בידיעה קצרה בעיתון "דבר" ב-1959, תוארו חגיגות יום העצמאות ה-11 של  היישוב הקטן 'אשדוד ים', שנוסד רק שלוש שנים קודם לכן בידי 22 משפחות ממרוקו. בין תיאורי הנערות המחוללות וסיפורי ההתאקלמות של העולים בין החולות לים, צוטט נאומו של שאול בן שמחון, מזכיר מועצת הפועלים הצעיר. "חג שמח לכולנו. תגבר האחווה של כל התושבים במדינת ישראל".

בן שמחון, שנפטר לפני כארבע שנים, כיהן כ-30 שנה בוועד המנהל של ההסתדרות, שימש כשליח בסנגל, היה פעיל מרכזי במפא"י וברפ"י, בין מקימי העיר אשדוד, מהמקימים של ארגונים שונים של יוצאי מרוקו, וגם האיש שהפך את המימונה לאחד הסמלים התרבותיים המשפיעים ביותר, פוליטית וחברתית, בישראל.

"הכישלון של המימונה היה במידת הצלחתה", אומר יגאל בן נון, היסטוריון וחוקר, ידיד קרוב של בן שמחון ואחד מהחברים המייסדים של הפנתרים השחורים. "זה הצליח מעל ומעבר, זה הפך למפלצת. המפלצת שבן נון מתכוון אליה היא העובדה שברבות השנים, הפכה המימונה מאירוע משפחתי-קהילתי ושכונתי, שהסמל המרכזי שלו הוא הדלת הפתוחה, להפקת ענק ופלטפורמה לעסקנות פוליטית ברמה הלאומית והמקומית.

יגאל בן נון. "הכישלון של המימונה היה במידת הצלחתה" (צילום: גילעד שרים)

"התחלנו בקטן, באשדוד", מספרת אלמנתו של בן שמחון, זק'לין. "אצל המרוקאים כל בית היה פתוח. עוד כשהיו פה פחונים הינו עושים את המעט, שולחן עשיר ומלא כל טוב. אבל אז בא לו (לשאול בן שמחון, בעלה) הרעיון שהוא רוצה לעשות מהחג הזה חג לאומי ושזה יהיה סוג של קיבוץ גלויות, אחווה ביו העדות. אז הוא פיתח את זה בצורה הזו, התחיל לעשות את זה במקומות גדולים".

המימונה הגדולה הראשונה, התקיימה בגן סאקר בשנת 1970. "שאול הביא את כל המי ומי. נשיא המדינה, שמעון פרס ומשה דיין, כל הגדולים".

"במפא"י היתה להם בעיה עם טיפוסים כאלה"

בן שמחון נולד ב-1929 בפאס שבמרוקו. הוא היה חניך בתנועת הנוער 'בן יהודה' ותלמיד בבית הספר אליאנס. כשהיה בן 19 הצליח לעלות, בצורה בלתי לגאלית, והתגייס לפלמ"ח לחטיבת הנגב. אחרי המלחמה לימד עברית ביישובי העולים 'יכיני' ו'נס הרים' בפרוזדור ירושלים. הוא התגורר אצל קרובי משפחה בבירה ושם החל להכיר את מוסדות מפלגת השלטון והתחבר למפא"י. ב-1955 למד במחזור הראשון של מכון המחקר החברתי-כלכלי בבית ברל.

את אשתו, ז'קלין, פגש ב-1956 כשהגיע לאשדוד כשליח של בן גוריון. היא היתה אז בת 15, עולה חדשה שחיה עם הוריה בצריף דל, והוא עשה את צעדיו הראשונים בפוליטיקה הישראלית. את לימודיה השלימה ז'קלין בצרפת, וכשחזרה לישראל נישאו.

ז'קלין בן שמחון לבושה בכפתן ואוחזת בתמונתה מחגיגות המימונה בשנות ה-70.  (צילום: גילעד שרים)

"שאול השתלב במפא"י. טיפחו אותו", מתאר בן נון. "אבל היתה להם בעיה עם טיפוסים כאלה. מצד אחד 'יש לנו את המרוקאי שלנו, נטפח אותו, בחור אינטיליגנט', ומצד שני, ברגע שהוא התמודד, ועוד עם אישיות של מרדן, הוא מצא את עצמו נגד זקני מפא"י עם רפ"י".

