כשנשאלו הזוג מיליק, למה דווקא השנה החליטו לחלוק את סיפורם, ענה אשר מיליק: "כי הזמנתם אותנו". במשך השנים הרבות שהם חיים בארץ הם לא התבקשו לספר את סיפורם, עד הערב. "תודה רבה לכם שקראתם לזקנים לצאת אל האור".
אשר מיליק (88) ואשתו רודיקה (84) סיפרו את סיפורם ב'זיכרון בסלון' שהתקיים אמש (רביעי) בסניף הנוער העובד והלומד בשכונת בת גלים בחיפה.
"אספתי מהשאריות שיהיו לנו מעט עצמות לאכול"
מיליק נולד ב-1933 למשפחה בת 4 ילדים בעיירה ברומניה. ב-1940, פקדה את העיירה רעידת אדמה קשה, "רק הכיפה של בית הכנסת נשארה עומדת על הקרקע. בלילה הזה התהפך העולם, ולמחרת גירשו את היהודים מהעיר".
אביו של מיליק נשלח לעבודות כפייה, וסב המשפחה נשאר אחראי על הילדים. מיליק בן ה-7 נשלח לשוק ועבד כסבל, העביר נתחי בשר בין מוכרים לקונים, "אספתי מהשאריות כדי שיהיו לנו כמה עצמות לאכול". הילדות הקשה בצל המלחמה ניתקה אותו מכל מסגרת לימודים, "כל הלימודים בחיים שלי היו בסך הכל שנתיים וחצי". המשפחה התגלגלה לבוקרשט וחיה מהיד לפה ברעב גדול.
"אלו היו חיים קשים מאוד. ללא אבא, ללא אוכל"
רודיקה מיליק (84), הייתה רק בת 3 כשאימה נלקחה לעבודות כפייה ומידי יום לקחה איתה את רודיקה הילדה להתחבא שם. "בלי אוכל, בלי בגדים, יום שלם". אחיה בן ה-9 באותו הזמן, הלך להחליף את אימו בעבודה בשדה חיטה, שם הואשם בהצתה, ועבר עינויים קשים. "הכניסו לו את הידיים בין 2 דלתות כדי שיגיד שהוא הדליק את השדה, למרות שלא עשה זאת".
אביה של מיליק היה ברומניה בעבודות כפייה רחוק מהבית, ולא היה כלל בבית בזמן המלחמה. "כשנגמרה המלחמה הוא בא הביתה, בתחנת הרכבת הוא הוריד את הבגדים וזרק אותם. הוא מצא שק יוטה ולבש אותו כמו אינדיאני. עם השק הזה הוא הגיע הביתה. מלא פצעים, כינים, איום ונורא". מיליק מספרת בצער, "אלו היו חיים קשים מאוד. ללא אבא, ללא אוכל, וללא שום דבר".
"אני מאחל לכם שקט כמו שיש פה עכשיו בחדר"
בסיום המלחמה הצטרף מיליק לסניף תנועת הנוער 'גורדוניה', "קיבלתי שם חינוך כללי: למדתי לקרוא, לכתוב, לדעת קצת היסטוריה. לא ידעתי מה זה גאוגרפיה. לא ידעתי מה זה ארץ ישראל. שם למדתי מה זה להיות בן אדם".
ב-1958, דרך שידוך של חברים, מיליק הכיר את רודיקה. "רצינו להגיע לישראל, אבל לא נתנו לנו אישור עלייה". רק ב-1961 הם עלו לישראל, תחילה לנצרת עלית ואז עברו לחיפה "כדי לעזור עם הנכדים" אמרה רודיקה.
"אחרי העלייה לישראל, מצאנו את הבית הכי יפה", אמרה, "כאן גידלנו משפחה לתפארת. כולם למדו ועבדו על חשבונם. לא היה לנו מה לתת. אבל לא היינו חייבים לאף אחד". בגאווה היא מעבירה את האלבום המשפחתי מחגיגת יום ההולדת 80.
מיליק מודאג מאוד ממצב החיים פה בארץ, "הלוואי שתחיו ביושר ובאושר. אני מאחל לכם שקט כמו שיש פה עכשיו בחדר", אמר לצעירים שנכחו בשיחה.
"לא הגיוני לחשוב שאנשים חיו ככה"
יעל זייבר, ותומר אפק, זוג בני 26 הגיעו לשמוע את העדות והתרגשו מאוד. "העדות הייתה מאוד מעניינת ומרגשת, היה יפה לראות ששניהם צלולים וזה לא מובן מאליו, וגם הייתה אוירה מאוד מיוחדת". אמרה זייבר. "אנחנו משתדלים כל שנה לבוא ולהיחשף לעוד סיפורים כי בשנים הקרובות זה הולך להעלם".
איליה שצ'וקין, בן 16, הצעיר במפגש סיכם: "הסיפור הוא מרגש. זה לא הגיוני לחשוב שאנשים חיו ככה. מה שאנשים הרשו לעצמם להרוס זה לא יאמן". חברו יובל שגב, בן 16, תיעד בווידאו ובסטילס את האירוע. "זאת פעם ראשונה שאני שומע ככה ניצול שואה. סבתא שלי, שעלתה לארץ, חיה בתקופת סטלין. בגלל שהיא הייתה יהודייה רוב המשפחה שלה נרצחה. לא באתי לצלם כי אני חייב, באתי כי אם הבן אדם, חס וחלילה ילך לעולמו, אף אחד לא יזכור את הסיפור שלו. זה מרגש".
ענת רוזן הגיעה עם בנה הצעיר, "הם הזכירו לי את סבא וסבתא שלי זיכרונם לברכה. זה דור שנעלם".
בסיום הערב, הודו המשתתפים לזוג מיליק על השיתוף בסיפורם. מיליק השיב מיד, "אני מודה לכם שהתייחסתם אליי. אני מאוד שמח שאני רואה צעירים, הלוואי שלא תאלצו לחיות כפי שאני חייתי".
