"הדבר הכי משמעותי שלמדתי מהשנה האחרונה זו ענווה", אומר ד"ר מיקי הלברטל, מנכ"ל בית החולים רמב"ם בחיפה. "הקורונה לימדה אותנו ענווה, ומי שלא למד יש לו בעיה גדולה".

האיש שעומד בראש המרכז הרפואי הגדול בצפון מגדיר את הקורונה כ"מלחמת יום כיפור של מערכת הבריאות בישראל", משחזר שלב אחר שלב את ההתמודדות שלו ושל בית החולים עם המשבר, ומתריע שהלקח החשוב ביותר מהמשבר עדיין לא נלמד: מערכת הבריאות הציבורית בישראל הורעבה במשך שנים, וזקוקה ל"הזרקה של משאבים" כדי לעמוד במשימות שלה, גם ללא המאבק בקורונה.

הלברטל (62) נולד בבני ברק  ובגיל שש עבר עם משפחתו לתל אביב. בצבא שירת ביחידת החילוץ של חיל האוויר, וכשהשתחרר החל ללמוד רפואה בטכניון. "מאז שהייתי ילד רציתי להיות רופא. לא היה לי שום רצון אחר". את זוגתו, מרין, הכיר בצבא. יש להם ארבעה ילדים ושישה נכדים, וכיום הם מתגוררים בזכרון יעקב. ב-1986 החל לעבוד ברמב"ם והתמחה בטיפול נמרץ ילדים.

דיווחים ראשונים: "אוקי, יהיו כמה חולים"

הוא נזכר בשיחות הראשונות על מה שכונה אז 'הווירוס הסיני', אי שם בתחילת 2020. "בכלל לא הבנו מה הולך לקרות", הוא מספר. "התחילו להגיע ידיעות על מה שקורה בסין, זה נראה רחוק ולא קשור. באיזשהו שלב משרד הבריאות הוציא איזה נוהל היערכות, ואמרנו לעצמנו 'אוקי, יהיו כמה חולים'. היה לנו ניסיון קודם עם נגיף האבולה ועם הסארס, שלא כל כך השפיעו עלינו בישראל. אז היינו די זחוחים וחשבנו אוקי, בסדר, נתגבר".

ספינת הקורונה, ה"דיימונד פרינסס". "התובנות העמיקו כשהתברר שתהיה כניסה של חולי קורונה לישראל" (קרדיט: שגרירות ישראל ביפן)

שורת אירועים שקרו בשבועות שלאחר מכן שינו את היחס לנגיף החדש. "התובנות העמיקו עם הסיפור של הישראלים על הספינה ביפן, כשהיה ברור שתהיה כניסה של חולי קורונה לישראל. במקביל, התחלנו לשמוע יותר ויותר מה קורה, בעיקר במזרח. לאט לאט הגיעו גם הסיפורים מאירופה המערבית, שזה כבר יותר קרוב, כמונו כמוהם. שמענו על מה שקרה באיטליה, והבנו שצריך להיערך".

מה הצעדים הראשונים שעשיתם?
"ההיערכות היתה מדורגת. הצעד הראשון היה להקצות עשרה חדרי בידוד בלחץ עילי שיש לנו בבית החולים לטיפול בחולי הקורונה. מהר מאוד הבנו שזה לא יספיק. שנצטרך שטחים גדולים יותר".

ד"ר מיקי הלברטל. "שמענו על מה שקרה באיטליה, והבנו שצריך להיערך" (צילום: ניצן זוהר, המרכז הרפואי רמב"ם)

"אחר כך הגיעו הנחיות ממשרד הבריאות, והתחלנו להיערך לפי מה שהם הכתיבו לנו. הם ביקשו שנקים מחלקת אשפוז עם 30 מיטות, שבתוכן ארבע מיטות לטיפול נמרץ. התכנסנו, הנהלת בית החולים, ובחרנו בבניין שאפשר לבודד אותו מבחינת מיזוג האוויר והכניסה. הבנו שאנחנו צריכים לבדל את זה. מהר מאוד התברר שזה לא מספיק, ועברנו להקים שתי מחלקות נוספות".

מבינים שיש בעיה: "תרחיש הייחוס הוריד אותנו לקרקע"

נקודת ציון נוספת עליה מצביע הלברטל היא מסמך תרחיש הייחוס שהוכן במשרד הבריאות, והזהיר מאלפי חולי קורונה קשים בישראל ומתמותה ניכרת. "כשראינו את תרחיש הייחוס זה נתן לנו ממדים על העוצמה של האירוע והוריד אותנו לקרקע.

