ניר שגב (58) מאלון הגליל היה חוקר פרטי עד שביום אחד החליט שנמאס לו, עזב את העסק ומחק את ספר הטלפונים שלו. מאז הוא מקפיד כל כמה שנים להחליף עיסוק. הוא פתח רשת בתי קפה, אח"כ שימש מנהל קהילה בכמה יישובים. היום הוא מדריך טיולים. עד לאתגר הבא שיגיע
"20 שנה עסקתי בתחום החקירות. התחלתי כחוקר בצבא שם הייתי קצין חקירות פליליות במשך חמש שנים. כשהשתחררתי נכנסתי לתחום החקירות הפרטיות. בהתחלה עבדתי בתחום הביטוח ואחרי כן הקמתי עסק עצמאי לחקירות עם חבר בתל אביב. החברה שלנו שגשגה – נתנו שירותי איסוף מידע לגופים וחברות בארץ ובעולם. אלו היו שנים מרתקות בצורה בילתי רגילה. אפשר לכתוב ספרים שלמים על הפרק הזה בחיי – עשינו תחקירים עיתונאיים, ריגול תעשייתי, בחנו פוליטיקאים ומה לא.
זה נמשך תשע שנים – אבל בשלב מסוים זה הפסיק לרגש אותי. עוד סיפור, ועוד סיפור. בסוף אתה מרגיש שאתה משרתם של אדונים. יועץ סתרים שעובד עבור חברות גדולות ואנשים עשירים. ברגע אחד החלטתי שזהו, שנמאס לי בוקר אחד פשוט הודעתי לשותף שאני עוזב את העסק. לא ידעתי בכלל מה אני הולך לעשות. נסעתי אז בכביש החוף בדרך הביתה, ומחקתי טלפונים מספר הטלפונים.
מצבי הכלכלי היה אז מצוין כי חברת החקירות הייתה ממש ביצת זהב. במשך קרוב לשנה לא עשיתי כלום חוץ מלרכב על סוסים ולעבוד עם חימר – לעשות כדרות. חשבתי מה אני רוצה לעשות. רציתי לעבוד עם בני אדם. גם חקירות זה עבודה עם אנשים, אבל תמיד היה לי חלום. החלטתי להקים בית קפה קטן, בלי לדעת כלום על הנושא. נסעתי קצת לאיטליה וארה"ב ללמוד מעט והקמתי אספרסו בר בחיפה. אנשים חשבו שהחלקתי על השכל כשעזבתי את החקירות אבל נהניתי נורא".
פתאום הרגשתי שוב שאני משרת אנשים אחרים
"זה היה לפני תקופת הרשתות הגדולות, כשלארומה היה עדיין סניף אחד בירושלים. בית הקפה שלי היה הצלחה, פתחתי עוד סניף ועוד סניף. הפכתי ממעסיק של חמישה עובדים למעסיק של 25. פתאום שוב התחלתי להרגיש שאני משרת אנשים אחרים. זה תחום מאוד תובעני – בלי בוקר, בלי לילה, בלי שבת וחג. כל הזמן הייתי בעסק. מאוד אהבתי את זה אבל אחרי עשר שנים התעייפתי. תהיתי – מה עכשיו? מכרתי את בתי הקפה.
לפרק של מספר שנים התחלתי לנהל קהילות. להיות מזכיר שכיר של יישובים – קיבוצים ומושבים. עבודה מאוד קרובה עם אנשים. 1,200 איש שאתה דואג לכל היבטי החיים שלהם, מלידה על מיתה. לחינוך, לחיי החברה. זה היה כיף גדול. חמש שנים עשיתי את זה, אבל גם זה נמאס עליי בסוף".
עשיתי עוד שינוי, לא פחדתי. אני תמיד הייתי אדם שאוהב טיולים, שמטייל בארץ ובחו"ל. עשיתי קורס הדרכת טיולים וזה מה שאני עושה בארבע השנים האחרונות – אני עובד עם אנשים ולוקח אנשים למדינות מאוד מסוימות. כאלו שמעניינות אותי. אני אוהב להדריך בצפון יוון, בגיאורגיה, במרוקו, אתיופיה, אלבניה ועוד. מקומות מרתקים, חלקם עולם שלישי. תמיד בקבוצות קטנות. טיולים שכוללים הרבה גיאוגרפיה ושטח, ג'יפים. עכשיו בקורונה עשיתי גם קורס מדריך טיולים בארץ שאותו אני ממש עכשיו מסיים בעוד חודשיים".
להיות מוכן גם להפסיד
"בכל גלגול הייתי צריך להמציא את עצמי מחדש. אני נכנס לדברים בצורה טוטאלית עד שאני מגיע לרוויה מעיסוקים שהם בעיני מרתקים. מכל אחד מהדברים שעשיתי מאוד נהנתי, אבל כשהגעתי לרוויה לא פחדתי לעזוב ולהמציא את עצמי מחדש. זה מטעין אותי באנרגיות חדשות. משגע אותי לחשוב שיש אנשים ששלושים שנה הולכים לאותו מקום עבודה בבנק ומדמיינים את עצמם מטיילים איפשהו, או לומדים משהו חדש. החיים קורים עכשיו וצריך למצות אותם.
תמיד היה לי חשש במעברים הללו. אבל אין ברירה. אסור לתת לפחד להניע אותך. לא תמיד היו לי רק הצלחות. היו גם הפסדים. למדתי גם להרוויח מיליון שקלים וגם להפסיד מיליון שקלים. במזון היו פיקים שהרווחתי בהם המון, אבל אחר כך הגיעו גם תקופות קשות כמו אחרי מלחמת לבנון השניה. אם אתה לא נותן לפחד להוביל אותך הדברים מסתדרים. צריך לתת לתשוקה להוביל אותך. זה יכול להיות לארוג שטיחים, לעשות מוסיקה, ללמוד נגרות. מרבית האנשים מפחדים, אבל אסור לתת לפחד להניע.
היום בגיל 58 נראה לי שאתמיד בעיסוק של טיולים והדרכת אנשים. אני חושב שהגעתי לאיזו נקודה שאני יותר שלם בה, שאני ממצה את האיכויות שלי. אני מביא לזה המון ניסיון מהעבר שלי שצברתי. זה נותן לי איזה ערך מוסף, פרספקטיבה משלימה".
