בתום דיון סוער, שאף הופסק באמצעו, אישרה אתמול (שלישי) ועדת הכספים, קיצוץ רוחבי בשיעור 0.7% מתקציב 2016, בסך: 469.2 מיליון ש"ח. הקיצוץ נועד לטענת האוצר כדי להעביר תקציבים שאין בהם צורך מ-2016 ולהשתמש בהם לאשר החלטות ממשלה מתחומים שונים. בראש הוועדה ישב מ"מ יו"ר הוועדה ח"כ אחמד טיבי שהחליף את יו"ר הוועדה ח"כ משה גפני שנעדר מהישיבה.

במשרד האוצר ממשיכים להעביר החלטות כספיות מפותלות ביותר והכינו תרגיל שהצליח לבלבל את חברי ועדת הכספים. ראשית, ההחלטה שאושרה בועדה כללה שני מרכיבים הפוכים – תוספות וקיצוצים שמאזנים אחד את השני. נתחיל בקיצוץ – מדובר בקיצוץ רוחבי של 470 מליון ש"ח. כלומר, כל משרדי הממשלה נדרשים לקצץ השנה (2016) 0.7% מתקציבם ללא חריגים. מכיוון שאלו מתווספים לקיצוץ קודם של 4.5%, טען ח"כ מיקי לוי (יש עתיד) בדיון: "אני מתנגד לקיצוץ, כי יחד עם ה- 0.7% קיצוץ הנוכחי והקיצוץ הצפוי בבסיס התקציב ל- 2017-2018 של 4.5%, זה הופך לקיצוץ שלא הצהירו לגביו בשיעור: 5.2%. שר האוצר עובד עלינו. הקיצוץ המתוכנן בתקציב הרבה יותר גבוה וזו רק ההתחלה. זה קיצוץ שיפגע בכולנו ובתחומים החשובים לכולם – חינוך, רווחה, דיור ציבורי".

ח"כ לוי לא דייק. ראשית, כי בקיצוץ רוחבי נפגעים כל הסעיפים – אלו ש'חשובים לכולם' ואלו ש'חשובים רק למגזר ספציפי', כאשר השרים חופשיים לבחור אילו מהסעיפים שבתוך משרדם יקוצצו ואילו לא. שנית, מפני שהחלטת ה4.5% התחילה בכלל ב2%, והוגדלה ל4.5% כדי לאשר לשרים ספציפיים שהמשרד שלהם יוחרג מההחלטה ולא יפגע מהקיצוץ, לצד תוספות תקציביות שונות שנלוו אליה, למשל, כמענה לדרישות מרכז השלטון המקומי. העקביות נמצאת בעיקרון שמירת המסגרת – כל תוספת מחייבת קיצוץ במקום אחר. הקיצוץ הקודם נבע מסיבות לא מפורשות וסומן במילים הלא קלות לפירוש "התכנסות פיסקאלית", אותן נסביר בהמשך. הקיצוץ הנוכחי הועמד בחבילה אחת כנגד תוספות תקציביות באותו הסכום. לכאורה מדובר בהחלטה פשוטה שכל חבר כנסת יכול לקבוע עמדה כלפיה בקלות – כל המשרדים מוציאים 0.7% מכיסם לערימה אחת, ממנה מעבירים את הכסף ליעדים מוגדרים וגלויים. במציאות, רשימת היעדים והמגזרים הנהנים מהתוספות התקציביות הצליחה להתל בחברי ועדת הכספים: פיתוח כלכלי במגזר הערבי (107.7 מיליון ש"ח), מענק שנתי לניצולי שואה יוצאי צפון אפריקה (75 מיליון ש"ח), קידום שילובם של יוצאי אתיופיה (70 מיליון ש"ח), תגבור האבטחה במוסדות החינוך (60 מיליון ש"ח), תגבור שירותי החינוך הנוצרי (50 מיליון ש"ח), מימון עניינים הנובעים מדחיית פירוק רשות השידור (50 מיליון ש"ח), מימון האבטחה במזרח ירושלים (41.5 מיליון ש"ח), מענקים להתיישבות צעירה ביו"ש (15 מיליון ש"ח). הכריכה של כל ההעברות הללו ביחד, חיזוק ההתישבות ביהודה ושומרון ביחד עם פיתוח כלכלי ביישובים הערביים תחת אותה מטריה, גרמה לחברי הכנסת להתקומם כנגד המבנה של ההחלטה, אך ללא הועיל. חברי הכנסת אחמד טיבי ואיימן עודה, נמנעו בהצבעה שבה הועברו מעל 100 מליון ש"ח לישובים הערביים באופן טקטי, לא לפני שדאגו שחברי כנסת מהקואליציה יגיעו להצבעה ויתמכו בה, כולל חבר הכנסת בצאלאל סמוטריץ' (הבית היהודי) שתמך בהחלטה בנימוק שהוא "מחוייב לה כחבר בקואליציה" ולא מעט מפני שיתקשה להסביר לציבור בוחריו אי תמיכה בהחלטה בה מועברים 15 מליון שקלים לישובים ליהודה ושומרון.

