דבר העובדים בארץ ישראל
menu
יום חמישי י"ז בתשרי תשפ"ב 23.09.21
histadrut
Created by rgb media Powered by Salamandra
© כל הזכויות שמורות לדבר העובדים בארץ ישראל
מגזין דבר

האדם, המכונה וחופש הבחירה

מתוך הסרט "2001: אודיסאה בחלל" של סטנלי קובריק. "האם הטכנולוגיה מכתיבה את הכיוון או שיש לנו בחירה" (צילום מסך)

שיחה עם הפילוסוף פרופ' יוחאי עתריה על מדע, חירות ומתנגדי חיסונים

יואב רימר

"התנגדות לחיסון הקורונה יכולה לנבוע מבורות. אבל לא זה סוג ההתנגדות שמדאיג אותי", אומר פרופ' יוחאי עתריה (38) מהמכללה האקדמית תל חי. "מפחידה אותי ההתנגדות שנובעת מחוסר אמון. מדחיית המדע שמגיעה כיוון שהמדע מזוהה עם הממסד, עם כוח הכפייה ועם המדינה. ואז חוסר האמון במדינה ובמוסדות בכלל מופנה כלפי המדע".

עתריה הוא פילוסוף של המדע. בספרו האחרון, "לא על המוח לבדו" (הוצאת מאגנס, 2019), הוא יוצא נגד התפיסה המדעית, שמזהה את התודעה האנושית עם הפעילות המוחית. במובן זה, הוא שותף להרבה מהביקורת על הממסד המדעי, אבל חשוב לו להדגיש ש"בניגוד לרוב המערכות בעולם, למדע יש היכולת לבקר את עצמו". הוא מתנגד ל"קבלה אוטומטית של מדע וקדמה טכנולוגית כדבר חיובי", אבל באותה נשימה מתעקש "לא לזרוק לפח את העובדה שבזכות המדע אנחנו חיים בממוצע 40 שנים יותר מאשר לפני כמה מאות שנים".

פרופ' יוחאי עתריה: "אם יש לנו חופש בחירה, מה זה אומר? זה אומר שבהכל אנחנו אשמים" (צילום: אלבום פרטי)

אז מאיפה מגיעה הביקורת שלך על המדע?
"החדירה של חשיבה ניאו-ליברלית למוסדות המדעיים, של היגיון קפיטליסטי, יוצרת מרדף אחרי פרסומים. כיוון שאי אפשר לפרסם מאמר על ניסוי שלא נמצא בו כלום, יש לחץ לייצר מדע לא אמין וניסויים שאי אפשר לשחזר את התוצאות שלהם.

"אבל הביקורת היסודית מתחילה איפה שמדענים מתחילים לחשוב כמו מהנדסים. כשנדמה להם שהם יכולים לברוא עולם במעבדה, והם מאבדים את הצניעות. מדע טוב נעשה בצעדים מאוד קטנים. אבל הרבה מדענים נמשכים לפרויקטים מגלומניים. מנסים לשחזר מוח אנושי על מחשב. ליצור רחם מלאכותי. הכוונות מאחורי המחקרים האלה חיוביות. אבל האם מי שעורכים את המחקרים האלה מבינים את ההשלכות שלהם? לרוב אין להם אפילו איך לדעת מה אנשים יעשו יום אחד עם תוצרי המחקר.

"אני עובד בפרויקט שקשור למכוניות אוטונומיות. מכונית כזו לא יכולה לעבור על החוק. נהג אנושי יכול להחליט להיכנס לצומת באור אדום, למשל, אם הוא מזהה משאית שמתקרבת אליו במהירות ולא מספיקה לבלום. הוא בוחר לעבור על החוק. מה תעשה המכונית האוטונומית? לה אין רצון חופשי. מה ההשלכות של זה?

"הגישה המדעית מבקשת לפרק כל שאלה לשאלות קטנות יותר. אבל כשאתה מפרק את הפעילות האנושית, למשל, לתאי מוח שיורים אותות חשמליים, לא נשאר מקום לבחירה במובן של לבחור בין טוב לרע. הרי לא תגיד שלתא מוח, לנוירון, יש כוח רצון. זה אבסורד".