שאול בן שמחון, כמזכיר ההסתדרות באשדוד-ים, לימים אשדוד (צילום: הארכיון הציוני המרכזי)

החשש של השועלים הוותיקים במפלגה מפני בן שמחון הוא כנראה אחת הסיבות לכך שנשלח ב-1962 לשליחות בסנגל יחד עם אשתו, כדי לייעץ לאיגודים המקצועיים במדינה. בסנגל נולדה בתו, גלית, וכמה ימים לאחר מכן, נפצע קשה בתאונת דרכים. "שאול נסע עם כמה שרים לאחד הכפרים הרחוקים כדי לייעץ. נהג אוטובוס מקומי נרדם על ההגה והתנגש ברכב שלהם", מספרת בן שמחון. "הוא היה במצב קשה, כולו היה בגבס חוץ מיד שמאל. בזכות האופי החזק שלו, ובזכות פיזיותרפיה הוא לחם ולחם, עד שקם על הרגליים. בהתחלה עם הליכון ואז עם מקל עד יומו האחרון".

המשפחה הצעירה שבה מוקדם ארצה ובן שמחון לא השלים את שליחותו באפריקה, אך עד מהרה חזר לחיים הפוליטיים.

"בן גוריון שאל: איפה מצביעים פה לבן שמחון?"

כשהיה כבר מזכיר ההסתדרות באשדוד, ב-1963, התראיין בן שמחון לעיתון "הארץ" יחד עם מנהיגי עיירות הפיתוח הצעירים, ערמון לרדו מדימונה, אפרים דובק מבית שאן ודוד חכם מבאר שבע. בשנת 2013 חזרו ב"הארץ" אל מרואייני אותה כתבה. לשאלה 'לאן פנית לאחר פרסום הכתבה?' השיב בן שמחון: “שנה לאחר מכן הדיחו אותי מהתפקיד כיוון שהצטרפתי למפלגת רפ”י בראשות בן גוריון. מאוחר יותר נבחרתי כחבר הוועדה המרכזת של ההסתדרות. בתפקיד הזה שימשתי עד 95’ וכשהגיע חיים רמון לעמוד בראש ההסתדרות התפטרתי. אני זוכר שביום הבחירות הראשון לתפקיד, אז ב–65’, בן גוריון הגיע מקצה האולם לקלפי ושאל בקול: ‘איפה מצביעים פה לבן שמחון?’ אין ספק שעברנו דרך ארוכה ומיוחדת. אני אוהב להיזכר ברגעים האלה”.

ירידה בהיקף תאונות העבודה, עיתון "דבר", 1966. "הפועלים אינם חייבים להיות מומחים לבטיחות אך עליהם להיות בעלי תודעה בטיחותית" (ארכיון הספרייה הלאומית)

בשלושים השנים האלה מילא בן שמחון שלל תפקידי מפתח בהסתדרות. הוא עמד בראש מטה 'כחול לבן', והוביל את התרבות הארגונית של הבטיחות והגהות במפעלים, בסדנאות ובקומות העבודה המאוגדים. כותרת ב'דבר' סיפרה על "ירידה בהיקף תאונות העבודה במחצית הראשונה של 1966", ובן שמחון מצוטט שם כאומר: "הפועלים אינם חייבים להיות מומחים לבטיחות אך עליהם להיות בעלי תודעה בטיחותית".

"להקות פולקלור ותחרות התלבושת המסורתית"

באותן השנים, עדיין רחוק ממרכז תשומת הלב הלאומית והתקשורתית, פעל בן שמחון להפיכתה של המימונה לאירוע לאומי. כיו"ר ברית יוצאי מרוקו, לצד שותפים רבים, הפך את המימונה לאירוע ציבורי בגן סנהדריה בירושלים. ב-12 באפריל 1968 נכתב ב'דבר' כי "בגן סנהדריה בירושלים יתקיימו היום, מטעם ברית יוצאי מרוקו בישראל, חגיגות 'יום המימונה' בהשתתפות אלפי אנשים מרחבי ישראל. החוגגים יתמקמו בגן לפי ערי מוצאם במרוקו ובמשך היום יסעדו את לבם במטעמים מסורתיים ויקבלו אורחים מעדות שונות, ביניהם נכבדים ממזרח ירושלים".

