משפחת ברגמן ייצרה גופי תאורה במשך 58 שנים. בערב חג הפסח האחרון הם סגרו את אולם התצוגה החדש שפתחו בנתניה ואיתו את העסק המשפחתי שפרנס שלושה דורות והיה להם לבית.

העסק של הברגמנים, שרד מעברים ומשברים רבים לאורך שנות קיומו. מלחמות, משברים כלכליים, תקופות של מיתון, משברים אישיים וחילופי דורות. בשנים האחרונות הייבוא הזול מסין הפך לאיום ממשי על העסק אבל משבר הקורונה, עליו לא פוצה באופן ראוי, נתן את מכת המוות שסגרה את הדלתות.

שבוע אחרי הסגירה הכואבת, רפאל ברגמן (89), מייסד "מנורות ברגמן", ובתו רונית ברגמן-דגן (63) שהמשיכה את העסק המשפחתי, מספרים על החוויה הקשה של פינוי עסק שהוא מפעל חיים ועל כלכלה שאולי כבר אין בה מקום לבעלי מלאכה ישראלים.

חנות רהיטים שמוכרת מנורות

הסיפור של "מנורות ברגמן" מתחיל בשנת 1963, מספר שנים לאחר שחרורו של רפאל מחיל האוויר ב-1956."הייתי מתפרנס בעצמי מילדות, ותמיד חיפשתי אתגרים. בגיל 16 עבדתי במפעל, התגייסתי בגיל 17.5 לחיל האוויר לקורס מכשירנים וחשמלאים, והפעלתי את הסימולטורים הראשונים שהיו בחיל" הוא אומר.

"כשהשתחררתי, התקבלתי לעבודה בחברת "רפאל" ביד אליהו והייתי טכנאי של הפיזיקאי הראשי של החברה. עשיתי המון דברים טכניים, ושם גיליתי שיש לי ידיים טובות. אחרי כמה שנים המפעל עבר לחיפה, ואני נשארתי לחפש פרנסה אחרת. הייתי כבר נשוי עם ילדה קטנה. מצאתי עבודה כסוכן מכירות של רהיטי קיבוץ הזורע".

לעיסוק בתאורה רפי התגלגל במקרה. כסף מהבית לא היה לו, אבל הצליח לאסוף קצת חסכונות, ופתח חנות רהיטים ברחוב דיזינגוף. "המכירות של הרהיטים לא כל כך הצליחו וחיפשתי להוסיף עוד משהו, שייחד את המקום. היו לי ידיים טכניות והתחלתי באביזרים קטנים לתאורה. לאט לאט זה תפס ועל חנות הרהיטים השתלטו המנורות, בעיצובים מקוריים שלנו".

היסטוריה של ימים קשים וימים יפים

מדינת ישראל נכנסה למיתון הראשון בשנת 65', ומיד אחר כך התחילו המלחמות. עבור משפחת ברגמן הצעירה היה זה המשבר הרציני הראשון שלהם עם העסק. "תקופת המיתון היה זמן מאוד קשה, ואחר כך באה מלחמת ששת הימים ב-67', ואני הייתי עם היחידה שלי בכביש הפחם בסיני. בהמשך הייתה גם מלחמת יום הכיפורים, בה הוצבתי שני קילומטרים מהחווה הסינית. את האוהל של חדר האוכל שלנו לקחו כדי לחתום על חוזה הפסקת האש. כשהייתי במלחמות, אשתי דינה תפעלה את העסק בהעדרי, וכך נכנסה גם היא להיות חלק", מספר רפאל.

"אמא שלי הייתה ג'דאית", מוסיפה רונית. "היא התעסקה עם כל הספקים, עם כל ההזמנות, היא הייתה אשת חיל יחידה במינה, ולקוחות היו חוזרים רק בגללה. מכרנו לאנשים פרטיים בהתחלה, אחר כך גם למעצבים, לגופים גדולים כמו בתי מלון, בתי כנסת, מבני ציבור ועוד".

