דבר העובדים בארץ ישראל
menu
יום ראשון ו' באייר תשפ"א 18.04.21
26°תל אביב
  • 28°ירושלים
  • 26°תל אביב
  • 26°חיפה
  • 22°אשדוד
  • 26°באר שבע
  • 25°אילת
  • 20°טבריה
  • 26°צפת
  • 25°לוד
  • IMS הנתונים באדיבות השירות המטאורולוגי הישראלי
histadrut
Created by rgb media Powered by Salamandra
© כל הזכויות שמורות לדבר העובדים בארץ ישראל
מגזין דבר

צייר הניצולים

פורטרט של ניצול השואה ג'ושוע קאופמן. "הציורים הם עדות" (ציור: דיוויד קסאן)
דייויד קסאן, 44, צייר דיוקנאות יהודי-אמריקאי: "הציורים של ניצולי השואה הם הנשק הכי גדול שיש לנו נגד האלימות"
אוריאל לוי

דייוויד קסאן מצייר ניצולי שואה. "ציירתי כבר 42 ניצולים ממקומות שונים בעולם", הוא אומר בשיחת זום מביתו באלבקרקי, ניו-מקסיקו. "מבחינתי זאת עדות", הוא אומר, ומשתמש במילה העברית עדות. "זו דרכי להעניק לניצולים דרך להנציח את מלוא הנוכחות שלהם. ציירתי ניצולים בניו-יורק, לוס אנג'לס, טורונטו, ורשה, לונדון ואפילו כאן באלבקרקי. החלום שלי הוא לצייר ניצולים גם בישראל".

קסאן (44), נשוי ואב לשלושה, מגדיר את עצמו כצייר ריאליסטי-פיגורטיבי – סגנון ציור שמתמקד בפורטרטים, שנראים כמה שיותר "אמיתיים". "90 אחוז ממי שרואים את הציורים שלי חושבים שאלה תצלומים". ציוריו מוצגים בגלריית הדיוקנאות הלאומית של ארה"ב, במקבילתה הבריטית, בגלריות יוקרתיות בצפון אמריקה, והן הוצגו בתערוכות בתריסר מדינות ברחבי העולם ובמוזיאוני שואה.

"הציורים של ניצולי השואה", הוא אומר, "הם הנשק הכי גדול שיש לנו נגד האלימות. אתה מבין… כששומעים לאן הגזענות עשויה להגיע זה מעביר מסר חד".

"אפילו התביישתי קצת שאני יהודי"

קסאן גדל בארקנסו, במערב גרמניה ובניו-ג'רזי. "אבא שלי עבד בחיל האוויר אז נדדנו בהתאם לבסיסים בהם הוצב". ומאז שהוא זוכר את עצמו אהב לצייר. הוריו יהודים, אבל בבית לא שמרו על כל מסורת. "לא הייתה כל הכרה תרבותית ליהדות. לא ממש הבנתי מה זה אומר להיות יהודי. האמת, אפילו התביישתי קצת בזה שאני יהודי".

בתיכון התקבל לפנימייה של האוניברסיטה לאמנות בפילדלפיה, משם המשיך ללימודי אמנות בקולג', ולאחר שקיבל תואר, עבר לברוקלין. בתחילת המאה ה-21 עבד כמעצב גרפי במנהטן. אירועי ה-11 בספטמבר שינו את מסלול חייו.