חגיגות המימונה בירושלים, עיתון "דבר", 21 באפריל 1968. "ייערכו תחרויות בין החוגגים על כלי הגשת התה הנאים ועל השמלה העממית היפה ביותר" (ארכיון הספרייה הלאומית)

השינוי הגדול קרה ב-1971, כשבן שמחון וחבריו החליטו להביא את המימונה לגן סאקר, ולהפוך אותה לאירוע לאומי גדול. "שאול רצה להביא משהו חדש, שאף אחד לא שמע עליו", נזכר בן נון, שבזכות אותה מימונה פגש לראשונה את בן שמחון. "צריך לדמיין את זה בישראליות של אותה תקופה. הוא הצליח והביא את ההמונים לגן סאקר, לא רק מרוקאים, ונתן לזה צביון ממלכתי ויום חג, כל ראשי המדינה והממשלה הגיעו לחגיגות".

במימונה בגן סאקר בשנות ה-70. מנחם בגין (במרכז) ושאול בן שמחון (מימין). "כל ראשי המדינה והממשלה הגיעו לחגיגות" (צילום: אלבום פרטי)

כרזת המימונה באותה שנה הבטיחה 'להקות פולקלור, זמרים עממיים מפורסמים, קבלת פנים למכובדים' ותחרויות נושאות פרסים, בין השאר על התלבושת המסורתית היפה ביותר. "היו שם קבוצות קבוצות, שכל אחד היה בא עם כלי הנגינה שלו, עם התלבושות שלו", נזכר בן נון. "היתה גם במה. שאול רצה אותה בשביל לארח את המכובדים כדי לתת לזה אספקט ממלכתי".

ז'קלין בן שמחון וכרזות המימונות שאירגן בעלה (צילום: גילעד שרים)

כחלק מהניסיון להפוך את המימונה לאירוע רחב, פנה בן שמחון למיכאל קליינר, יו"ר אגודת הסטודנטים באוניברסיטת תל אביב, וביקש ממנו להביא את הסטודנטים. "הייתי יו"ר מועדון הסרט הטוב באוניברסיטה, והמרוקאי היחיד שקליינר הכיר", מספר בן נון, "אז הוא פנה אלי שאעזור לו".

"הם דווקא נחמדים"

באותה שנה פתחה תנועת 'הפנתרים השחורים' במחאה על מצבן של עדות המזרח ונגד הקיפוח, העוני, האפליה וההתעלמות של הממסד האשכנזי והשבע. ב-3 במרץ 71', ארגנו "הפנתרים" הפגנה מול עיריית ירושלים ומגרש הרוסים הסמוך, בדרישה לשחרור חברי התנועה שנעצרו בימים שלפני כן. בכתבה ב'דבר' למחרת נכתב כי המפגינים נשאו שלטים עם הסיסמה: 'די אפליה, די עוני' וכי ועדה מיוחדת שהוקמה בעיריית ירושלים לבדיקת הטענות של הפנתרים הגישה את מסקנותיה שסוכמו במילים אלו: "לדעת הוועדה ניפחו אמצעי התקשורת את הבעיה והעמידוה בפני הציבור בצורה שאינה הולמת את המציאות באשר בעיית נוער שולי זה אינה בעיה פוליטית".

הפגנת הפנתרים השחורים בירושלים, עיתון "דבר", 1971. הוועדה המיוחדת שבדקה את טענות הפנתרים סיכמה כי "בעיית נוער שולי זה אינה בעיה פוליטית" (ארכיון הספרייה הלאומית)

בן שמחון ארגן מפגש של ראשי עיירות פיתוח עם שר המשטרה, שלמה הלל, בנוגע לעצורים, וזימן אליה גם את בן נון. "שאול ניסה להסביר לו ואמר שהם חבר'ה צעירים, שיש להם בעיות וקשיים, ושלמה הלל היה יותר גרוע מהאמירה המפורסמת של גולדה. הוא אמר 'לא! הם עבריינים! אי אפשר! אי אפשר לשנות אותם', דברים נוראיים".