"הבנו שמדובר באירוע מאוד משמעותי, וצריכים להתכנס ולתת את הפתרונות. הייתה התייחסות מאוד רצינית לתרחישים השונים, ובפירוש זה היה מאוד מדאיג. האם אז חשבנו שזה יהיה אירוע של מעל שנה וכל כך עוצמתי? לא. אבל הבנו שזה לא יהיה אירוע קל וחולף".

עבודות ההכנה עלו מדרגה. "הבנו שזה הולך לתפוס הרבה מתשומת הלב שלנו כהנהלה. התחלנו לפרוט את הדברים, בנינו תהליכי עבודה, נהלי עבודה. עבדנו עם הרבה מידע שהגיע בעיקר מאירופה".

אחת הדאגות המרכזיות, מעבר לאופן הטיפול בחולים, היתה לאנשי הצוות. "מנתונים שקיבלנו, הרבה מהצוותים בעולם נפגעו. עלתה בחוזקה השאלה איך אנחנו מגנים על הצוות. היו לזה הרבה מאוד נדבכים. למרות הגודל של רמב"ם, ולמרות שיש פה 5,700 עובדים, אני מכיר אישית את מרבית האנשים שעובדים כאן. זה בית.

"לכן עשינו הרבה מאוד עבודת הכנה בבניית הפרוטוקולים, ניסינו להבין איך מגנים על העובדים. בהתחלה דאגנו להפרדה בין הצוות למטופלים על ידי אמצעים טכנולוגיים. אחר כך הבנו שלא נוכל להמשיך את זה, כי זה מאוד תלוי בתחלואה".

להוביל את העובדים: "הבנתי שכל בית החולים צריך להיות מגויס"

מעבר להתארגנות ולכתיבת הנהלים, המשימה הגדולה של הלברטל היתה לרתום את כל אלפי העובדים בבית החולים להתמודדות עם הצרכים החדשים והמציאות המשתנה. "זה היה אירוע מורכב לאורך הדרך", הוא מספר. "כשהתחלנו לפתוח את מחלקות האשפוז פנינו לצוותים וביקשנו מתנדבים. לא הייתה הבנה מה יהיה רוחב האירוע הזה, חשבנו שזה אירוע קצר מועד, ושיש אנשים שיכולים להיכנס מתחת לאלונקה וננהל את זה ככה. מהר מאוד הבנו שזה לא מספיק, וכל צוות בית החולים יהיה צריך להיות מגויס למטרה הזו".

איך הבנת את זה?
"היה אירוע שבו היינו צריכים תוספת של כמה אנשי צוות באופן נקודתי לטיפול בחולי קורונה. פנינו לכמה אנשי טיפול נמרץ והם אמרו, רגע, אנחנו לא התנדבנו. למה אנחנו? אז הבנתי שחייבים לחבר את כל הצוות".

מה עשית?
"פניתי לצוות ואמרתי שכולנו חוששים, שגם אני חושש, שיש הרבה לא ידוע. ומצד שני אנחנו פה בשביל לתת שירותי רפואה, ובשביל לתת את המענה כפי שמצופה מאתנו. אמרתי שכל האנשים שמרגישים מסיבה כלשהי שהם לא יכולים להתמודד עם זה, שיגידו כדי שנדע איפה אנחנו עומדים.

"אני לא מדבר על מי שלא יכול מסיבות אובייקטיביות כמו מצב רפואי, אלא על חששות. אמרתי שאני, כמי שמנהל את הצוות, צריך להבין מי איתי ומי לא. וכמו שציפיתי, אף אחד לא ביקש להיות פטור".

איך שומרים על אנשי הצוות משחיקה בתוך מציאות אינטנסיבית וחוסר ודאות?
"כמעט מההתחלה הובלנו תהליכים של תמיכה נפשית בצוות. בנוסף הייתי מעביר מידע. פעם ביום, פעמיים ביום, הייתי מעדכן מה ההחלטות, מה הסוגיות, מה הנתונים. כשאנשים הבינו מה הולך פה בתוך בית החולים, היה להם הרבה יותר קל להיות מחוברים ולהירתם.

"ככה פעלנו לכל אורך הדרך. בנוסף, אני וכל הנהלת בית החולים היינו מאוד מחוברים לשטח. הסתובבנו בכל חלקי בית החולים, פגשנו את העובדים כל הזמן".

