דבר העובדים בארץ ישראל
menu
יום חמישי י"ז בתשרי תשפ"ב 23.09.21
histadrut
Created by rgb media Powered by Salamandra
© כל הזכויות שמורות לדבר העובדים בארץ ישראל
יום הזיכרון לשואה ולגבורה

"האומללים שבאומללים": החוקר גדעון גרייף מביא פרטים מפתיעים על חיי היומיום של אסירי המשרפות

גדעון גרייף ובנו ארנון, אושוויץ בירקנאו 2019 (צילום: תומאש ויסוצקי)

סיפוריהם של הזונדרקומנדו, אסירי המשרפות היהודים שנכפה עליהם לסייע לנאצים, מובאים בסרט חדש של ההיסטוריון פרופ' גדעון גרייף, "בכינו בלי דמעות" | בראיון ל'דבר' מספר גרייף מה גילה על חיי היום-יום באושוויץ ועל גבורת האסירים: "הרוח שלהם ממש לא נשברה. התכנון של מרד הזונדרקומנדו נמשך כמה חודשים"

ארז רביב

"לפני חמש דקות הוא נתן הוראה לנקות את תא הגז, כי יבוא משלוח נוסף, וכשאין טרנספורט מלהג איתו על דא ועל הא. זה מאוד ביזארי, אבל כל אושוויץ היה ביזארי". העדויות של אסירי הזונדרקומנדו היהודים במשרפות באושוויץ נאספו על ידי פרופ' גדעון גרייף ויתפרסמו בקרוב בסרט חדש המבוסס על צילומים של המעטים ששרדו מבין אסירי המשרפות במשלחת מיוחדת לאושוויץ משנת 1993.

פרופ' גדעון גרייף הוא היסטוריון פעיל כבר כ-50 שנה, ולא נמנע מלחקור לעומק את מה שרבים מכנים "לב הזוועה": השימוש באסירים יהודים עבדים במשרפות באושוויץ, שבהן נאלצו לעבוד יום-יום, לעתים שבעה ימים בשבוע, תוך שהם מטפלים בגופותיהם של אינספור יהודים. חלק מהאסירים זיהו מבין הקורבנות גם מכרים וקרובי משפחה.

בשיחה עם 'דבר', מספר גרייף על המניעים שלו לעסוק בנושא כזה. "היה לי חשוב להראות שאפילו בגיהנום היה סדר יום. הכי מפתיע זה שהיו קשרים בין אנשי האס.אס לבין היהודים אנשי הזונדרקומנדו. כשלא היו משלוחים, הם ישבו על המדשאה וריכלו או סיפרו סיפורים אישיים. שוחחו. אני מתנגד לצנזורה, לריכוך של דברים".

היה מאמץ לשמור על המשרפות בסוד?
"בתוך אושוויץ הסוד לא היה סוד. כל אסיר באושוויץ ידע מה מתרחש שם".

גרייף מסביר שאסירי הזונדרקומנדו נהנו מתנאים עדיפים בהרבה על שאר אסירי המחנה, לרבות מנות מזון בשפע. לעתים ניסו להגניב חלק מהאוכל לאסירים המורעבים בשאר חלקי המחנה.

"אמנם כל אסיר היה בתוך הגזרה שלו, אבל אנשי הזונדרקומנדו, בעיקר בעלי התפקיד מביניהם, יכלו לנוע יותר. לתוך אזור תאי הגזים היה אסור לשום אסיר אחר להיכנס. היו אסירים שטיפלו במתים מבין אסירי עבודת הכפייה, אבל אסור היה להם להיכנס. לזונדרקומנדו הייתה לפעמים רשות לצאת ולהביא עצים להסקה, ולהביא אוכל בליווי אנשי אס.אס".