קסאן מצייר את לואיז ולייזר פארקאס. "תמיד אהבתי לצייר אנשים. אנשים זה כל הסיפור" (באדיבות דיוויד קסאן)

"נסעתי כמדי בוקר ברכבת התחתית והרכבת נתקעה בגשר מנהטן. מהחלונות ראינו את המגדלים בוערים. הכל התמלא בעשן. החשמל ברכבת כבה ואז נפלה הרשת הסלולרית. הייתה מהומה. כולם סביבי היו מבוהלים. פחדתי על מי שהיתה חברה שלי אז, שעבדה קרוב למגדלים. היינו תקועים ככה כמה שעות. בזמן הזה ראיתי את כל החיים שלי עוברים לנגד עיני. ממש כמו בסרטים. רק בערב הצלחתי ליצור קשר עם חברה שלי והבנתי שהיא לא נפגעה. זה ממש היה סרט". באותו היום, הא מספר, החליט להפסיק לעבוד כמעצב גרפי ולהקדיש את כל זמנו לציור. "החיים קצרים מדי כדי לבזבז אותם על מה שלא אוהבים".

אז מה ציירת?
"תמיד אהבתי לצייר אנשים. אנשים זה כל הסיפור. ככה לפחות אני חווה את החיים. למזלי כבר בראשית דרכי כצייר, גלריית האנוק בחרה בי, ומזה יותר מ-20 שנה ציוריי מוצגים בה, מה שנותן לי ביטחון כלכלי. אני חופשי לצייר את מי שאני רוצה, ולהשקיע בכל ציור כמה זמן שאני רוצה. זה יכול להגיע גם למאות שעות של עבודה על ציור אחד. יש ציורים שאני מצייר במשך כמה שנים".

"עיקר העבודה בעפרונות וצבעי שמן"

קסאן התפרסם בעולם אחרי שהציג, ב-2009, תערוכת פורטרטים שצייר באייפד.  ה"דיילי-מייל" הבריטי כינה אותו "אייפד ואן גוך", וכתבים שסיקרו את התערוכה טענו שכמעט בלתי אפשרי להבחין בין הציורים שצייר קסאן על מסך המגע, לבין תצלומים.

התאומות רוזלין ובלה והפורטרט שלהן (באדיבות דיוויד קסאן)

"אני בטוח שאם דה-וינצ'י היה חי איתנו גם הוא היה משתמש בכל הטכנולוגיה: מצלמות, אייפדים, וידאו, פוטו-שופ, הכל", אומר קסאן בחיוך רחב. "יש בימינו אמנים שעובדים רק באמצעות מחשב, אבל אני לא כזה. אני חושב שטכנולוגיה לא מחליפה את כן הציור המסורתי ואת הצבעים והקנבס. הציור נותן לי עומקים ששום מחשב לא יוכל לתת, ובגלל זה, בסופו של דבר, עיקר העבודה שלי הוא רישום בעפרונות וציור בצבעי שמן".

"עם ההתבגרות עלו לי שאלות על הזהות היהודית שלי"

כשהיה בן 36, הזמין אותו חבר ישראלי ללמד אמנות בתל אביב. ביקורו בארץ הפגיש אותו לראשונה עם רבדים שונים בתרבות היהודית, ונראה שהוא די התחבר. על זרוע ידו קעקע באותיות עבריות את המילה "שורשים", "באותו המקום שקעקעו לאסירים במחנות את המספר".

מתי התחלת לעסוק בשואה, היו במשפחתך ניצולים?
"עם ההתבגרות עלו לי שאלות על הזהות היהודית שלי. נזכרתי בסיפורים על סבא שלי שכילד התחבא בתוך באר, כשהקוזאקים עשו פוגרום בעיירה שלו על הגבול בין רומניה לאוקראינה. המשפחה שלי היגרה ממזרח אירופה לארה"ב ב-1920 כשהם נמלטו על חייהם. הם לא עברו את השואה רק כי עשרים שנה לפני כן כבר ניסו לרצוח אותם. הסיפורים האלה קיבלו אצלי משמעות מעמיקה יותר כשנהייתי אבא".