הלברטל מדגיש שככל שהמגפה התארכה, המעורבות של כלל צוותי בית החולים היא שאפשרה להחזיק מעמד. "התובנה העמוקה זה שלמעשה אנחנו באירוע רב נפגעים שנמשך שנה", אומר הלברטל. "לשמור את המתח שנה שלמה זו התמודדות לא פשוטה. מלחמה זה חודש. באירוע של נפגעים, הצד הכירורגי של בית החולים לוקח את השליטה. כאן, בגלל שמדובר במחלה, האגף הפנימי היה צריך לקחת את הזה.

בית החולים רמב״ם. "אם אתה לא מחבר את כל בית החולים, אי אפשר לנהל אירוע כזה" (צילום: יוסי אלוני / פלאש 90)

"אבל אנחנו הבנו שזה לא על האגף הפנימי בלבד, אלא שהוא צריך להוביל. ולכן הגיעו רופאי עיניים, אורתופדים ואחיות מכל המחלקות לטפל באירוע הזה. אין דרך אחרת. אם אתה לא מחבר את כל בית החולים, אי אפשר לנהל אירוע כזה".

מבחינת הלברטל, אנשי הצוות הם מבין הדברים המרגשים שהתגלו בשנת המגפה. "אלו 5,700 אנשים שבאים ושואלים איך אנחנו עושים יותר טוב", הוא אומר בגאווה. "מי שבחר להיות מטפל זה אינהרנטי עבורו, אבל גם צוותים של תחזוקה, תקשורת ועוד התגייסו בכל מה שהיה אפשר".

"אני תמיד אומר שנפגשתי בחיים עם שני ארגונים מרגשים – רמב"ם וקיבוץ כישור", מציין הלברטל בהתרגשות. הוא מתייחס לקיבוץ הסמוך לכרמיאל, המיועד לאנשים עם מוגבלויות. יש לו היכרות אינטימית עם המקום.

בשנות השמונים, כשהיה עם משפחתו בהתמחות בקנדה, נקלעה ביתו לתאונת דרכים והובהלה לבית החולים בו התמחה בטיפול נמרץ ילדים. הוא טיפל בה והציל את חייה אבל "היתה פגיעה קשה בראש, ועד היום היא חיה עם מוגבלות". כשהתבגרה הצטרפה לקיבוץ כישור בו חברים גם הוריה, שאף מחזיקים במקום בית כדי שיוכלו להיות קרובים לבתם. "יש שם 180 אנשים עם צרכים מיוחדים שזה הבית לחיים שלהם, כולל פתרון סיעודי אם צריך. מנהלים חיי קהילה, פעילות יצרנית. קיבוץ כמו פעם".

מקימים מתקן תת קרקעי: "תוך שלושה ימים המחלקה הראשונה פעלה"

בתחילת ספטמבר קיבלה הנהלת רמב"ם החלטה דרמטית, והכשירה לפעולה את המתחם התת-קרקעי הממוגן שהוקם בבית החולים למצבי חירום. מחלקות הקורונה שכבר פעלו בבית החולים עברו אליו, ולצידן הוקמו מחלקות נוספות שאוישו בחיילים מחיל הרפואה.

המחשבה על הפעלת המתקן הבשילה עם התגברות עומס המאושפזים. "במהלך הגל השני מחלקות האשפוז שלנו היו יכולות להכיל סדר גודל של 80-90 חולים, ובאותו הזמן הגענו למספר הזה", מספר הלברטל. "בכל הארץ היו 15 אלף מאומתים ביום, עם שיעור בדיקות חיוביות של 15% ויותר, בעיקר בצפון, באוכלוסייה הערבית. הבנו שאנחנו, כמרכז העל של צפון מדינת ישראל, לא נוכל לעמוד בזה.

"התלבטנו ארוכות, כי יש כאן הרבה מאוד משמעויות, גם על הצוות, גם אתגרים לוגיסטיים. לא קיבלנו הוראה ממשרד הבריאות. החלטנו על זה מתוך המחויבות למטופלים, אמרנו שלא יכול להיות מצב שאנחנו לא יכולים לתת להם פתרונות".