"חשבנו על פרנסה, על חנות קטנה, לא ידענו לאן זה יקח אותנו"

"אז, בשנות ה-60, כולם רצו 'להזדנגף'. רחוב דיזינגוף היה בשיא האופנה", רונית מספרת. "אבא שלי הוא מעצב בחסד, עם ידע טכני חבל על הזמן ודימיון מאוד פורה. הוא הביא דברים, עשה שינויים וחידושים ועיצובים. צריך לזכור שהמודעות של מעצבים בזמנו הייתה נמוכה, ולא היו אז הרבה מעצבים בארץ. אבל תמיד אמרו לנו שאנחנו שמים את העגלה לפני הסוסים, ובסוף איכשהו זה הצליח, ובשנות ה-70 ההורים שלי כבר התחילו לצאת לתערוכות בחו"ל ולייבא לשם מוצרים איכותיים ולייצר מהם מנורות מקוריות".

דינה ברגמן ז"ל עם שר התעשייה והמסחר חיים בר-לב ז"ל בחנות המפעל בדיזינגוף 1975 (צילום: רפאל ברגמן)

"חשבנו על פרנסה, על חנות קטנה, לא ידענו לאן זה יקח אותנו". אומר רפאל "אשתי דינה ואני היינו נוסעים לראות מנורות מיוחדות בחו"ל: בונציה, במורנו ובמילאנו. היינו מביאים לארץ זכוכיות מיוחדות, ומייצרים מנורות מקוריות ומיוחדות".

כשהשלום עם מצרים נחתם ב-79', מנורות ברגמן הציגו בתערוכה במצרים, והיו מהעסקים הישראליים הראשונים שעשו זאת. במשך השנים הם המשיכו והציגו את המנורות היחודיות בתערוכות בארץ ובחו"ל, ואף עבדו עם מלון קינג דיוויד בירושלים, המלון הכי מפואר בארץ, ועם בוטיקים נחשבים. "כל מיני ידוענים ושרים, יצחק רבין, השר יעקב נאמן, ראש עיריית תל אביב צ'יץ, חיים בר לב, כולם היו לקוחות שלנו", מספרת רונית בגאווה.

"היינו בדיזינגוף עד 82', אז רצינו להתרחב, הורי עברו להרצליה והעסק עבר איתם להרצליה פיתוח, לרחוב משכית", היא אומרת. "בהתחלה התמקמנו בקומה שניה של בניין משרדים, אחר כך שוב התרחבנו והייתה לנו חנות גדולה שם ובית מלאכה. אני עבדתי כבר שם, וההורים שלי היו ממשיכים לנסוע לחו"ל ולהביא חומרים. כשנעשה שם צפוף, ולא היה מספיק מקום חנייה, עברנו לאזור התעשייה ברשפון ב-1991".

באותה תקופה נכנסה רונית לעסק המשפחתי. ב-2011, אחרי שדינה אמה נפטרה, נכנסה רונית לניהול העסק יחד עם אביה. "תמיד חיינו מאוד מיום ליום. לא היה לנו איזה בסיס כלכלי רציני או כסף גדול מהבית, וחיינו ממש מהלוואה להלוואה. תמיד שילמנו בסוף, אבל אף פעם לא היינו עשירים בגלל העסק", היא מספרת.

כולם עברו לסין

"ברשפון הייה לנו אולם באחד מהמשקים, והיו שם עוד הרבה מעצבים ואדריכלים. אני בשלב הזה כבר למדתי את התורה, הייתי נוסעת בעצמי גם לתערוכות ומעצבת בעצמי. אם הייתי מעצבת מנורה ורוצה איזשהו פרט, אבא שלי היה מייצר אותו במחרטה. לצערי, זו תעשייה שכבר לא רואים בארץ, איך אמרה לי חברה תופרת, פעם הייתי הולכת שעות בנחלת בינימין כדי למצוא את הכפתור הספציפי שיתאים לשמלה שעשיתי. היום קונים 10 שמלות במאה שקלים".