"הכלים אשמים. הטכנולוגיה אשמה"

התזה שמציג עתריה בנוגע לקשר בין מדע לרצון החופשי מרתקת. מחד, הוא טוען, בני אדם מתעקשים לתפוס את עצמם כיצורים תבוניים ובעלי יכולת בחירה. "זה בלב של המודרניזם. לבני אדם יש חרדה מאבדן שליטה. כדי להתמודד עם החרדה הזו הם מדמיינים שהם שולטים גם בדברים שאין להם שום שליטה עליהם".

מאידך, בני אדם לא מעוניינים באחריות שנובעת מהחופש הזה. "כי אם יש לנו חופש בחירה, מה זה אומר? זה אומר שבהכל אנחנו אשמים. במקרי האונס, במשבר האקלים, זה אנחנו עושים. בזה שקנית חולצה חדשה אתה משתף פעולה עם ניצול, עם זיהום, עם מה לא".

מהדחף הזה להתנער מהאחריות, טוען עתריה, נובעות הן קבלה עיוורת של החשיבה המדעית, והן דחייה מוחלטת של המדע ושל הטכנולוגיה שהוא מאפשר. הדינמיקה הזו, בין אשליית השליטה לבריחה מאחריות, הגיעה לשיא בזוועות של אמצע המאה העשרים.

"יותר מדע מוביל ליותר ידע. יותר ידע מוביל לאדם יותר טוב". כך מסביר עתריה את התפיסה ששלטה בחשיבה המערבית מאז המאה ה-18 לפחות. "לפי תפיסת הנאורות, הווקטור הוא שידע מוביל לטוב. כשאתה מבין את הטוב, אתה לא בוחר ברע. זו התפיסה של הקדמה שהיא מאוד בסיסית במערב במשך מאות שנים והיא מביאה להישגים חשובים. לא הייתי רוצה להיות אישה, או יהודי, באירופה של לפני הנאורות.

"אבל עם גרמניה הנאצית התפיסה הזו נקלעת לשבר מאוד גדול. מתברר שלנטייה של הנאורות לרציונליות, לפונקציונליות ולטכנולוגיה, יש צד אפל. מאז השואה, הווקטור של הטכנולוגיה נתפס כשלילי".

כלומר, אתה טוען שהשואה הוכיחה שהטכנולוגיה בהכרח מובילה למקום שלילי?
"אני טוען שאחרי אושוויץ ואחרי הירושימה, אנחנו מרגישים צורך לקבל זיכוי מאשמה. ושיש שתי דרכים לקבל את הזיכוי הזה: או שנוכיח שאנחנו רעים מיסודנו, ואז אין מה לבוא אלינו בטענות כי לא בחרנו בזה, או שנוכיח שלטכנולוגיה יש דינמיקה משל עצמה שאין לנו יכולת לשלוט עליה. שתי האפשרויות האלה מגדירות הרבה מהשיח החברתי והתרבותי שלנו".

יש לך דוגמאות?
"אפשר להסתכל על הפופולאריות שיש בתקשורת לכל גילוי שולי של עצמות של האדם הקדמון. יש לנו דחף לגלות שרידים של האב הקדמון שלנו כשהוא אוחז בנבוט והורג את חברו. זו התאוריה של הקוף הרצחני ששלטה הרבה שנים במחקר. זו הסיבה שמדענים השוו אותנו עד לפני שנים ספורות לשימפנזים, שהם קופי אדם מאוד אלימים, ולא לבונובו, שהם מין הרבה יותר ידידותי ולא פחות קרוב אלינו גנטית. אנחנו שמחים על כל גילוי ש"מוכיח" שאנחנו רעים מההתחלה. שזה טבענו. שאנחנו לא יכולים לעשות אחרת והיינו חייבים לברוא את אושוויץ.

"דוגמה אחרת, שממחישה את העוצמה של הטענה על הדינמיקה של הטכנולוגיה, היא הסצנה המבריקה של סטנלי קובריק ב-"2001: אודיסאה בחלל". היא מתחילה מאותו מקום. הקוף מסתכל על העצם שהוא מחזיק ביד, מסתכל על הקוף השני, ומה הדבר הבא? הוא הורג אותו. מה קובריק אומר? הוא לא בחר. זו הטכנולוגיה, העצם, שגררה אותו. זו לא בחירה. ומה הדבר הבא? הוא משליך את העצם למעלה ואנחנו קופצים לחללית.