חנוכת מתחם תת קרקעי לטיפול בחולי קורונה בבית החולים רמב"ם. מימין: שר הבטחון בני גנץ, שר הבריאות יולי אדלשטיין, מנכ"ל משרד הבריאות פרופ' חזי לוי וד"ר מיקי הלברטל. "זה חוזר לצוותים, שעשו את הלא יאומן בפרק זמן קצר" (צילום: אריאל חרמוני)

"קיבלנו את ההחלטה מיד אחרי ראש השנה. זה היה יום שני בבוקר. כששאלתי תוך כמה זמן אפשר להתארגן. אמרו לי עשרה ימים עד שבועיים. אמרתי 'בסדר גמור'. בחמישי ב-14:00 בצהריים, אחרי שלושה ימים, כבר היתה שם מחלקה ראשונה מוכנה. זה חוזר לצוותים, למחויבות שלהם שעשו את הלא יאומן בפרק זמן קצר".

שיתוף הפעולה עם הצבא היה ייחודי, ולא מובן מאליו. "היה ברור שכדי לתפעל את בית החולים התת קרקעי יש בעיה במשאב האנושי. ניסינו לחשוב על כל מיני פתרונות, כמו לאחד בתי חולים וליצור את כח האדם שיוכל לטפל, ואז התחלנו לדבר על הצבא. זה היה עוד בגל הראשון, ומכל מיני סיבות זה לא הסתייע.

"כשהכנסנו את הצבא והבאנו את החובשים, היה באחת המיטות אדם בן 92 בסוף דרכו. אחת החובשות התיישבה לידו ופשוט החזיקה לו את היד"

"כשנכנסנו לגל השני, הצלחתי לשכנע את קצין רפואה ראשי שנעבוד ביחד. לא היה אירוע בישראל שהצבא עבד למען המערכת האזרחית, ותחת המערכת האזרחית. אנשי חיל הרפואה עבדו בשביל בית החולים. היה להם מנהל מחלקה. זו יציאה מאזור הנוחות של חיל הרפואה שלא עוסק בדברים כאלה. קיבלנו צוות מאוד מיומן".

בשטח: "כשהסתכלת על החולים, ראית את הבדידות"

הקמת המתקן, ושיתוף הפעולה עם חיל הרפואה, הציבו את רמב"ם בכותרות. ראש הממשלה, שר הביטחון ושר הבריאות הגיעו לבקר. הלברטל גאה בשדרוג היכולות של בית החולים, אבל לא שוכח את הסבל של המאושפזים, ואת אלו מתוכם שלא הצליחו להציל. "כשאתה נכנס למבנה הזה, הוא מרגש בעוצמה שלו, בחשיבה הענקית על פתרונות. אבל כשהסתובבת שם והסתכלת על החולים, ראית את הבדידות. את האנשים שנשארו לבד. בערך 2,000 איש עברו במתקן הזה ו-300 נפטרו. זה נורא ואיום".

רגע של אנושיות פשוטה שנתקל בו במתקן לא עוזב אותו. "כשהכנסנו את הצבא והבאנו את החובשים, היה באחת המיטות אדם בן 92 בסוף דרכו. אחת החובשות התיישבה לידו ופשוט החזיקה לו את היד".

לפני שבועיים החליטה הנהלת רמב"ם לסגור את המתקן, אחרי כמעט חצי שנה של פעולה רציפה. "היתה הרבה מאוד התלבטות אם לסגור. אלו החלטות בעידן של אי ודאות", אומר הלברטל. "חיכינו לראות מה יהיה בפורים, כי מאוד חששנו מזה. חיכינו לראות מה יהיה אפקט החיסונים. בגל השני, ברגע שנכנסו לסגר, האפקט היה מאוד משמעותי וראינו את הירידה בתחלואה שהיתה פה בצפון. בגל השלישי אפקט הסגר היה מאוד חלש. היתה ירידה מסוימת, מאוד קלה.

"למעשה עמדנו על מספר גדול של חולים והסגר לא השפיע הרבה. ואז התחילה ירידה, בעיקר בגלל כמות החיסונים העולה. חיכינו שבועיים אחרי פורים ואז קיבלנו את ההחלטה. בסופו של דבר, להיות בבית חולים תת קרקעי במשך חמישה חודשים זה לא כיף גדול".