בעולם עיצוב הבית היו פעם תאורנים, נגריות, רפדיות, היו יצרני שטיחים, כל דרום תל אביב הייתה מלאה בעלי מלאכה לעיצוב הבית. היום יש רק סוחרים. את הספה כבר לא מרפדים, זורקים וקונים חדש

רונית ממשיכה ומספרת שבתחילת שנות ה-2000 התחילו להביא הרבה מוצרי תאורה מסין. גם בברגמן ניסו להביא סחורה מסין, אבל העקרונות היו חשובים להם יותר מהמחיר. "נסענו לבית החרושת לבדוק שלא מעבידים שם ילדים, לבדוק שהעובדים עובדים עם חומרים איכותיים, לראות את העיצוב והגודל, הכל".

רפאל ברגמן בבית המלאכה (צילום: אלבום פרטי)

"חיפשנו בתי חרושת שיסכימו לייצר כמויות קטנות, כי בסין מפעל מעסיק 3,000 עובדים, והפועל הוא בורג בתעשייה, הוא לא איש מקצוע", מוסיף רפי. "אי אפשר להחזיק בית חרושת עם 3,000 אנשי מקצוע. בגרמניה למשל כל אדם שמועסק בבית חרושת חייב ללמוד בבית ספר מקצועי 3 שנים, בסין זה לא ככה. היום התעשייה הזו כולה נמצאת בסין, וקשה מאוד להתחרות בזה. אפילו באיי הנפחים שליד ונציה, כבר לא יכולים להרשות לעצמם לייצר, ואין באירופה יותר תעשייה של ניפוח זכוכית. המאסטרים מאירופה נסעו ללמד את הסינים, ועכשיו הכל שם".

"פעם, כשאנשים העריכו איכות של גימור, הם קנו אצלנו. היו תקופות יפות", אומר רפי, מרשה לעצמו להתרפק לרגע קצר. "היו מגיעים קבלנים ועורכי דין ומעצבי פנים, הכי גדולים בארץ. בעולם עיצוב הבית היו פעם תאורנים, נגריות, רפדיות, היו יצרני שטיחים, כל דרום תל אביב הייתה מלאה בעלי מלאכה לעיצוב הבית. היום יש רק סוחרים. את הספה כבר לא מרפדים, זורקים וקונים חדש. בגלל זה גם העולם שלנו מלא בזבל".

סדנה ליצירת גופי תאורה בעיצוב אישי, בבית המלאכה של ברגמן תאורה (צילום: אביב קורט)

יום אחד באה לחנות של הברגמנים מעצבת עם לקוחה, מספרת רונית. היא בחרה כל מיני דברים, ואז אמרה שלפינת האוכל היא לא צריכה, כי לחמתה יש מנורה מדהימה, ושאלה אם יוכלו לתקן אותה. "היא הביאה את המנורה, וישר זיהיתי את העבודה שלנו. כמו שאבא שלי אומר, כל אחד מכיר את הילדים שלו. אמרתי לה, זה שלנו. היא אומרת: 'לא יכול להיות, איך יכול להיות צירוף מקרים כזה? אני חייבת לברר את זה'. היא מתקשרת לחמותה שאומרת לה שקנתה את המנורה לפני 30 שנה בדיזינגוף איפשהו. זה הסגנון, מייצרים משהו איכותי ואחרי 40 שנה מחדשים את המנורה והיא נשארת. זה לא סיפור אחד. יש הרבה לקוחות שהילדים והנכדים גם היו לקוחות שלנו. היום, זה כבר לא קיים".

ואז הגיעה הקורונה

אחרי שמנורות ברגמן היו באזור התעשייה ברשפון 17 שנים,  ב-2017, הודיע להם בעל המקום שהם צריכים להתפנות, כי מנהל מקרקעי ישראל קבע שזה קרקע שמיועדת לחקלאות ואסור להשכיר שם עסקים. "בעל הקרקע היה כבר בן 80. הוא לא יעשה שם חקלאות, אבל זה לא עניין אף אחד. עברנו משם ומצאנו מקום בנתניה, עם אולם תצוגה של 400 מטר. לקח שנה להקים את המקום, כי המקום היה ללא תשתיות והיינו צריכים לעשות המון כדי לפתוח את החנות. השקענו את כל הכסף בזה", אומרת רונית.

