יעקב (ג'קי) חנדלי, ניצול שואה מסלוניקי שביוון, הקדיש את חייו להנצחת סיפורה של הקהילה שבה גדל. אחרי ששרד במחנות ריכוז בהם נרצחו כל בני משפחתו, וצעד לצד הסופר אלי ויזל בצעדות המוות, הוא עלה לישראל, לבדו. רק עשרות שנים אחר כך החל לספר את סיפורו, ולתעד את סיפורם של יהודי סלוניקי וקורותיהם בזמן השואה. הוא נפטר בחודש שעבר, בגיל 93.

בתו של חנדלי, דפנה יצחקי (68), מספרת שהיה איש של אנשים. "הוא נפגש בהרבה אנשים בארץ ובעולם, היו רבים שנקשרו בנפשו והוא בנפשם. הוא היה אדם לבבי וחם, איש עקרונות ומעשה, טיפוס מיוחד. הייתי אומרת לו שהוא Loveable. כל מי שהכיר אותו, והוא הכיר הרבה אנשים, התחבר אליו והתאהב בו. מלא צעירים נהיו חברים שלו, הרבה היו כותבים לו מכתבים".

המתאגרף הציל את חייו של הנער

הוא נולד ב-1928 בסלוניקי, למשפחה אמידה ששורשיה בקטלאן, בספרד. ג'קי היה בן הזקונים, אח לשמואל, ליאון, אידה, לוצה ופרלה. אביו היה סוחר חומרי בנייה, והמשפחה הייתה חלק מהקהילה היהודית שהתפללה בבית הכנסת 'בית אל' הסמוך לביתם. למשפחתו הוא סיפר על ילדות מאושרת, עם חברים יוונים מהשכונה ומבית הספר, וציון החגים היהודיים עם הקהילה. כל חייו ליוו אותו הגעגועים לאמו האהובה ולמטעמים שהכינה, שהשכנים היו באים לאכול אצלם כשמהבית עלו ריחות התבשילים.

ב-1941 נכבשה יוון בידי גרמניה הנאצית. אחרי שנתיים של חיים תחת הכיבוש הנאצי, באפריל 1943, גורשה משפחתו של חנדלי בן ה-15, יחד עם כל קהילת סלוניקי, למחנה אושוויץ. מתוך 46 אלף היהודים שגורשו, רובם המוחלט נרצחו בידי הנאצים. קהילה יהודית שוקקת, בת אלפי שנים, נכחדה כמעט לחלוטין.

עם הגעתם למחנה נרצחו הוריו של ג'קי חנדלי, ושלוש אחיותיו. לאחר כחודש הועבר יחד עם שני אחיו למחנה "בונה מונוביץ", תת מחנה באושוויץ בו האסירים נוצלו כעובדי כפייה, ושם נרצחו אחיו. ללא איש בעולם, חנדלי החל לחשוב על התאבדות.

סדנאות מלאכה של אי-גה פארבן במחנה במחנה מונוביץ-בונה (אושוויץ-מונוביץ), בו שהה ג'קי חנדלי כנער בזמן השואה (צילום: ויקימדיה)

המפנה הגיע כשחנדלי שובץ לעבוד במטבח המחנה. שם פגש בג'קו רזון, גם הוא יליד סלוניקי ומתאגרף ידוע, שפרש עליו את חסותו ובכך הצילו. בלילות, כשהיה חוזר לצריף, ג'קי נתן שאריות ממנת המזון שלו לשכניו. אחרי המלחמה נתקל בניצול שזכר אותו כמי שהציל את חייו בזכות מנות האוכל שחילק.

החיים שאחרי צעדת המוות

ב-18 בינואר 1945 פינו הגרמנים את המחנה והחלה 'צעדת מוות' לאורך כ-60 ק"מ עד למחנה גלייביץ, הסמוך לגבול צ'כיה. בצעדה פגש חנדלי את אלי ויזל, לימים פילוסוף, סופר וחתן פרס נובל לשלום, שהפך לחברו הקרוב. ״מעולם קודם לכן לא חלמתי בזמן הליכה", כתב חנדלי בספרו על הצעדה, "הייתי כל כך עייף שהלכתי כמו גולם, כמו כפאני שד, בלי לדעת לאן….בתוך הצעדה קרה לי דבר תמוה ומופלא, חלמתי. אמנם שמעתי את היריות ואת הפקודות אבל יחד עם זה חלמתי, הלכתי וחלמתי, חלמתי והלכתי….. בהליכתי חלמתי על המגדל הלבן, הים הכחול והשמש הלוהטת".

ממחנה גלייביץ הועבר למחנה 'דורה מיטלבאו' במרכז גרמניה, שם עבד בכפייה בחפירת מנהרות בתנאים קשים. בעקבות התקדמות כוחות בעלות הברית הרוסים והאמריקאים פונה המחנה, וחנדלי הועבר למחנה ברגן בלזן עד לשחרורו בידי כוחות בריטיים ב-15 באפריל 1945, שנתיים לאחר גירוש משפחתו מסלוניקי.