לקחים: "צריך לשנות פרדיגמה ולהשקיע בשירותים לאזרח"

לצד ההתפעמות מהמאמץ וההקרבה של עובדי רמב"ם בזמן המגפה, להלברטל יש תובנות קשות על מחיר ההזנחה של מערכת הבריאות. "הקורונה זו מלחמת יום כיפור של מערכת הבריאות בישראל", הוא אומר בנחרצות, "מערכת הבריאות הישראלית הגיעה לתחילת 2020 כמערכת מורעבת, כשאין השקעה בכלל בתחום הבריאות. זה לא באג'נדה כמעט של אף אחד. למעשה, אם היתה התפרצות משמעותית במצב בו היתה המערכת בתחילת הקורונה, היא היתה קורסת, ואני נזהר מלהשתמש במילה הזו".

במה זה התבטא?
"הגענו לאירוע הזה לא מוכנים. רק שתבינו, בפברואר 2020 כשהתחלנו היתה בכל הארץ יתירות של 110 מכונות הנשמה, ש-80 מהן לא עבדו כי הן לא עברו תחזוקה. אגף שעת חירום של משרד הבריאות עבד ללא מנהל במשך שנים רבות".

מה שורש הבעיה לדעתך?
"הפער בין סמכות לאחריות. הסמכות לתת את המשאבים נמצאת במקום אחד עם אפס אחריות, במשרד האוצר. ולעומת זאת כל האחריות נמצאת אצלנו, עם מעט מאוד סמכות. כקונספט הפעלה של מערכת זה מאוד בעייתי, משום שאלה שיש להם את הסמכות עוסקים במיקרו של המערכת, בשיטה שאני יכול להבין את חלקה, אבל היא קיצונית.

"המספרים מדברים בעד עצמם. ההוצאה לבריאות עד השנה האחרונה היא 7.4 אחוז יציב מהתמ"ג. אנחנו רואים את הביטוי של זה בצפיפות בבתי החולים, בשיעורי הרופאים והאחיות הנמוכים במדינת ישראל ביחס לאוכלוסייה. אנחנו כל הזמן על סף קריסה באופן יומיומי, בלי כל קשר לאירוע כזה גדול".

ועכשיו, אחרי שנחשפה החיוניות של מערכת בריאות חזקה ומתפקדת, אתה רואה שינוי באופק?
"לא. וזה מה שמצער. עברנו את השנה הזו, ואתה מתחיל לחשוב קדימה ורואה שאין שום למידה. הילדים ההולנדים החזיקו את האצבע בחומה, ולכן הצלחנו למרות המצב הנתון. שרדנו את זה, ולכן בואו נמשיך ככה. אם אנחנו לא נצא מזה עם הרבה מאוד למידה והבנה שהמערכת זקוקה להסתכלות אחרת, לחזון אחר, להבין איפה אנחנו עומדים ולקדם אותה לשם, זו תהיה החטאה מאוד משמעותית שילדינו ישלמו את המחיר שלה".

הלברטל (במרכז) עם שר הבריאות יולי אדלשטיין בביקור בבית החולים רמב"ם בחיפה.  "הסכנה הקיומית מגיעה מהידרדרות השירותים לאזרח" (צילום: דוברות רמב"ם)

מבחינת הלברטל, ההשקעה בבריאות היא חלק מתפישה רחבה. "זה לא שהדבר היחיד שיש בו בעיות במדינת ישראל זה מערכת הבריאות. אבל צריך להבין שכשאתה מסתכל על המדינה, הסכנה הקיומית מגיעה מהידרדרות השירותים לאזרח, שהבריאות היא חלק מהם. כמו הרווחה, והמשטרה, ובתי המשפט.

"זה לא שאני מוריד מנושא הביטחון. אבל אני חושב שצריך לשנות פרדיגמה, ולהבין שצריך להשקיע בשירותים לאזרח. שיהיה לנו יותר בטוח ללכת ברחובות, לנסוע בכבישים, להביע את הדעות שלנו, ולקבל שירותי בריאות".

מה מבחינתך הצעדים המרכזיים שנדרשים מחר בבוקר?
"המערכת צריכה הזרקה של משאבים. לא נוכל לגשר על פערים בלי זה. זה צריך לקרות בצורה הגיונית, בצורה מוסדרת. אי אפשר להמשיך בצורה שהיינו בה, לשמור את המערכת מורעבת, ואנחנו השחקנים יושבים כגלדיאטורים באיזה תיאטרון, כשבעלי הסמכויות צופים בנו רבים בינינו.