העיקרון המקודש של שמירה על המסגרת

ייתכן שבאוצר מרוצים מהאופן המחוכם בו הצליחו במשך כמה החלטות ברצף להעביר כספים מכיס לכיס, מבלי להגדיל את תקציב המדינה. מדובר במיומנות ביצועית מרשימה, שמצליחה לפרק מוקשים בדרג הפוליטי, אך כשבוחנים נתונים נוספים, תמונת המצב נעכרת, ודווקא בגלל המיומנות הגבוהה של פקידי האוצר. העיקרון לפיו מסגרת התקציב היא החלטה מקודשת שמשדרת אמינות לא פסול בפני עצמו. הבעיה היא שמסגרת התקציב בישראל היא מאוד מאוד קטנה. כמה קטנה? קטנה ב-49 מיליארד ש"ח מהממוצע של המדינות המפותחות (חברות הOECD) ואם מסתכלים על ההפרש בהוצאה האזרחית הסכום תופח ל-130 מיליארד ש"ח. גם במצב הזה במשרד האוצר ממשיכים לטעון שאם נותנים 470 מליון ש"ח להוצאות שונות אז חייבים גם לקצץ אותם ממקום אחר. יתרה מכך, בעוד שאזרחי ישראל סובלים משיעורי עוני מהגבוהים בעולם המפותח, קופת המדינה דווקא מלאה בעודפי גביית מיסים, אשר פקידי האוצר מסיתים למקומות פחות גלויים לעין כמו החזרת חובות מעבר למתוכנן או מילוי קרנות ממשלתיות כמו קרן הפיצויים של מס רכוש, וגם הפחתות מיסים נוספות בעתיד. לולא היו עושים זאת, ייתכן שחברי ועדת הכספים היו מצליחים לאשר את כל התוספות התקציביות בלי שום קיצוץ.

קואליציה בלי אופוזיציה

הויכוח על קדושת המסגרת וגודלה איננו ויכוח פשוט של קואליציה נגד אופוזיציה, אלא ויכוח בין תפיסות עולם, כאשר התמיכה בקיצוצים בולטת גם בקואליציה וגם באופוזיציה. התכנית הכלכלית החלופית של מפלגת העבודה שבאופוזיציה נכתבה בעיקר על ידי ח"כ מנואל טרכטנברג, אשר ב-2011 נענה להזמנתו של ראש הממשלה בנימין נתניהו לעמוד בראש הועדה שמוססה את המחאה החברתית. העיקרון אותו קידש אז טרכטנברג והציג בפירוט לציבור היה "לא לפרוץ את מסגרת התקציב", במנותק מדרישות המחאה החברתית ובדיוק כפי שדורשת כיום צמרת האוצר, בהתאם לתפיסתו של ראש הממשלה נתניהו. כל עוד התמיכה בתפיסת עולם זו תשאר דומיננטית ברוב סיעות הכנסת, אנחנו צפויים להמשיך לצפות בחיבורים פוליטיים בין חברי כנסת, אשר לכאורה מייצגים קטבים פוליטיים הפוכים, אבל בפועל נאלצים להתכנס ביחד ולתמוך באותן ההחלטות בדיוק.