גופות הממתינות לשריפה; חלק מהגופות נשרפו בבורות כאשר המשרפות היו מלאות (מתוך תמונות מחתרתיות שצילמו אסירי הזונדרקומנדו שהוברחו מאושוויץ)

מה איפשר את זה?
"אסירי המשרפות, הזונדרקומנדו באושוויץ, נאלצו ללמוד גרמנית. לא ברמת שפת אם, אבל לא הייתה להם ברירה. הם ידעו להסתדר. אפילו יהודי יוון למדו את השפה. הם לא ניהלו שיחה ברמה של שפה גבוהה, אבל יכלו לתקשר ואפילו שיחקו כדורגל זה עם זה".

איך אתה מסביר את היכולת לקיים שיחת חולין בין רוצח לאסיר עבד?
"אני מסתכל על זה התנהגותית, הם עבדו איתם יום-יום. האסיר פגש אותם כל יום, את הנס או אלפרד, והוא דיבר איתם. בין אם הוא אוהב אותם או לא. אין ברירה, זה טבעי, בלתי נמנע. לפני חמש דקות הוא נתן הוראה לנקות את תא הגז, כי יבוא משלוח נוסף, וכשאין טרנספורט הוא ליהג איתו על דא ועל הא.

"זה מאוד ביזארי, אבל כל אושוויץ היה ביזארי. הייתה שם תזמורת, היו אסירים ננסים, היה בית בושת והיו ניסויים רפואיים, תחרויות אגרוף ונשף ריקודים ביום ראשון אחר הצהריים, כשהיהודים ניגנו ואנשי אס.אס רקדו".

האם הקשרים האלה מעידים בעיניך על ידידות?
"לא. זה שיעבוד גמור. אם האסיר לא עמד במכסה, עשר דקות אחרי השיחה הנעימה הגרמני יכה אותו. בסופו של דבר, הוא נשאר יהודי בשבילו, והוא לא יהסס להכות וגם מעבר. היו רציחות של זונדרקומנדו מדי פעם, אבל לא כל שלושה חודשים. היה צורך בעבדים האלה, אז לא חיסלו את כולם. הכוונה הייתה שאיש מהם לא ישרוד. זה רק נס ששרדו 100-80 אנשים".

איך ניצלו האסירים?
"זה היה באמת נס. הייתה כוונה לחסל את מי שראה יותר מדי ושמע יותר מדי. במונח עממי, הם עשו פאשלה. הם שכחו לרגע. לקראת שחרור המחנה, הנאצים פחדו מאוד להיתפס על ידי הסובייטים, הם פשוט שכחו שיש עוד 100 אסירים כאלה והזניחו את זה.

"כשקלטו אסירי הזונדרקומנדו, שהיו עדיין בצריף אחד, שהשומר שהוצב שם הסתלק, באינסטינקט של רגע, והם היו מאוד חדי-חושים, הם תוך שנייה עזבו את הצריף, והתערבבו עם שאר האסירים בצעדת המוות. הם היו במצב פיזי טוב, וכך הם עמדו בצעדות הללו בלי בעיה, לעומת שאר האסירים המורעבים. כולם הגיעו לקו הגמר. זה נס. תאר לך שהם לא היו ניצלים, איך היינו יודעים מה קרה שם?"

גופות הממתינות לשריפה; חלק מהגופות נשרפו בבורות כאשר המשרפות היו מלאות (מתוך תמונות מחתרתיות שצילמו אסירי הזונדרקומנדו שהוברחו מאושוויץ)

הגרמנים העידו על כך?
"יש מעט מקורות גרמניים. יש כמה אנשי אס.אס שהעידו. זה לא מקור אחד. יש את הכתבים החשאיים של האסירים, את "מגילת אושוויץ", שנכתבו בזמן אמת. כיום איש מהם לא חי. מ-1986 אני ראיינתי 31 ניצולים מהזונדרקומנדו, ועד עכשיו התפרסמו רק שבע עדויות".

גבורת הזונדרקומנדו

לצד הפריבילגיות שזכו להן אנשי הזונדרקומנדו, הייתה להם גבורה עצומה. "קודם כל, להחזיק מעמד בתוך הגיהנום הזה. באופן אישי, אני לא מאמין שהייתי מחזיק שם אפילו 60 שניות".

