על הרצפה בגלריית B.Y5 בדרום תל אביב, פיזרה נטע ביתן-כפרי פיסות נייר והרכיבה מהן מבוך שעשוי מצורות ראשוניות של האותיות ח.ל.ל. הניירות מכסים את הרצפה ומכריחים את מי שנכנס לגלריה להלך בזהירות, בצעדים מדודים, הליכה שמזכירה כניסה לבית אבלים. המנחמים נכנסים לזמן קצר, פוסעים ביראה אל מבוך של שכול פרטי.

בגלריה מוצגת (עד 20 באפריל) התערוכה "בדרך מאיבוד לדרך לעיבוד – שלושה פורטרטים של דיאלוג עם שכול", שבה מציגות שלוש נשים – טלילה צור עברון, נטע ביתן-כפרי ומירב רהט – שלוש חוויות של שכול: חוויות של אם, אחות ואלמנה. כל אחת מהשלוש איבדה אדם יקר, ועל כל אחת מהן לפלס את דרכה במבוך החיים ובמשעולי הזיכרון.

טלילה צור עברון (62) מראשון לציון היא אמנית רב תחומית, סבתא "לשלושה נכדים מתוקים" ואם לאיתמר וליונתן ז"ל, שנהרג ב-2 בנובמבר 2005, חודשיים לאחר יום הולדתו ה-20, בפעולה של יחידת "מגלן" למעצר פעיל חמאס בכפר מרכא בנפת ג'נין.

נטע ביתן-כפרי (55), מחוגלה שבעמק חפר, היא מאמנת אישית ומעצבת פנים לפי הפנג שואי, המתמחה בעיצוב סביבות למידה לפדגוגיה חדשנית. היא נשואה ואם לשלושה: עמית (סטודנטית), תומר (חייל), וליאור ("שהפכה לפני חודשיים להיות אמא ואני הפכתי לסבתא"). אחיה, אסף ביתן, שירת בגדוד "לביא", ונהרג ב-23 בינואר 2003 במהלך פעילות מבצעית בחברון, כחודשיים לפני יום הולדתו ה-20.

מירב רהט (57) מתל אביב היא יוצרת, אוצרת, חוקרת ומרצה. היא אם לבן, גיא. בעלה יותם נהרג ב-11 בנובמבר 1994 בצומת נצרים, כשמחבל מתאבד התפוצץ בזמן תדריך של קצינים. יחד אתו נהרגו עוד שניים (סרן דרור אלעד ז"ל וסרן חזי ספיר ז"ל) ונפצעו שני חיילים.

טלילה צור עברון (מימין), מירב רהט ונטע ביתן-כפרי בחלל התערוכה בגלריית B.Y5 בתל אביב. "כל אחת מטעינה את השנייה במשמעויות, בכוח ובהמון תמיכה" (צילום: טליה רוזין)

"בשנה-שנתיים הראשונות שבן אדם חווה אובדן", אומרת ביתן-כפרי, "הוא הולך לאיבוד. זה המבוך. בתערוכה הלכנו עם המבוך עד הסוף. גם בתהליך של האבל, את לא תמיד יודעת איפה את הולכת ואיפה את דורכת. יש את חוסר האונים הזה. את לא מבינה לאן זה יוביל אותך. כשאת חווה אובדן קשה מנשוא, אם את לא רואה לזה ערך או משמעות, את לא יכולה להכיל את זה. אני חושבת שהדרך לעיבוד היא למצוא משמעות לאובדן. שיהיה לו ערך, משמעות. זה הזיכרון".

נטע ביתן-כפרי פוסעת במבוך שיצרה. "בתערוכה הלכנו עם המבוך עד הסוף" (צילום: בועז נודלמן)

"במרחב של הגלריה, כמו בחיים", מסבירה רהט, האוצרת הראשית של הגלריה ואוצרת התערוכה שגם משתתפת בה, "כל אחת מטעינה את השנייה במשמעויות, בכוח ובהמון תמיכה, גם ויזואלית". כמו בעבודה שלה, שנקראת "אני קצה החוט", רהט מהווה את החוט המקשר בין שלושתן.