"למה שלא תצייר את ההורים שלי, הם ניצולי שואה"

במהלך הביקור בתל אביב הכיר קאסן אספן אמנות שנדהם מהפורטרטים שלו, והציע לו לצייר את חמתו – ניצולת שואה שמתגוררת בברוקלין. "הסברתי לו שאני לא מוכר ציורים מראש ולא עושה פורטרטים בהזמנה. אני מצייר ואחר כך מחליט אם למכור, להציג או לשמור אצלי בבית. זה משך אותי לצייר ניצולת שואה, כי אני רואה את עצמי כצייר דוקו, אבל לא רציתי להתחייב, אז הזמנתי אותה לבוא לגלריה להסתכל על הציורים שלי. היא באה לגלריה ולא אהבה בכלל את הסגנון ובזה זה נגמר.

מרטין גרינפילד המכונה "החייט של ברוקלין". "זו דרכי להעניק לניצולים דרך להנציח את מלוא הנוכחות שלהם" (ציור: באדיבות דיוויד קסאן)

ניצול השואה ג'ון אדלר בפורטרט שנקרא "משורד לחייל". "אני מצייר את הגאווה שלהם. את הכאב. את התחושה שהם חיים בשביל אלה שלא שרדו. את הרצון שלהם לחיות" (ציור: באדיבות דיוויד קסאן)

"זמן קצר לאחר מכן, אחת הסטודנטיות שלי מתל אביב ביקרה בברוקלין. סיפרתי לה על זה, ואז היא אמרה: למה שלא תצייר את ההורים שלי? שניהם ניצולי שואה והם חיים פה בניו יורק".

מי הניצול הראשון שציירת?
"הראשון היה סאם גולדופסקי. הזמנתי אותו לפגוש אותי בגלריה עם בתו. העברנו יום ארוך יחד. שוחחנו על החיים, הוא סיפר את העדות שלו, ותיעדתי את הכל בווידאו. תוך כדי ששוחחנו צילמתי אותו גם די הרבה במצלמת סטילס. אבל לא ציירתי. התרכזתי בו. בסיפורים שלו. לא רק בסיפור ההישרדות שלו, אלא גם במה שמעסיק אותו היום. המשפחה, החיים, הזיקנה".

סאם גולדובסקי, ניצול השואה הראשון שצייר קסאן (ציור: באדיבות דיוויד קסאן)

סאם גולדובסקי והפורטרט שלו. "העברנו יום ארוך יחד ושוחחנו על החיים" (באדיבות דיוויד קסאן)

"אפילו לאלבקרקי הגיעו ניצולי שואה"

במיוחד הוא התחבר לניצולה אחת: "יש פה באלבקרקי אשה אחת, אלזה רוס, הייתה לה חנות בגדים, ושיינה אשתי, שגם היא דרך אגב ציירת, הייתה לקוחה קבועה שלה. היא ראתה בפייסבוק של שיינה שאני מצייר ניצולי שואה, אז היא אמרה לה: 'שיינה, אני אשמח שדיויד יצייר אותי. אני לא נוהגת לדבר על זה אבל גם אני ניצולה'. היא הייתה בת חמש כשהוריה הצליחו להבריח אותה מגטו ורשה. בדרך לא דרך היא הצליחה להגיע לבית יתומים קתולי, שם נותרה עד שהתבגרה. היא לא פגשה שוב את הוריה ומשפחתה.

אלזה רוס. הייתה בת חמש כשהוריה הצליחו להבריח אותה מגטו ורשה (ציור: באדיבות דיוויד קסאן)

"אחרי המלחמה היא עברה לאנגליה, ומשם לארה"ב. בסופו של דבר הגיעה לאלבקרקי. היינו נפגשים איתה המון, אני ושיינה. יושבים לאכול איתה ארוחות צהריים ולדבר על החיים. היא הפכה להיות כמו סבתא שלנו. היא ממש אימצה אותנו".