אילו מבצעי גבורה אתה יכול לציין?
"הם רצו לחבל במפעל המוות. להשיג מצלמה, לא להיתפס, להצליח לתעד את זה. זה דרש אומץ לב גדול, ומודעות לתפקיד הפוטנציאלי שלהם כמצילים, בהנחה שאם הצילום יגיע ליעדו ויתפרסם, אנשים לא ירצו יותר ללכת לרכבת בקלות".

גולת הכותרת הוא מרד הזונדרקומנדו, פיצוץ משרפה מספר 4 במחנה, שמעיד על חשיבה אקטיבית. "הרוח שלהם ממש לא נשברה. התכנון של המרד נמשך כמה חודשים. בספרי 'המרד באושוויץ' הזכרתי שישה מועדים שבהם המרד לא פרץ מסיבות שונות".

האם המרד נחשב להצלחה?
"זה לא חשוב איך הוא מסתיים, צריך לראות אותו כהצלחה ולתת לו את הכבוד הראוי. אנחנו מדברים על אסירים מאושוויץ, לא על מורדים מארצות החופש. לחשוב על הברחת חומר נפץ, למדר את התכנית שלא תתגלה. היו שם שני אחים. אברהם דרגון ישן על רימונים, ולא סיפר לאחיו שישן על הדרגש לידו, כדי לא לסכל את התכנית.

"המרד הזה צריך להיחרט בדיוק כמו המרידות בטרבלינקה ובסוביבור. זה בכלל לא היה מובן מאליו. צריך להוריד בפניהם את הכובע. הם רצו לחיות, להציל ולהתריע. הגרמנים היו חזקים פי מיליון. הכול היה לרעתם. עצם זה שהיה מרד זה כבר הישג עצום. אפילו שלושה אנשי אס.אס הרוגים ועשרות פצועים זה הישג יוצא דופן".

451 מהמורדים נפלו באותו יום, מתוך 1,000 אסירי זונדרקומנדו בסך הכול. הם חיו בתוך מפעל מוות ענק. "אנחנו נחשפים ללבטים שלהם לפני המרד, ב'מגילת אושוויץ' ובמסמכים אחרים. הם כותבים: 'אם יגיעו יהודי הונגריה, ידינו לא תטבולנה בדמם'. הם לא הצליחו לעשות את המרד לפני גירוש יהודי הונגריה, אבל זו הייתה כוונתם".

סרט חדש-ישן יחשוף את עדויות האסירים מול המצלמה

גרייף עובד בימים אלה עם המפיק והבמאי איתי לב על השלמת סרט דוקומנטרי בשם "בכינו בלי דמעות", שם זהה לספר שפרסם ב-1999. קמפיין מימון המונים מוצלח גייס להפקת הסרט כמעט 130 אלף שקלים, 100 אלף יותר ממה שביקשו. מרבית הצילומים נעשו ב-1993, במשלחת מיוחדת שהוביל גרייף, עם אסירי זונדרקומנדו ששרדו.

"תשאל מה קרה מאז", מספר גרייף, "אני יכול להוציא שלושה ספרים על מאות חברות הפקה, ובמאים שפניתי אליהם, איש לא רצה לעזור במימון ובהפקה. אני היסטוריון, לא איש קולנוע. במקרה הכרתי במאי בשם איתי לב, וכמעט סיימנו את הסרט. העיקרון היה תיעוד טוטאלי, לראיין את הניצולים בדיוק היכן שעמדו אז. אחד מהם הלך לשרידי תא הגז, כשעוד הייתה לשם גישה, והוא משחזר איך הם עמדו ואיך הוא הוציא את הגופות משם.