האובדן: יותם, אסף ויונתן

יותם רהט ז"ל עם בנו גיא. "היה בינינו קשר מאד מיוחד ואהבה גדולה מאד" (צילום: אלבום פרטי)

מירב רהט על בעלה ז"ל: "יותם, ילד טבע, קיבוצניק מחצרים. כל מי שהכיר אותו לא יכול היה לעמוד בכמה שהוא היה מקסים ומיוחד. הכרנו בצבא, בצנחנים, היינו ביחד 11 שנים ועשינו ילד אחד מאד מוצלח, גיא. כשגיא היה בן שנה ושמונה חודשים יותם נהרג ומהרגע שהוא נהרג חיי די התהפכו.

"הוא היה החבר הכי טוב שלי. היה בינינו קשר מאד מיוחד ואהבה גדולה מאד. הוא היה אבא מופלא, כמה שהוא הספיק, והיו לנו, כמו לכל זוג צעיר, המון תכניות. ביום שקברנו את יותם היינו אמורים לבחור מגרש לבית שלנו. כל מיני דברים שזוג צעיר מתכנן והעולם מתכנן אחרת. בעצם, לקח לי זמן לקלוט מה קרה ואיך קרה ולאן אני ממשיכה.

"מצד אחד, הכל התרסק, ומצד שני, הייתי אמא לילד וחייבים להמשיך את החיים בלי פריבילגיה של לקרוס או להגיד שאני לא רוצה להתמודד עם זה, ושגם אני הולכת. לאט לאט, את כל פעם אוספת את הכוחות כדי להתמודד עם מה שאת יכולה. זה כמו סולם. בכל פעם את עולה עוד שלב ועוד שלב".

אסף ביתן ז"ל. "היתה לו את הרגישות לחוש איך לשמח, דברים קטנים שמשמחים את הלב" (צילום: אלבום פרטי)

נטע ביתן-כפרי על אחיה אסף ז"ל: "גדלנו בעפולה, בבית של חמישה ילדים. ארבע בנות, אני הבכורה, ואסף האח הצעיר. בינו לביני היו 17 שנים. היה בינינו קשר, אפילו קצת של אם ובן. מי שאני נשואה לו היה חבר שלי מאז שאסף היה בן שנתיים-שלוש. היינו נוסעים לטיולים והוא היה נוסע איתנו, כמו הילד הקטן שלנו. אחר כך, כשנולדו לנו ילדים, הוא היה כמו אח בכור. הוא היה ילד מאד רגיש, מאד שמח, עם המון סטייל. הוא אהב להתלבש בטוב טעם.

"היה לנו מין הרגל כזה, שלפני חנוכה היינו נוסעים עם אבא שלי מעפולה לקניון ברמת אביב והוא היה קונה לכל אחד משהו. פעם אחת, כשהסתובבנו שם, היתה חנות נרות והיה להם איזה מתקן ששמו עליו את הנרות, כמו חנוכייה, ואני נורא התלהבתי אבל כבר קיבלתי את המתנה. רק אמרתי 'איזה יפה זה', והמשכנו הלאה. כשהדלקנו נרות יחד, אסף נתן לי את זה במתנה. הוא היה כזה. מלא בנתינה. והיתה לו את הרגישות הזאת, לחוש איך לשמח, דברים קטנים שמשמחים את הלב.

"היה לו חוש הומור. פעם, כשהוא היה ילד, הוא חזר מבית הספר, זרק למטה את התיק והנעליים ועלה לחדר. אמא שלי קראה לו: 'אסף, בוא תיקח את הנעליים והתיק, אסף בוא לקחת את הנעליים והתיק'. בסוף היא התרגזה ואמרה לו: 'אסף, אם אתה לא בא לקחת את הנעליים והתיק אני עולה אליך'. אז הוא אמר לה: 'אז כשאת עולה, תביאי את הנעליים ואת התיק'".