"הסרט הזה נעשה ב-1968. ב-1964 יוצא הסרט ד"ר סטריינג'לאב על הפצצה האטומית. ב-1971 התפוז המכני – לונדון של אחרי מלחמה גרעינית. מהמקל והעצם, לפצצה האטומית, ולחללית שעל סיפונה מחשב עם בינה מלאכותית רצחנית. אין בחירה. המסלול ידוע מראש. ואז הכלים אשמים. הטכנולוגיה אשמה. ואנחנו מזכים את עצמנו מאשמה.

"תסתכל על סרטי המדע הבדיוני. רובם דיסטופיות אפוקליפטיות. המדע והטכנולוגיה נתפשים כמחוללים של זוועות. כל השאלה מאחורי הקלעים היא השאלה של כוח הרצון. האם הטכנולוגיה מכתיבה את הכיוון או שיש לנו בחירה".

"התקפה מכל הכיוונים על האדם"

למרות המקום המרכזי שיש למלחמת העולם ה-2 בניתוח של עתריה, ההבנה שבטכנולוגיה יש משהו זר ומאיים החלה לדבריו הרבה לפני מחנות הריכוז והנשק להשמדה המונית. במאה ה-18 אחז באירופה "שיגעון האוטומטונים". פסלים ובובות, שבתוכם מנגנון גלגלי שיניים המזכיר שעון מתוחכם שמאפשר להם לנוע בעצמם, הופכים ללהיט בירידים ובאירועים חברתיים של החברה הגבוהה. בשנת 1769 מגיעה התופעה לשיא עם "הטורקי", שהיה אוטומטון בצורת אדם.

"הטורקי הופך לסנסציה כשהוא מביס שחקנים אנושיים בשחמט", אומר עתריה. "המכונה המתוחכמת מתבררת כתרמית. אדם יושב בתוך הבובה הזו ומפעיל אותה. אבל השאלות שעולות כשהטורקי מסייר באירופה אמיתיות לגמרי. מה קורה פה? מה ההבדל בינינו לבין מכונות?"

הטורקי. "השאלות שעולות כשהטורקי מסייר באירופה אמיתיות לגמרי. מה קורה פה? מה ההבדל בינינו לבין מכונות?" (תמונה: ויקיפדיה)

"התקופה היא תקופת הנאורות. הפילוסוף עמנואל קאנט כתב ב-1784 שהנאורות היא 'יציאת האדם מחוסר בגרותו' וטען ש'האדם הוא יותר ממכונה'. אבל באותה תקופה גם הולכת ומתבססת תמונת העולם המדעית לפיה העולם הוא כמו שעון. יש את החלק הנגלה, המחוגים והספרות, אבל החלק המשמעותי הוא גלגלי השיניים הנסתרים שבפנים".

התפיסה הזו חוברת, לפי עתריה, לתגליותיו של אייזק ניוטון שמגלה כמאה שנים לפני כן את כוח הכבידה. "הפיזיקה הניוטונית היא כמובן התפתחות אדירה, אבל היא מייצגת תפיסה מאוד מכניסטית של הטבע, וגם אנחנו חלק מהטבע הזה ונשלטים על ידי חוקיו. לכך ניתן להוסיף את זיגמונד פרויד, שהתפרסם כמאה שנים אחרי קאנט בטענה שמה ששולט באדם זה התת-מודע שלו וה'אני' המודע הוא בכלל לא מי שמקבל את ההחלטות".

"זו כבר התקפה מכל הכיוונים על האדם", קובע עתריה. "בתמונת העולם הזו קשה לראות איפה משתלב רצון חופשי. כי בין אם שולטים בנו חוקי הפיזיקה או כוחות התת-מודע, מה באמת ההבדל בינינו לבין האוטומטונים? ההבנה הזו מייצרת חרדה גדולה".

פרופ' יוחאי עתריה: "האם להפציץ את נגסאקי היה בלתי נמנע ברגע שהפלתי את הפצצה על הירושימה?" (צילום: אלבום פרטי)

ממה החרדה בעצם?
"החרדה היא מכך שאנחנו דומים למכונות. זה בניגוד לאיך שאנחנו נוהגים לחשוב על זה היום, שהמכונות הולכות ונהיות דומות לנו. המילה רובוט מופיעה לראשונה במחזה של קארל צ'אפק ב-1921, והיא מתייחסת ליצורים שמבחינה ביולוגית הם אנושיים לגמרי. הדמיון הזה בין האדם למכונה הוא מחריד.

