לתמיד.