למרות שיצא לחופשי, הסכנות לא חלפו. בעת שחרורו חנדלי היה 'מוזלמן' (כינוי של אסירי מחנות למי שנמצאים על סף מוות ברעב), ושקל 30 ק"ג בלבד. כשנפתחו שערי המחנה החל ללכת עם חבר נוסף באזור, והם עברו ליד חווה עם לול תרנגולות. הם החליטו לגנוב את אחת התרנגולות כדי לאכול אותה, אך האיכר בחווה הבחין בהם והחל לרדוף אחריהם כשהוא חמוש באקדח. למזלם של השניים עבר מולם ג'יפ של הצבא האמריקאי. החיילים לקחו אותם עימם והכניסו אותם לבית חולים שדה שטיפל בניצולים רבים, חלקם גססו כיוון שאכלו כמויות מזון גדולות מידי.

אסירים במחנה דורה-מיטלבלאו ימים אחדים לאחר שיחרורו, 12 באפריל 1945 (צילום: ויקימדיה)

בבית החולים פגש חנדלי מייג'ור אמריקאי ממוצא איטלקי שאהב אותו ודאג לו. הוא הצטרף לחיילים האמריקאים, למד מהם אנגלית ונהיגה, ועבד עם הוועדה האמריקאית של ארגון הג'וינט שסייע לפליטים היהודים.

על אדמת גרמניה נרשם חנדלי כחייל מח"ל (מתנדבי חוץ לארץ) ועבר אימונים מטעם ההגנה במרסיי. הוא הגיע לישראל באוניית "פאן יורק" לנמל חיפה, והתגייס לצה"ל. בתקופת שירותו, שנמשכה שנתיים, הכיר את רחל, דור שביעי למשפחת ירושלמיים והם נישאו. חנדלי החל לעבוד בסוכנות היהודית ובהמשך עבד במגבית היהודית המאוחדת. בנוסף למד בקורס מורי דרך. לשניים נולדו דפנה ושלמה, המתגורר היום בארצות הברית.

"אחרי שהוא נסע לאושוויץ הוא התחיל לדבר"

כמו ניצולי שואה רבים, חנדלי לא סיפר לילדיו על קורותיו במשך שנים ארוכות. "הוא לא דיבר על השואה, ואני לא שאלתי", מספרת יצחקי, "תמיד ידעתי שהוא היה ניצול שואה וזה תמיד היה על השולחן, כי לאמא הוא סיפר, והיא סיפרה לי. אני לא שאלתי כי פחדתי שזה יכאיב לו, והוא לא רצה לספר כי הוא פחד שיכאב לי. אז הייתה שתיקה בנושא הזה בינינו. אחרי הפעם הראשונה שהוא נסע לאושוויץ, כשהייתי בגיל התיכון, הוא התחיל לדבר. הוא כתב ספר, ומאז זה התפרץ."

ב-1992 פרסם חנדלי את ספרו 'מהמגדל הלבן לשערי אושוויץ' (הוצאת קורות, 1992) המתעד את סיפורו. הוא הדריך קבוצות רבות מרחבי העולם במוזיאון יד ושם, והצטרף למשלחות בתי ספר ישראלים ואמריקאים למסעות לפולין. ב-2007 הדליק משואה ביום הזיכרון לשואה והגבורה. עם תחילת העבודות להקמת המוזיאון החדש ביד ושם פקד חנדלי את המוזיאון מדי יום, כדי לראות את קצב ההתקדמות ולהבטיח את נוכחותה של קהילת סלוניקי בתערוכה החדשה.

ג'קי חנדלי (בשורה העליונה, רביעי משמאל) בסיור ביוון עם ניצולי שואה מיוון ובני משפחותיהם, בשלהי שנות השמונים (צילום: אלבום פרטי)

הפעם האחרונה שביקר בסלוניקי היתה לפני שלוש שנים, תוך מאמץ אישי גדול. חנדלי הניח לוח זיכרון חדש על קברו של סבו בבית העלמין בעיר, במטרה להנציח את בני משפחתו שנרצחו באושוויץ-בירקנאו. בשובו אמר כי זו היתה נסיעתו האחרונה לסלוניקי.

לקעקע על היד את המספר של אבא באושוויץ

יצחקי חולקת עם אביה את המחויבות לזיכרון בדרך ייחודית: לפני מספר שנים היא קעקעה על זרועה את המספר שקועקע על זרועו של אביה באושוויץ, 115003, לאחר שהמספר שלו נמחק בניגוד לרצונו. "בשל מצבו הבריאותי הוא עשה טיפולי דיאליזה, ועשו לו פקק באמה כדי לחבר את המכשירים. כתוצאה מהפרוצדורה הזו המספר נמחק, בלי ששאלו אותו ונשארה רק ספרה אחת. הוא כעס נורא. אני יודעת שיש אנשים שהורידו את המספר בכוונה, אבל הוא לא. המספר זה הזהות שלו."