"על אף החרדה הזו, רוב בני האדם במערב מקבלים את הנחת המוצא המדעית שהכל חייב להיות כפוף לחוקי הטבע. אבל כוח הרצון לא מתיישב עם הטבע. בכלל, לדבר על התנהגויות אנושיות במונחים של טבעי ולא טבעי זה מאוד מסוכן".

"הוויתור על האפשרות לסרב הוא ויתור על אחריות"

את התפיסה הרווחת בנוגע לקשר בין מדע, טכנולוגיה ותרבות, ניתן לסכם כך: התקדמות מדעית מולידה טכנולוגיות חדשות. לטכנולוגיות האלו יש השפעה על התרבות והחברה האנושית. התפתחויות במדעי הפיזיקה, הכימיה והמחשב, אפשרו את יצירת הטכנולוגיה של הטלפון החכם, שיש לו השפעות מרחיקות לכת על תחומים רבים של חיינו. בתוך התהליך הזה אין הרבה נקודות של בחירה. עתריה לא מקבל את התיאור הזה.

לדבריו, "קודם היתה טכנולוגיה ורק אחר כך היה מדע. גם היה טלסקופ. היה שעון. היתה טכנולוגיה כהוויה, כדרך מחשבה. דרך מחשבה גברית אפשר לומר. של שימוש, של יעילות. רציונליות שנתפשת כעילות. יש טכנולוגיה ויעילות ואז מגיע מדע.

"השאלה המעניינת כאן היא השאלה של הירושימה. או יותר נכון השאלה של נגסאקי, העיר השנייה שהופצצה באטום. כי את נגסאקי משמידים בלי דיון. הפציצו את נגסאקי כדי שהרוסים לא יספיקו להיכנס. כדי  שהיפנים לא יספיקו להיכנע. אבל האם אנחנו מוכנים לקבל תרבות שמתייחסת לשאלות מוסריות במונחים של תורת המשחקים, שהפכה את המוסר לכלכלה, לשיקולי עלות תועלת?

"האם להפציץ את נגסאקי היה בלתי נמנע ברגע שהפלתי את הפצצה על הירושימה? או אולי זה בכלל היה בלתי נמנע מרגע שפיתחתי את הטכנולוגיה של הפצצה? או שהיתה שם בחירה?".

אבל זו לא שאלה עקרונית. על האנשים שבנו את הפצצה, ועל אלו שהחליטו להטיל אותה, הופעלו כנראה לחצים אדירים. פוליטיים. כלכליים.
"ליזה מייטנר היתה פיזיקאית גרמנייה ממוצא יהודי. אחת ממדעניות הגרעין המובילות בעולם. קראו לה 'האמא של הפצצה', אבל כשביקשו ממנה להצטרף לפרויקט מנהטן לבניית פצצת האטום היא בחרה להגיד לא. היא היתה מדענית מובילה בחקר האטום, אבל עם הטכנולוגיה של פצצת אטום היא סירבה לשתף פעולה. אלבר קאמי כתב על האפשרות להגיד לא. עד כאן!'. הוויתור על האפשרות לסרב הוא ויתור על אחריות.

לייזה מייטנר (מימין) וקסטרובה גנדי. "בתוך השיח הפמיניסטי חשוב לשמור על יכולת הסירוב הנשית הזאת" (צילום: ויקיפדיה)

"שיח נשי מאפשר משהו מהסירוב הזה. בתוך השיח הפמיניסטי חשוב לשמור על יכולת הסירוב הנשית הזו. גם ההתנגדות הלא אלימה של מהטמה גנדי נובעת מאותו מקור. הוא למד אותה מאשתו קסטורבה. הוא ניסה להפוך אותה ליותר 'נאורה' או 'אנגליה', והיא התנגדה. בשתיקה. הוא לא הצליח לשנות אותה והיה לו את השכל ללמוד ממנה. יש משהו בהתנגדות מהסוג הזה שמשמר את האפשרות לבחור".​

דבר היום כל בוקר אצלך במייל
על ידי התחברות אני מאשר/ת את תנאי השימוש באתר
עוד על מגזין דבר:
רמאים קטנים במגפה גדולה
"אנחנו באמת משפחה פה"
בית הכנסת המחבק
תגובות