מוורשה לאלבקרקי…
"כן, זה מעניין שאפילו לכאן הגיעו ניצולי שואה. אגב, במרכז העיר יש פה מוזיאון שואה. ומה שמעניין בעיר זה שכאן נערך 'פרויקט מנהטן'. זו העיר הקרובה ללוס אלמוס, הבסיס הסודי שבו פותחה פצצת האטום. תדמיין את כל המדענים הנכבדים האלה, שרבים מהם יהודים שברחו מאירופה, מגיעים לכאן, לאמצע המדבר, כדי לפתח נשק סודי ולהביס את הנאצים".

"הם חיים בשביל אלה שלא שרדו"

קסאן עובד על כל ציור בשלבים. "קודם כל אני מכיר אותם. אחר כך אני מתחיל לרשום סקיצות. אני מנסה לבטא את מי שהם היום. את הגאווה שלהם. את הכאב. את התחושה שהם חיים בשביל אלה שלא שרדו. את הרצון שלהם לחיות.

קסאן ואווה שלוס (אחותה החורגת של אנה פרנק) בסלון ביתה בלונדון. "קודם כל אני מכיר אותם. אחר כך אני מתחיל לרשום סקיצות. אני מנסה לבטא את מי שהם היום" (צילום: באדיבות דיוויד קסאן)

בשלב הסקיצות אני מתחיל לתעד את העבודה שלי בווידאו. זה נשמע מסובך, אבל הסטודיו שלי בנוי לתעד כל דבר שאני מצייר, להראות את התהליך. רק אחרי שאני עושה סקיצות, לפעמים עשרות, אני מתחיל לעבוד בצבעים אקריליים על הקנבס. בדרך כלל אני מצייר על קנבס גדול כדי שהציור יהיה בערך אחד לאחד עם האדם".

אדוארד מוסברג, ניצול מאוטהואוזן. "הניצולים הם עדויות חיות למסר האנושי הפשוט ביותר: אנחנו כאן על הכדור הזה יחד, והשנאה היא הסכנה הגדולה ביותר" (ציור: באדיבות דיוויד קסאן)

אדוארד מוסברג. "בדרך כלל אני מצייר על קנבס גדול כדי שהציור יהיה בערך אחד לאחד עם האדם" (ציור: באדיבות דיוויד קסאן)

מה למדת מניצולי השואה?
"למדתי מהם המון. אני אוהב לדבר איתם על מה שהם עשו במהלך חייהם, בנקודות בהן היתה להם שליטה על מה שקורה. ואני תמיד נדהם לשמוע על הבחירות שהם עשו במהלך חייהם. כוח החיים שלהם חזק כל כך. זה נותן לי כל כך הרבה השראה לשמוע איך הם התגברו על כל המכשולים האדירים, למדו אנגלית, עבדו קשה והקימו לעצמם בית ומשפחה. כל ניצול אוחז בנר, הם מדברים בשביל אלה שלא שרדו לספר. זה מלמד את חובתנו לדבר בשביל אלה שלא יכולים".

ציור של 11 ניצולים ממחנה ההשמדה אוושוויץ. "אני רוצה לנצור את האנשים המדהימים האלה לנצח בדרך הכי יפה שאפשר" (ציור: באדיבות דיוויד קסאן)

למה אתה עושה את זה?
"אני מאמין בכוחם של הציורים, בסיפורים שעומדים מאחוריהם. הניצולים הם עדויות חיות למסר האנושי הפשוט ביותר: אנחנו כאן על הכדור הזה יחד, והשנאה היא הסכנה הגדולה ביותר. בשנים האחרונות, עם כל מה שקורה בארה"ב, השנאה, העוינות, האלימות, אני מרגיש חובה להתנגד לכל זה. אני רוצה לנצור את האנשים המדהימים האלה לנצח בדרך הכי יפה שאפשר. אני רוצה שהם יוצגו במוזיאונים. כמו חיפושית יפה שנכלאה לפני אלפי שנים בענבר, וכעת היא תליון יוקרתי".

 

דבר היום כל בוקר אצלך במייל
על ידי התחברות אני מאשר/ת את תנאי השימוש באתר
תגובות