בפעם הראשונה שפגשתי את אברהם הוא תפעל שתי חכות שנשענו על מעקה הבטון ליד נמל יפו. דג אחד פרפר לצדו על הרצפה.
״אתה לא אוכל אותו?״ שאלתי.
״אוכל, אם יש מה. זה דג קטן״.
״למה אתה לא זורק אותו חזרה למים?״
״וואלה, יש לך שאלות טובות, לא חשבתי על זה״, הוא אמר, ״האמת, זה דג טוב. אולי אעטוף לך, תיקח אותו איתך״. הוא החל לנוע לכיוון צידנית קטנה, כחולה-לבנה, שעמדה כמה מטרים מאיתנו, ״אתה שם אותו קצת בתנור, בלי כלום. אפילו לא צריך שמן. אחרי זה קצת מלח, וזהו. יוצא מעולה״.
״לא תודה״, אמרתי, ״אני נוסע רחוק״.
״אתן לך, אעטוף אותו״.
״לא, לא, לא תודה״.
העיניים שלו היו טובות ושלוות. הוא גבוה, כבד משקל, שפם קטן מעטר את פניו ועל ראשו מונח כובע טמבל בלוי.
לא עמדנו לבד. היה שם גם מוחמד. הוא שילב ידיים על חולצת טריקו שחורה, והביט באברהם מהצד. ״אני בטוח שאני מכיר אותך״, פנה אליו לפתע אברהם, ״במה אתה עובד?״
״אני מרכיב שיש, בעסק של אח שלי״.
״זהו, נכון. אתה החלפת פעם שיש אצלנו במטבח, ליד מחלף בגין״.
״יכול להיות״.
״פרחן? שיש פרחן זה העסק?״
״לא, לא, זה אבו יונס״.
״כן, אתה הרכבת אצלי. נראית לי מוכר״.
מוחמד חייך בפה גדול. לבו יצא אל אברהם, שבדק את החכה הרחוקה מהשתיים, וראה שנתפס שם משהו. הוא החל לסובב במהירות את הגלגלת, לקצר את החוט. היו לו ידיים כבדות של נגר או רתך. אצבעות חזקות ומלוכלכות.
דג קטן נתפס והחל לפרפר על הקרס. אברהם השעין את החכה על המעקה, הלך לאוטו שחנה סמוך וחזר עם מגבת קטנה מוכתמת. הוא אחז איתה את הדג וניענע אותו בעוצמה עד שהשתחרר מהקרס. לאחר מכן זרק אותו על הרצפה, ליד הרשת שמעל בור הביוב. אחר כך הוסיף חתיכת בצק קטנה לקרס, זז מעט לאחור, וירה את החכה בדיוק מופלא אל מעבר למעקה, אל המים.
״המסכות האלה, זה נהיה טרנד, אה?״ הוא אמר והפנה אלינו מבט.
״הקורונה, הקורונה״, חייך מוחמד.
״מה זה?״
״הקורונה, נו״.
״לא מכיר״, אברהם אמר והסתכל עלינו ברצינות תהומית.
מוחמד ואני החלפנו מבטים. צחקתי בקול. ״לא שמעת על הקורונה?״ שאלתי.
״וואלה לא, למה?״
״לא יכול להיות״, אמרתי. ״יש מגיפה אדירה, כל העולם עם מסיכות. מאות-אלפי אנשים בלי עבודה כבר שנה״.
״תראה את העורב הזה״, הוא אמר והצביע לעבר המדרכה.
״הוא רוצה את הדג״, אמר מוחמד.
״שייקח אותו״.
שלושתנו הסתכלנו על העורב מתקרב צעד צעד, תוך שהוא בודק בזהירות את השטח, אל הדג שבינתיים הפסיק כבר לפרפר. הציפור השחורה תפסה את הדג במקור השחור שלה, ועפה איתו לכיוון המים.
״זו הציפור הכי חזקה שיש״, אמר מוחמד, והוא ואברהם התכופפו מעבר למעקה לראות איפה העורב נוחת עם הדג.
״איזה ארוחה סידרת לו״, התלהב מוחמד.
״רק בשביל זה היה שווה לבוא לפה, אה?״ הפטיר אברהם.

