השם ג'ינו ברטלי היה מוכר עד לפני כ-20 שנה בעיקר לאיטלקים ולחובבי ענף האופניים האדוקים. מי שנחשב בשנות ה-30 לרוכב הטוב בעולם, נודע כספורטאי נחוש ומטפס מוכשר, שכבש את הפסגות הגבוהות בהרי האלפים. היה ידוע שהרוכב האיטלקי אהב אתגרים, וככל שהמסלול היה קשה יותר, הוא היה טוב יותר. רק לאחר מותו, ב-2000, התברר שהאומץ שליווה את הקריירה הספורטיבית שלו היה משני לרוחב לבו ואישיותו.
ברטלי היה אדם צנוע ולא התגאה בהצלת חייהם של מאות יהודים בזמן השואה. אבל לאחר מותו, מרגע שהעולם נחשף למעשיו, הוא הפך לגיבור בינלאומי והוכר כ"חסיד אומות העולם".
***
ברטלי ניצח פעמיים ברציפות (ב-1936 וב-1937) את הג'ירו דה-איטליה, מירוץ האופניים השני בחשיבותו בעולם, אבל דווקא כשהיה בשיא כושרו אסרו עליו הרשויות באיטליה להשתתף בג'ירו ולנסות לזכות בפעם השלישית ברציפות. באותם ימים המפלגה הפאשיסטית רצתה להציג לעולם את גזע הארי המקומי והעדיפה לשלוח את ברטלי, שהיה גיבור לאומי והשגריר הבכיר שלהם, לטור דה פראנס היוקרתי.
"ג'ינטיקו" לא אכזב וניצח את ה"טור" של 1938. בניטו מוסולוני ניסה לקחת קרדיט על הניצחון ולנכס את הישגיו האישים של ברטלי לטובת גאווה לאומית ויוקרה פאשיסטית, אבל ברטלי דחה את המחמאות ואת חסות המפלגה. ברטלי לא רצה להיות סמל לפאשיזם. "אבי לא תמך בתורה הפאשיסטית", סיפר בנו, אנדרה ברטלי, בסרט הדוקומנטרי "הסוד האיטלקי שלי". "הוא רצה להיות חופשי. חופשי לומר כל מה שהוא רצה ולא להיות מושפע מאחרים".
המפלגה יצאה במסע נגדו וברטלי הואשם בחוסר פטריוטיות. זאת הייתה הפעם הראשונה, אבל לא האחרונה שברטלי דחה את הפאשיזם.
***
מלחמת העולם השנייה קטעה את הקריירה של מי שנחשב באותם ימים לרוכב האופניים הטוב בעולם. ברטלי, אומנם המשיך להתאמן וגם השתתף בתחרויות מקומיות, אבל התחרויות הגדולות והיוקרתיות בוטלו.
בזמן המלחמה ברטלי, שנולד בפרינצה וגדל במשפחה קתולית שמרנית, הצטרף למחתרת האיטלקית והיה שליח של המחתרת באסיזי. כשהנאצים פלשו לאיטליה, בספטמבר 1943, הכנסיות והמנזרים של אסיזי שימשו מקלט ליהודים, וברטלי היה מעביר ממקום למקום מסמכים מזויפים של יהודים בתוך שלדת אופניו. כיוון שהיה גיבור לאומי לא עצרו אותו ונתנו לו לעבור בכל מחסומי הבדיקות. כשכבר עיכבו אותו לבדיקה, הוא ביקש שלא יגיעו באופניים, כיוון שהן עדינות ומכוונות בדיוק בהילוך הנכון. הבקשה נענתה בחיוב וברטלי הצליח לחמוק.
הוא לא הסתפק ב"שירות השליחויות", אלא גם החביא משפחה יהודית במרתף ביתו. הוא סיכן את חייו כדי להציל חיי אחרים, אבל מעשיו נשמרו בסוד מוחלט. "טוב צריך להיעשות, לא להאמר", הוא אמר. המניע למעשיו היה לדבריו, מצפונו. והוא ביקש שפעילותו לא תתועד.
מלחמת העולם השנייה מנעה מברטלי לממש את הפוטנציאל המקצועי שלו, ואפשר רק לדמיין את טבלת הנצחונות וההישגים שהיה רושם אלמלא "הפגרה הכפויה" בין 1941 ל-1946. כשהתחרויות הגדולות חזרו, ברטלי, שכבר כונה "הזקן" (IL VECCHIO), היה בן 32 ורצה להוכיח שכוחו עדיין ברגליו.
הוא ניצח את ה"ג'ירו" ב-1946, ושנתיים אחר כך סיפק את אחת מתצוגות הרכיבה המרשימות בהיסטוריה של הטור דה פראנס. "הזקן" ניצח שלושה קטעי הרים ברציפות והפך פיגור של 20 דקות להובלה של 30 דקות בדרך לניצחון בדירוג הכללי של ה"טור". על הדרך הוא גם קבע את הפער הגדול ביותר בין שתי זכיות בטור היוקרתי.
***
שלוש שנים לאחר מותו, חשף בנו את יומניו של אביו וסיפור גבורתו התגלה לעולם. עשר שנים אחר כך הוכר ברטלי על ידי יד ושם כ"חסיד אומות העולם", בעקבות העדויות על כך שהציל כ-800 יהודים. נשיא איטליה העניק לו את מדליית הזהב עבור גבורה אזרחית, ולמרות שברטלי כבר לא היה בחיים, המורשת שלו התעוררה מחדש וכיום היא חיה ורוכבת.
הקטע הראשון של הג'ירו שהוזנק בירושלים ב-2018 הוקדש לזכרו של ברטלי. בשנים האחרונות פועלת בישראל "האקדמיה לרוכבים מצטיינים בכפר הנוער בן שמן", שמוקדשת לזכרו והנצחתו, ומשתמשת ברכיבה כפלטפורמה לפיתוח מנהיגות חברתית.
ברטלי היה חלק מאותם גיבורים אלמונים, שעשו מעשים יוצאי דופן ללא תמורה. הוא סימל בחייו תעוזה, אומץ לב, נחישות וצניעות. יכולתו על האופניים הייתה מוכרת לכולם ונצחונותיו הפכו אותו לספורטאי גדול, אבל אישיותו הפכה אותו לאגדה.