"יעקב זילברברג עומד ליד התנור שבו שרף גופות, בלי פשרות. זה היה לי חשוב מאוד. אני אוהב לשחזר מצבים, קולות, צלילים. לדעתי זה סרט ששומר על כך. גם בספר וגם בסרט ירדתי לפרטים טכניים. בעוד 100 שנה אי אפשר יהיה לשחזר. אין לי קושי לשאול על סדר יום. אם הייתי עושה אחרת, הייתי מועל בתפקידי כהיסטוריון".

מה מאפיין אנשי זונדרקומנדו אחרי השואה?
"אני חושב שהם המדחיקים הכי גדולים. הם עבדו שם למעלה משנתיים, יום-יום שרפו גופות של יהודים אחרים. ב-1944 זה 10,000 גופות ביום מינימום, ואז עבדו שבעה ימים בשבוע. לפני כן, יום ראשון היה יום חופשי. אי אפשר לחיות בלי להדחיק את זה.

"כנראה ההדחקה הייתה טובה, כי לדעתי זה לא קיצר את חייהם. הם לא חיו חיים מאוד ארוכים, אבל האחרון היה כמעט בן 90 כשנפטר. מעניין שגם מספר המתאבדים אחרי השואה וגם בזמן השואה מקרבם הוא אפסי. אני לא פסיכולוג, אבל לדעתי זה לא מקרי".

למה בחרת לחקור את נושא אסירי הזונדרקומנדו?
"כשהתחלתי את העבודה שלי לגביהם, התדמית שלהם הייתה רעה מאוד: רוצחים ומשתפי פעולה. אני המצאתי את המונח 'האומללים של האומללים'. הם הקורבנות של פשעי גרמניה הנאצית. אני מסכים לכל מה שטען פרימו לוי בספרו 'השוקעים והניצולים'".

לוי, שהיה אסיר באושוויץ באזור שנקרא "בונה-מונוביץ", טען שניצול היהודים כעובדי כפייה בשירות השמדת בני עמם הוא הביזוי האולטימטיבי. טענה נוספת של לוי שעולה גם במחקרים של גרייף, היא הבחנה בין סוגי אלימות שהופעלו על האסירים. חלקם תואר כתכליתי, שקשור לקיום משטר הכפייה במחנה, אך שררה גם אלימות רבה שלא נשאה כל מטרה עקיפה, אלא מטרות השפלה בלבד.

"לדעתי לא מדברים מספיק על ההשפלה", אומר גרייף. "תראה את יהודי גרמניה, מ-1933 עד 1943, עשר שנות השפלה. יהודי פולין חוו שש שנים של סבל מתמשך. על זה צריך לדבר. אני חושב רק על הרעב. אם אנחנו לא אכלנו יום שלם, אנחנו כבר חצי מתים. הם לא אכלו כראוי שנים ברצף. עד שאתה לא משביע רעב, קשה לך לתפקד. הרי לא מקרי שהאקציות הגדולות נערכו במועדי חג יהודי. הגרמנים חיפשו כל פעם תעלול חדש להכאיב ליהודים יותר. הרצח לבדו לא הספיק להם. זה נראה כצורך שהביא להם סיפוק מלא".

גרייף מסכים לכך שהדרישה מיהודים להתפשט לפני המוות מביאה אותם לחוסר אונים המקשה עליהם להפריע לתהליך השיטתי של הרצח. "אני בכל זאת חושב שאלמנט ההשפלה הוא יותר משמעותי", הוא אומר, "למה זה בכל מקום ובכל אתר רצח? ולא רק כלפי יהודים. מי שאכזרי, עושה זאת לכל אורך החזית. זה היה משטר סאדיסטי, אכזרי ומרושע".

גרייף מעדיף את השימוש בתואר "הגרמנים" על פני "הנאצים", בנימוק שכך שורדי השואה תיארו בדרך כלל את רוצחיהם. "למה מותר להגיד פולנים ואסור לומר גרמנים? גם על האוסטרים העדים כתבו 'גרמנים'".