קעקוע המספר של ג'קי חנדלי באושוויץ על ידה של בתו, דפנה יצחקי. "חלק אפילו חשבו שאני ניצולת שואה, אבל אז אני מספרת את הסיפור" (צילום: אלבום פרטי)

"אמרתי לו 'אל תדאג. אני אעשה'. מזמן כבר רציתי לעשות את זה, וזה נתן לי פוש. הוא מאוד שמח. מצד אחרים היו כל מיני תגובות. חלק אפילו חשבו שאני ניצולת שואה, אבל אז אני מספרת את הסיפור של המספר".

"הוא תמיד היה מחפש ומוצא סיבה למפגש"

ליאת רובינשטיין, מדריכת מסעות לפולין וליוון בעקבות השואה, פגשה את חנדלי לראשונה במסגרת פרויקט תיעוד זכרונות ניצולי שואה מקהילות יוון של אוניברסיטת בר אילן, בהובלתו של פרופ' שמואל רפאל. גם לאחר סיום הפרויקט, הם המשיכו להיפגש. "הוא היה משוכנע שאני ממשיכה לבוא כי אני מראיינת אותו. הוא תמיד היה מחפש ומוצא סיבה למפגש באיזה נייר, תמונה או עדות לתת לי. אחרי שהוא נפטר מצאנו אצלו בסלון קלסר גדול שכתוב עליו 'ליאת' עם פתקים, עדויות וכל מיני דברים, שכל פעם הוא הוציא משם משהו להראות לי כשאני אבוא. זה היה מאוד מרגש ועצוב למצוא את זה".

לאורך השנים שמר על קשר קרוב עם הסופר ואיש הרוח אלי ויזל, עם הקהילה היהודית בסלוניקי ועם חבריו הסלוניקאים בירושלים ובתל אביב. "ג'קי היה אדם של אנשים", אומרת רובינשטיין, "כמו איזה מגנט, שכל מי שפוגש בו, מיד מתאהב. הוא מהלך קסם על אנשים. בחיוך רחב, בסיפור מעניין. אף פעם לא שבעים ממפגש איתו".

"אפילו לאושוויץ היה סוף"

חנדלי נדבק בנגיף הקורונה בדצמבר האחרון ואושפז בבית החולים בילינסון. גם אז הוא שמר על רוח אופטימית. רובינשטיין מספרת שבאה לבקר אותו במחלקת הקורונה בבית החולים בילינסון, ביודעה שזו אולי הפעם האחרונה שיתראו. את המילים שאמר לה כשנפגשו, היא לא שוכחת: "לקורונה יהיה סוף. לכל דבר יש סוף. אפילו לאושוויץ היה סוף". הוא החלים וחזר לביתו בירושלים, אך כעבור מספר שבועות חלה הידרדרות במצב בריאותו, והוא הלך לעולמו, ימים ספורים לפני חג הפסח.

בפולניה לא אמות

חנדלי נטמן בבית העלמין בקרית ענבים. מלבד דברי הספד שכתבה רובינשטיין, הושמעו בלוויה שני שירים בשפת הלדינו –'ארוולס' ו'הו ירושלים'. "השיר 'ארוולס' היה מיוחס לניצולי סלוניקי, ששרו אותו בבירקנאו", מספרת רובינשטיין. "השיר מדבר על העצים שבוכים בגשם, והם היו משנים את שתי השורות האחרונות. הסוף הידוע של השיר הוא 'כאן יהיה מותי', ובאקט של מרד הם הפכו אותו ל'בפולניה לא אמות'."

את השיר 'הו ירושלים' שרו חברי תנועות הנוער הבלקניות, וחנדלי נהג לשיר אותו לאשתו רחל. בני המשפחה לא מצאו גרסה מוקלטת שלו, ופנו לזמר הלדינו ומגיש הרדיו קובי זרקו יום לפני הלוויה בבקשה שיקליט אותו. זרקו, שהכיר את חנדלי, הסכים מיד. "הכרתי אותו דרך נושא סלוניקי והשואה, יחד עם עוד ניצולים", מספר זרקו, "יצא לנו לארגן אירועים ולדבר לדינו שוטפת. שמעתי סיפורים וזכרונות של החבורה המופלאה שעזרו אחד לשני. שרדו ביחד, ונשארו ביחד חברים".

"לקחתי ממנו את האהבה לחיים, ואת האהבה לסלוניקי"

"ג'קי החזיק בזיכרונו החד סיפור של קהילה יהודית שלמה, מיוחדת ומרתקת", אומרת רובינשטיין, "הוא נשא את קהילת סלוניקי על כפיים והקדיש את חייו לספר, ללקט מידע, לקרוא, לפגוש, ולהעיד. פגשתי אדם חכם שידע שפות רבות, אהב אומנות, קריאה בספרים, אוכל טוב וטיולים בארץ ובעולם. לקחתי מג'קי את האהבה לחיים, ואת האהבה לסלוניקי. אני אמשיך לעסוק במחקר ובהדרכה, על מנת להמשיך את מפעל הזיכרון שלו".