נאומו של מנסור עבאס אתמול (חמישי), בו הזמין את כלל המפלגות בישראל לשותפות יהודית-ערבית, מהווה נקודת ציון נוספת בתהליכי השינוי המתחוללים בחברה הערבית בישראל.
עבאס עומד בראש מפלגת רע"ם, המייצגת את התנועה האסלאמית. הוא פועל על פי משנתו הפרגמטית של מייסד התנועה, עבדאללה נימר דרוויש, שהתיר שיתוף פעולה עם מוסדות המדינה לשם קידום האינטרסים של החברה הערבית. לעומתו, יו"ר הפלג הצפוני של התנועה, ראאד סלאח, מוביל מגמה אוטונומיסטית, המתנכרת לרשויות המדינה ומתבדלת מהן.
אך עבאס איננו הראשון, או היחיד, המייחל לשיתוף פעולה כזה. גם שותפיו לשעבר לרשימה המשותפת וכיום יריביו, חברי הכנסת של סיעת חד"ש ובראשם איימן עודה, חותרים לשיתוף פעולה עם המדינה, אך מציגים קו שונה לאופיו.
מחקרים רבים הצביעו על כך שהחברה הערבית בישראל עוברת בעשורים האחרונים שני תהליכים מקבילים: חיזוק הזהות הפלסטינית, לצד חיזוק השייכות לחברה הישראלית והמעורבות בה. תהליכים אלו העמיקו והואצו בעקבות עלייתו של מעמד ביניים משכיל בחברה הערבית, שמפגשיו התכופים עם החברה היהודית חידדו ביתר שאת את שאלות הזהות שלו.
המשבר העובר על החברה הערבית, שמתבטא בעלייה הדרמטית באירועי האלימות, בהתגברות כוחם של ארגוני הפשע ובמצוקה הכלכלית מתרחבת, הבהיר עוד יותר את הצורך של האזרחים הערבים בישראל בשיתוף פעולה עם מוסדות המדינה והחברה היהודית.
בין עודה לעבאס
הכשלון או ההצלחה החלקית בלבד ביישום פתרונות מעשיים באמצעות הזירה הפרלמנטרית והמשפטית, הוביל למסקנה בקרב חלק מהציבור הערבי שהאזרחים הערבים צריכים לקחת חלק ברשות המבצעת, קרי הממשלה. במשך שנים ארוכות המפלגות הערביות נמנעו מכך, עקב הרתיעה משותפות עם ממשלות ימין ומרכזיותו של השיח הלאומי-פלסטיני. כל זאת ללא קשר להתנגדות בקרב חלקים מהחברה היהודית לשיתופם בשלטון.
יו"ר חד"ש והרשימה המשותפת, איימן עודה, חותר לשיתוף פעולה פוליטי עם גורמים בשמאל היהודי ציוני, ואף ב'מרכז'. שיא הדרך הזו התבטא בהמלצת הרשימה המשותפת לנשיא להטיל על בני גנץ את הרכבת הממשלה בבחירות הקודמות, הפעם הראשונה בעשורים האחרונים שהמפלגות הערביות המליצו על מועמד כלשהו. אך התנועה ימינה של המפה הפוליטית בישראל, בעוד מפלגות השמאל קטנות ונמצאות על פי רוב באופוזיציה, מנעה מעודה להגיע להישגים ממשיים.
לעומת עודה, עבאס לא נרתע משיתוף פעולה גם עם ממשלות הימין, ומבהיר שאינו בכיס של אף אחד. כך הוא מציב עצמו כפרגמטיסט הדואג לבעיות החברה הערבית, יותר מאשר לפוליטיקה ליברלית או למאבק הפלסטיני.
שיח כלכלי-רווחתי נוסח ש"ס
עבאס נמנע מלציין בנאומו את העניין הפלסטיני או את חוק הלאום, אך ציין את זהותו המוסלמית והערבית. עבאס חולק על עודה בנושאים חברתיים רבים, כמו היחס ללהט"ב ומקומה של הדת בחיים הציבוריים, ומוצא שותפים לחלק מדעותיו בקרב הימין. כך נוצר פוטנציאל ליצירת חזית יהודית-ערבית שמרנית, המקדמת שיח דתי.
בתוך שיח הזהויות, לפוליטיקה כזו יש מקום של כבוד. אך שיח זה הוא כיסוי לשיח כלכלי, חברתי ומעמדי מושתק. מה מסתתר מאחורי מילותיו של מנסור עבאס על קידום שתי החברות ושיתוף הפעולה ביניהן? עבאס מקדם את התכנית הממשלתית למאבק באלימות, שמתמקדת באכיפה ושיטור. הוא הזכיר בנאומו גם בעיות נוספות כמו תשתיות התחבורה שזקוקות לשדרוג, העומס בבתי החולים והעוני. אך נראה שעבאס אינו מקדם שיח כלכלי סוציאל-דמוקרטי, שדורש שינויים יסודיים כדי לקדם שוויון בין כלל האזרחים, אלא שיח כלכלי-רווחתי בנוסח ש"ס, שחותר להקלות ופתרונות נקודתיים עבור הציבור המוחלש.
מעבר למהלכים הפוליטיים, עבאס מייצג זרם בחברה הערבית המבקש שותפות עם החברה היהודית לשם פתרון בעיות הציבור הערבי, תוך שימור מבני הכוח של החברה בכלל ויצירת שיח דתי לאומי בחברה הערבית. לצדו של זרם זה קיימים זרמים נוספים וחזקים לא פחות, המבקשים לשנות את מבני הכוח החברתיים. חלקם מתמקדים במישור הלאומי (חוק הלאום, הסוגייה הפלסטינית), וחלקם במישור החברתי-כלכלי (מדינת רווחה, זכויות עובדים). ללא קשר לזהות הממשלה והקואליציה הבאה, הוויכוח בין הזרמים הללו ימשיך ללוות את החברה הערבית.