"ישראל היא לא מדינה גדולה, אבל היא מזדקנת מהר, ויש לזה משמעות מבחינת הרפואה. אם ישראל כחברה דמוקרטית מתוקנת מקבלת החלטה שהבריאות זו זכות של התושבים שלה, אין ברירה אלא להשקיע. או שזו לא זכות, ואז יש לזה משמעויות. הייתי ברפואה הציבורית כל חיי, זה דבר שצריך להשקיע בו".

איזה יעד היית מציב?
"לא יכול להיות שיש אשפוזים במסדרון. אנחנו עושים דברים נפלאים, אבל כל עוד יש פה מטופלים במסדרון אז לא עשינו כלום. זה לא קשור לרפואה, זה קשור לכבוד האדם. אף אחד לא היה רוצה לקבל רפואה במסדרון".

"הבנו שהרפואה המסורתית תצטרך להשתנות. המחשבה שכדי לטפל בחולה אתה צריך לגעת בו ולהריח אותו וכל זה היא חשובה בחלק מהמקרים, אבל גם האמצעים הווירטואליים יכולים לתת הרבה מאוד פתרונות"

מסקנה נוספת של הלברטל הוא ההכרח להקים בישראל רשות אשפוז עליונה שתהיה אחראית על כל בתי החולים. "העיכוב בהקמת רשות כזו הוא תקלה שמשלמים את המחיר עליה עד היום. עד עכשיו לא מצליחים למשל לווסת עומסים של חולים. הגל הראשון למשל היה עמוס בירושלים ובמרכז, ואצלנו כמעט לא היו חולים. התחננתי ואמרתי, תעבירו חולים לפה, וזה לא עבד. אחר כך היה עומס אצלי, ואותו סיפור.

"אנחנו צריכים לחיות לצד הקורונה תקופה לא קצרה, ודברים יכולים להשתנות. צריך להיות מוכנים לזה שתתחיל התפרצות באיזשהו מקום ויהיה צריך להיות ויסות בכל המערכת. זה פחות קורה".

כיוון נוסף שנדרש ללכת בו לפי הלרבטל הוא חיזוק האשפוז הביתי. "הבנו שהרפואה המסורתית תצטרך להשתנות. המחשבה שכדי לטפל בחולה אתה צריך לגעת בו ולהריח אותו וכל זה היא חשובה בחלק מהמקרים, אבל גם האמצעים הווירטואליים יכולים לתת הרבה מאוד פתרונות, לעשות הרבה מאוד דברים משמעותיים למערכת הבריאות הישראלית.

"במדיום או בספקטרום בין רופאי המשפחה לבתי החולים, נצטרך שדרוג והעצמה ביכולות האשפוזיות של רפואת הקהילה. זה לא במקום בית החולים. בבית החולים יהיו  חולים יותר מורכבים. חולים מאוד קשים שיצטרכו להיות כאן".

זיכרון אישי: "מיקי, תשמור עלי"

כשהוא מתבקש לספר על אדם או אירוע שנכנס לו ללב במהלך השנה האחרונה, הלברטל נזכר בשני סיפורים. "בתקופה האחרונה היו לנו מספר יולדות במצב קשה, מחוברות למכשיר אקמו. אלו מקרים מאוד מאוד מורכבים. הגיעה אלינו אישה בת 35 בהריון 'יקר' – הריון ראשון אחרי הפריה חוץ גופית, בשבוע 25 ובמצב קשה. להציל אותה ולהציל את העוברית שלה היה מבצע מטורף, והצלחנו. לראות אותה הולכת לבקר את התינוקת שלה אחרי שהיא החלימה, ונכנסת לכאן, למשרדי ההנהלה, זה היה מרגש ברמות. אין ספק שזה אירוע קיצוני, אבל יש הרבה כאלה.

"סיפור שני שלא עוזב אותי הוא שיחה עם טכנאי ההנשמה הראשי שלנו. כרופא טיפול נמרץ, עבדתי איתו מהיום הראשון שלי כאן. והוא נדבק בקורונה. שמעתי שהוא בבית, בקושי מצליח לדבר, והביאו אותו לכאן. באתי לבקר אותו והוא אמר לי 'מיקי, תציל אותי. תשמור עלי'. זה אירוע מאוד מכונן, להבין את המחלה הזאת מצד אחד, ואת המשמעות למשפחה, משפחת רמב"ם. הוא החלים בסוף. הצלחנו לגמור את האירוע הזה כשיש אצלנו מעט חולים. אבל מי שנפטרו כבר לא יוכלו לחזור".