***

המשכנו לשוחח. הוא בן 62. אשתו נפטרה לפני כמה שנים. גיליתי שהיה מורה לציור עם סבתא שלי, באותו מקום. הוא גם הכיר את מסעדת הפועלים הבולגרית שסבא נהג לשבת בה. ״כן, זה היה הג'ינג'י, עם הבנים שלו התאומים, ועכשיו זה כבר הנכדים״.
״אין כמו הבולגרים״, התערב מוחמד.
אברהם הפסיק לעבוד. בשנה האחרונה הוא רק מצייר בבית, שהפך לסדנה גדולה. הוא מצייר רק את הים, סיפר, ותמיד בצבעי מים. ״נגמר לי המקום על הקירות, אז התחלתי לתלות את הציורים בחוץ. השכנים גם נהנים״.
״מה תאכל הערב, אם לא דגים?״ שאלתי.
״יש לי אוכל בבית, אני לא צריך את זה״, הוא אמר, פנה שוב לכיוון המכונית וחזר עם בקבוק יין. הוא מזג למוחמד ולי בכוסות חד פעמיות שנראו משומשות.
״ספרו לי עוד על הקורונה הזאת״, ביקש.
״תגיד גבר, ישנת שנה? אתה לא רציני נכון?״ מוחמד חייך.
״בעולם כבר מתו מיליונים״, עדכנתי, ״בישראל יש יותר מ-6,000 מתים״. פניו של אברהם לבשו עצבות. ״הזקנים מתו יותר״, המשכתי, ״אבל גם צעירים. זו מחלה קשה, כמו דלקת ריאות, פשוט נחנקים בסוף. ומי שמת, מת לבד, כי מפחדים שהקרובים ידבקו ויפיצו את המחלה״.
״למות לבד…״, הוא מלמל, סידר את הכובע, והחל לטפל בחכה שעל המעקה. ״כן״, המשכתי, ״אבל בארצות הברית מצאו חיסון, וכמעט כל הישראלים התחסנו. עכשיו המחלה יורדת״.
״תראה את הים״, הוא אמר, ״תראה את השמש ששוקעת. ניסיתי להגיע לצבעים האלה. האוויר הזה. כאן אנחנו דגים לבד, אבל כמה מטרים צפונה יש סירות קטנות, והם כבר תופסים עם רשתות, ברבוניות, דיונונים, דניסים, סרדינים, אפילו טונות. כל טוב הים. אתה מתקדם עוד קצת צפונה ויש לך יאכטות. שבת בבוקר אתה בא, לוקח דג אחד טרי כזה מקופסת הקלקר עם הקרח, ועושה על האש. אין עוד טעמים כאלה. תנסה, זה לא יקר מדי״.
העיניים הכחולות שלו יצרו אצלי תחושה שהוא ממש עלה מהים, ״מאוד מרגיע פה״, אמרתי לו. ״יש כאן תחושת זמן אחרת״.
״כולנו באים לפה״, אמר והצביע לכיוון הים, ״בשביל להשאיר את הכול שם״, וכיוון את האצבע מזרחה. ״מה זה שם?״ שאלתי. ״שם זה הבית, העבודה, זה כל הרעש, נכון?״ אמר וניגש למזוג למוחמד עוד כוס מהיין. מוחמד סירב בתוקף, אמר שהוא צריך ללכת. הוא הניח את הכוס שנותרה מלאה על החומה. ״תמשיך, תמשיך ככה״, הוא אמר לאברהם והעלה את המסיכה על האף.

***

כעבור ימים אחדים, תוך כדי ריצה בטיילת, ראיתי את אברהם שוב. הפעם לא דיבר הרבה. בפעם הראשונה כנראה חרג ממנהגו, חשבתי בלבי, אולי חגג משהו עם היין שחילק לנו.
אתמול רצתי שם שוב. הוא לא היה. ״איפה אברהם?״ שאלתי דייגים שעמדו שם. הם לא ידעו מי זה. על המדרכה לצדם הבחנתי במגבת מוכתמת ומקל חכה שבור. הרמתי אותו לשמור למזכרת, ראיתי שכתוב עליו: ״נורית, אברהם והים״.