חודש אחר כך, ב-13 באפריל, בעיצומו של חול המועד, קיימה ראש הממשלה, גולדה מאיר, את המפגש המפורסם עם מנהיגי "הפנתרים השחורים", וניפקה את אמירתה הידועה לשמצה כי הפנתרים "הם לא נחמדים". חמישה ימים אחר כך דרשו הפנתרים לעלות לבמת המימונה ולדבר, אך המארגנים לא אפשרו זאת. עם זאת, בן שמחון לא הניח לדברים, ובאירוע סיכום המימונה, אירוע מפלגתי סגור, אמר שמצא "שהפנתרים דווקא נחמדים". שנה אחר כך, עלתה ראש הממשלה מאיר על במת האירוע ונשאה דברים.

"כל הזמן, גם לי וגם על הבמות הוא היה אומר 'לא באנו לכאן כדי להיות מרוקאים'", מתאר בן נון את האופן בו תפס בן שמחון את הזהות שלו. "יש כאלה שנאחזים במרוקניותם. אם מימונה – אז לכולם, לא רק למרוקאים. הוא רצה שזה יהיה ממלכתי, לא רק למרוקאים. הוא רצה לחדש, אז הוא הביא ערבים, התאחדויות עולים מברה"מ ואנגליה ותוניסאים שיבואו במאורגן, באפס תקציב. היום זה כישלון, כי המימונה נעלמה. זה חג של פוליטיקאים. בזוי ביותר. כדימוי, מימונה, היום, זה המושג הכי גזעני. אתם תישארו במימונה, תישארו בגטו, בתת-תרבות שלכם, ואנחנו נשלוט".

מאהל מחאה של הפנתרים השחורים בתל אביב, 1972. "הממסד לא יכול היה לעצור את ההתפרצות של הפנתרים השחורים" (צילום: משה מילנר / לע"מ).

אתה חושב שהגב שהממסד נתן אז להפיכת המימונה לאירוע לאומי, נועד לשכך את הזעם של מחאת הפנתרים?
"הממסד לא החליט על זה ולא על זה. הם לא יכלו לעצור את ההתפרצות של הפנתרים השחורים, וגם של המימונה. בן שמחון החליט על אפם ועל חמתם".

געגועים לשאול

על הבמה המרכזית של המימונה ב-1972 כבר הופיעו גדולי אמני אותה תקופה: רבקה מיכאלי, אבי טולדנו, ריימונד אבקסיס, יוסי בנאי ולהקות צבאיות, והאירוע נכנס רשמית לקאנון הישראלי ונחגג בכל יישוב בישראל.

בן שמחון המשיך בתפקידיו בהסתדרות, השתפשף בפוליטיקה הארצית והלאומית, הוביל לחלוקת מלגות לימודים לסטודנטיות וסטונדטים מהפריפריה, זכה באות ישראל היפה ויקיר העיר אשדוד, יזם קונגרסים בינלאומיים של ארגון יהודי צפון אפריקה והיה מעמודי התווך של קשרי המסחר בין מרוקו לישראל כשהקים את משרד המסחר בין ישראל ומרוקו. "כשאני שומעת שביבי עשה את הקשר בין ישראל ומרוקו", אומרת בן שמחון, "זה שאול היה הראשון. הוא ושמעון פרס נפגשו ונסעו עם מלך מרוקו. זה היה המגע הראשוני".

מאז ששאול נפטר אני לא עושה מימונה. לא יודעת למה, אין לב לזה", אומרת בן שמחון ונזכרת בחגיגות המימונה בילדותה. "במרוקו היינו יוצאים לגנים או לחוף הים ועושים פיקניק. השכנים המוסלמים היו משתתפים ומכבדים, כמו אחים שלנו. במימונה היום, בפארקים פה אצלנו, משתוללים. היהודי מחפש סיבה לשמוח, אז יש עוד סיבה אחת".