חג הפסחא בעדה הנוצרית, שיומו הראשון חל היום (ראשון), נחגג השנה באווירת היציאה ממשבר הקורונה ובצל האירועים הקשים ברחוב הערבי. נדים שאקור, בן 63, ראש העדה המלכיתית במעיליא שבצפון, מתכונן בתקווה לחג: "השנה יהיו הרבה יותר אנשים. יש אנשים שלא יבואו בגלל הקורונה, אני חושב. אנשים צמאים לכנסייה".
"במעיליא, לדעתי, יש יותר מ-80% מחוסנים. אני החלמתי והתחסנתי. אנחנו מכירים אחד את השני. מי שאני לא מכיר, אני אבקש ממנו תו ירוק. אני מכיר את כל אנשי העדה, הם אנשים אחראים. הם לא יעשו משהו שיסכן את כולם. הרוב באים עם מסכות".
על השנה האחרונה בכנסייה הוא מספר: "השנה הזו היתה קשה. מעט אנשים הגיעו לכנסייה. לפעמים רק עשרה אנשים. הבתים במעיליא נהפכו לכנסיות. שידרנו בפייסבוק את כל התפילות. כשנגמרה המיסה, הגיעו לכנסייה לקבל את הלחם הקדוש. הם המתינו בחוץ ונכנסו אחד-אחד".
רוב תושבי מעיליא נמנים עם הכנסייה המלכיתית, שהתפצלה מהאורתודוכסית השלטת באזור ב-1724, ונכנסה תחת מרות האפיפיור. לפיכך, היא כפופה לכנסייה הקתולית ולפטריארך הרומי היושב בלבנון. "נשארו התפילות והמנהגים, אבל ההשתייכות המנהלית היא לוותיקן. יש ממלא מקום לפטריארך, איש שלנו היושב בירושלים, של הכנסייה המלכיתית", מסביר שאקור.
מעיליא, הצופה על מעלות-תרשיחא, מונה 3,200 תושבים, ונמצאת באשכול השביעי במדד החברתי-כלכלי של הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה. על מצבו הכלכלי של הכפר בזמן הקורונה מספר שאקור: "במעיליא האנשים משכילים. יש כאן את כל המקצועות: רופאים, מורים, עורכי דין, מהנדסים. יש במשרות האלה גם נשים.
"היו מסעדות שנסגרו ולא נפתחו. הרבה בתי עסק היו סגורים. הכנסייה נתנה עזרה לאנשים שיצאו לחל"ת. המועצה המקומית עזרה. המדינה לא עזרה. היא נתנה לעסקים מעט. היינו קהילה אחת, וכגוש אחד התמודדנו".
בני הנוער לומדים בבית-הספר נוטרדאם, המשותף למעיליא ולפסוטה. "הם למדו בזום. אחוז ההצלחה בבגרות גבוה מאוד", הוא מתגאה. "בני הנוער מתקרבים לכנסייה. היה להם קשר לפני כן, אבל היו הרבה דברים שמנעו מהם, כמו העבודה בימי ראשון. חלקם באו להתפלל באמצע השבוע".
שאקור מסביר על תפקידו בחיי תושבי הכפר: "ראש העדה הוא האב הרוחני לכל אנשי מעיליא. חוץ מתפילות, מיסות, הטבלות, אני מעורב מבחינה חברתית, אם יש בעיות בין בני זוג, אם באים אורחים, אני הכול בכנסייה. אני מבקר בבתים של אנשי העדה. יש לי תפקיד סוציאלי ארצי בנוסף לתפקיד הרוחני. בכנסייה יש פעילויות חברתיות ודתיות. חוץ מפוליטיקה, בהכרעות חשובות אני שם".
"עד עכשיו אין אירועי אלימות בכפר"
כמו במעיליא, בפאסוטה וביישובים אחרים, גם בכנסייה הנטושה באדמות בירעם תתקיים היום (ראשון) מיסה חגיגית ליום ראשון של הפסחא. "בצפון יש ארבעה כפרים נוצריים: פאסוטה, מעיליא, בירעם ואיקרית, הכפרים הנטושים. אני מעקורי בירעם. אני פליט במדינה שלי", אומר שאקור בצחוק מריר.
"כל שנה יש מיסה בבירעם בשבת בבוקר. למיסה הגדולה ביום ראשון באים מכל הערים והכפרים לכנסייה בבירעם ובאיקרית. גם בני הנוער. הם קשורים לבירעם. בירעם זה בדם שלהם. עדיין לא קם גיבור בישראל שיגשים את צו בית המשפט העליון מ-1951 להחזיר את אנשי בירעם ואיקרית לכפריהם. עוד לא אבדה תקוותנו".
"עד עכשיו אין אירועי אלימות בכפר. אנחנו רחוקים מכך. במעיליא כולם קרובים אחד לשני. אנחנו מחנכים מגיל צעיר ונותנים את התרבות הנכונה", מספר שאקור. "אלוהים לא נתן לאף אחד רשות להרוג. אנחנו קוראים לאהבה, לקבל אחד את השני. הבעיות נגמרות בדו-שיח, לא בהרג. אף אחד לא נתן אישור להרוג נשים.
"אנו חיים בעולם שניתן לדבר, לעשות דיאלוג. אפילו בעיה גדולה בין בני זוג אפשר לפתור. לא צריך להרוג. כשעוברת ציפור על הכביש, אנו מצפצפים כדי שתזוז. איך לאדם יש תעוזה להרוג את אשתו, אני לא יודע".
כשנשאל על המסר של החג במיוחד בשנה זו, עונה שאקור: "אהבה ושלום, לקבל את השוני באחר. לא כולנו אותו הדבר. אנחנו בני אדם בצלמו של האל. יש לקבל את האחר, גם את המוסלמי, היהודי והדרוזי, למרות השוני הביולוגי והשוני האמוני.
"יש לקבל את האחר איך שהוא, כי ככה אלוהים ברא אותו. כולם נבראו בצלם אלוהים שווים. אף אחד לא נולד נוצרי או יהודי. הדת היא דרך להגיע לאל. מי שמדבר בשם האל, צריך לאהוב. ישו ציווה אותנו לאהוב אחד את השני ואפילו את האויב. המוסלמים והיהודים אינם אויבים שלנו".