הרצאות מול גרמנים צעירים, חלקם נכדים של רוצחים

"הספר החדש שלי עוסק בחיי היום-יום של הזונדרקומנדו, ולדעתי הוא הטוב שבספריי", אומר גרייף. הספר אמור להתפרסם בהוצאת TOS, ששייכת לארגון של נכדי הנאצים. גרייף רואה בכך "סגירת מעגל משמעותית".

"לפני כמה שנים הדרכתי ביד ושם קבוצה של גרמנים, שהסתבר שהקימו ארגון של נכדים של רוצחים שהיו פעילים באושוויץ ובעוד מחנות. מה שמשותף להם הוא שיש להם אידיאולוגיה אנטי-נאצית ופרו-יהודית בולטת. מאוד התיידדתי איתם ואני מאוד גאה על כך. הנכדים האלה לא פשעו בשום דבר. אני מופיע בכנס השנתי שלהם".

פרופ׳ גדעון גרייף עם אנה-סוזט פפייפר, נינתו של איש אס.אס ששירת באושוויץ. צולם ב-2020 בעיר טיבינגן, גרמניה (צילום: אלבום פרטי)

למה חשוב לך להסביר על השואה לגרמנים ?
"אני עושה את זה בארץ ובעולם. דיברתי לפני כמעט 140 אלף גרמנים צעירים, במאות הרצאות לאורך 20 שנה. אני מרצה בפני נוער וצעירים. גרמנית היא שפת האם שלי. עד גיל 5 דיברתי רק גרמנית. זה אתגר בשבילי. אני מוכרך להגיד שזו התקווה בעיני. לפי התגובות, נוצר דור שלא יחזור על מה שעשו אבותיו. מובן שיש גם נאצים בימינו, אבל להערכתי זה בשוליים".

50 שנה של מחקר היסטורי על השואה

גרייף, יליד 1951, הוא בן לניצולת שואה מגרמניה, שהצליחה לעזוב את המדינה ב-1939. אביו ניצול צ'רנוביץ' וגם משפחתו דוברת גרמנית.

"גדלתי בסביבה מרכז אירופית מובהקת. יש לי רק שני 'נציגים' בשואה. סבא שלי, ד"ר קרל דנציגר, שהיה אסיר בבוכנוואלד, ואחות של סבתא שלי ששולחה לאושוויץ ב-1943. השואה לא הייתה נושא נוכח במשפחה".

גרייף התפרנס בצעירותו כזמר. "הייתי זמר מצליח בין סוף שנות ה-60 לשנות ה-80. אבל זה נראה לי שטחי קצת. מוזיקה עדיין מעסיקה אותי, אבל תמיד היסטוריה העסיקה אותי. התחלתי באזור התואר הראשון, בהתחלה עסקתי בעת העתיקה, ולאט-לאט היא איבדה את הקסם. איכשהו, השואה 'השתלטה' על חיי, ואני לא מצטער על זה לשנייה אחת".

ב-1988 זכה גרייף בפרס סוקולוב לעיתונות על משדר הרדיו "סלוניקי-אושוויץ". במהלך עשרות שנות המחקר, גרייף כתב 15 ספרים, ומשתדל לחפש נושאי מחקר בשדות שלא נחקרו לפניו לעומק. "כעת אני עוסק בעוד תחום נשכח, שואת יהודי יוגוסלביה. יצאו כבר שלושה ספרים שלי. אני מספר על מחנה יסנובץ', שבו יהודי בוסניה, סרביה וקרואטיה נרצחו בעשרות אלפים".

דבר היום כל בוקר אצלך במייל
על ידי התחברות אני מאשר/ת את תנאי השימוש באתר
עוד על יום הזיכרון לשואה ולגבורה:
מיזם "ויקישטעטל" קורא לציבור להשתתף בהנצחת הקהילות היהודיות
"החזיק בזכרונו החד קהילה שלמה": ג'קי חנדלי הקדיש את חייו להנצחת יהדות סלוניקי
60 שנה למשפט אייכמן: מה נותר מהמשפט ההיסטורי
תגובות