"שר האוצר אולי אמר שהוא נותן, אבל את לא באמת מקבלת כלום, על כל שקל את צריכה מיליון טפסים, בירוקרטיה, שיניים. בהתחלה הצקתי לרואה החשבון, אבל פשוט נגמר לי הכוח"

אחרי 17 שנה במקום אחד, רונית מתארת את המעבר למקום אחר ממש כמו לפתוח עסק חדש. "לקח המון זמן להחזיר את הלקוחות הוותיקים, את המעצבים והאדריכלים, ובמשך הרבה זמן המחזורים שלנו היו מאוד קטנים. כשפרצה הקורונה לא עניין את הרשויות שהעסק היה בתקופת מעבר. היינו צריכים לקבל מענקים ולא קיבלנו, כי ההכנסה ב2018- וב-2019 הייתה נמוכה. במשך כל השנה בעצם קיבלנו רק 10,500 שקלים מהמדינה, כל החסכונות שלנו הושקעו בחנות החדשה, ונשארנו בלי כלום ביד".

אולם המכירות בנתניה מפונה מציוד בשבוע שעבר (צילום: אלבום פרטי)

"התחלנו בנתניה עם חמישה עובדים. במהלך השנה פיטרתי שני עובדים, ונשארתי רק עם שלושה, שהיו און אנד אוף בחל"ת. בהמשך פוטר גם איש המכירות שלנו, כי אין אולם תצוגה ולא היה טעם להמשיך להעסיק אותו, הבא ללכת היה החשמלאי. היינו אמורים לקבל פיצוי בעבור העובדים, וזה לצערי לא הספיק. באיזשהו שלב גם מצאתי את עצמי מרוקנת מכוחות להיאבק. שר האוצר אולי אמר שהוא נותן, אבל את לא באמת מקבלת כלום, על כל שקל את צריכה מיליון טפסים, בירוקרטיה, שיניים. בהתחלה הצקתי לרואה החשבון, אבל פשוט נגמר לי הכוח".

כבר אין מקום לבעלי מלאכה בנוף הישראלי

"ההחלטה לסגור הייתה מאוד קשה", אומר רפי. "כל המשפחה הייתה חלק ממפעל הזה. אבל אחרי הכל, כנראה שאני לא חישבתי את העתיד כמו שצריך. עשינו מנורות לפי הזמנה, מנורות מעוצבות ומיוחדות, וזה לא מה שהולך היום בישראל".

"אומרים שכל דבר טוב נגמר בסוף, ואנחנו צריכים להשלים עם זה, אבל זה מאוד קשה לי. אני עוד צריכה לחפש את עצמי כנראה, אולי אעשה את הטיול להודו שאף פעם לא עשיתי".

"אנשים היום קונים בזול ומהר, מחליפים הרבה דברים, זה לא כמו פעם שהיו קונים מנורה או רהיט שיחזיק 40-50 שנה, ובטח שאף אחד לא בא לתקן, מעדיפים לקנות חדש. הכל מיוצר כדי להיות זמני. גם בתי מלון ומוסדות עושים שיפוץ כל 3-4 שנים ומחליפים הכל. בגילי המתקדם אני מרגיש שאני לא יכול כבר לפתח את העסק מחדש, ואולי באמת היה עדיף לסגור. כבר השלמתי עם זה", הוא מוסיף בצער.

רונית ורפאל ברגמן (צילום: הדס יום טוב)

"אני עוד לא השלמתי עם זה", אומרת רונית לעומת אביה. "אומרים שכל דבר טוב נגמר בסוף, ואנחנו צריכים להשלים עם זה, אבל זה מאוד קשה לי. אני עוד צריכה לחפש את עצמי כנראה, אולי אעשה את הטיול להודו שאף פעם לא עשיתי, אבל יהיו עוד דברים בהמשך.

"אני חוששת שכבר אין מקום לבעלי מלאכה בנוף הישראלי, אבל, מה שנקרא, ניסינו", היא מסכמת בחיוך. "עשינו הרבה בתעשייה, ייצגנו בכבוד את התעשייה הישראלית".