יונתן עברון ז"ל. "היה לי חיבור מאד עמוק ליונתן. הוא היה מאוד קרוב אלי. הרבה מעבר לבן ואמא" (צילום: אלבום פרטי)

טלילה צור עברון על בנה ז"ל: "כשיונתן נולד נסענו לאפריקה במסגרת העבודה של אבא שלו. היינו בניירובי, קניה, כמעט 12 שנה. חיינו בקהילה ישראלית, בעולם אחר ממה שאנחנו מכירים. בבית הספר האמריקאי יונתן נחשף לאנשים מדתות שונות, מצבעים שונים. אני חושבת שזה אחד המוטיבים הכי בולטים של יונתן. זה היה מוטו מאד גדול בחייו.

"כשחזרנו לארץ יונתן היה בן 14. הוא למד במקווה ישראל. בהתחלה היה לו קשה. האנגלית שלו היתה ברמה גבוהה, והעברית היתה שפת אם, אבל היה לו קשה לקרוא ולהבין. הוא נכשל באיזו בחינה במתמטיקה כי התבייש לשאול מה זה מנה. כשהוא נכנס לבית הספר הוא בעצם לא הכיר אף אחד. הוא היה צריך להשלים את הפער הלימודי, הוא די קיטר, אני חייבת לומר. אבל אחרי חצי שנה הוא הפך למלך הכיתה והבית שלנו הפך למרכז חברתי. היו באים אלינו לעשות את מדורת ל"ג בעומר בחולות של ראשון, היתה חבורה. המפגש במקווה ישראל הפך להיות אבן דרך משמעותית בחיים של יונתן וגם שלנו.

"הוא היה מאד מאושר במגלן, היחידה שהוא שירת בה. אנחנו במשפחה בכלל לא שמענו על היחידה הזאת קודם. אנחנו לא באים מרקע של משפחה לוחמת. אמרתי לו: 'יש לך אנגלית טובה, אולי תלך למודיעין'. הוא הגיע לגיבוש של מגלן והיה מאושר. היה לו זימון להיות פרמדיק והוא ממש שיגע אותנו כי הוא לא הסכים להיות פרמדיק, והצלחנו לשנות את זה, אבל גם כשהוא היה במגלן החליטו שהוא ילך לעשות קורס חובשים. הוא התנתק מהצוות שלו והלך לעשות קורס אחר, ולימים שמעתי סיפורים רבים על איך הוא טיפל בחברים שלו. לאמא של מי שהיתה אז חברה שלו הוא אמר שהוא רוצה ללמוד רפואה.

"היה לי חיבור מאד עמוק ליונתן. הוא היה מאוד קרוב אלי. הרבה מעבר לבן ואמא. הוא היה מותק של ילד. הוא קלט אותי ואת גווני הקול שלי בטלפון, וסיפר על עצמו ועל האהבות שלו. זאת מתנה".

העיבוד: פקעת, מבוך, כיסא ומילים

בעבודה שרהט מציגה בתערוכה היא חוזרת אל פורטרט עצמי שצילמה לפני כ-20 שנה, בין מצבות גן הבנים בתל אביב, בו הצל שלה הופך לרגע למונומנט נוסף בין האנדרטאות. "הבן שלי, גיא, שהיה אז בערך בכיתה ו', היה צריך לבחור מקום בתל אביב לפרויקט בבית הספר, והוא אמר לי שהוא רוצה ללכת לשם. אחר כך, במשך שלושה חודשים, צילמתי שם כמעט בכל יום. בגשם ובשמש. התצלום הזה הוא אחד מתוך סדרה, אבל הפעם הבאתי אותו למקום חדש. עשיתי דרך מאז 2003 ובדרך הזאת הבנתי שאני לא בין הצללים, אלא שאני בדרך אל האור".

פורטרט עצמי של רהט בגן הבנים בתל אביב. "במשך שלושה חודשים, צילמתי שם כמעט בכל יום. בגשם ובשמש" (צילום: מירב רהט)

התצלום תלוי במרכז החלל על "פקעת אריאדנה" – פקעת חוטים שעל פי המיתולוגיה היוונית נתנה אריאנדה לתזאוס כדי שיקשור את קצה החוט בכניסה ללבירינת וימצא בעזרתו את דרכו החוצה. בשונה מבסיפור המיתולוגי, הפקעת האדומה של רהט לא מעוגנת לנקודת מוצא. בבסיסה אבן מהשביל שבו נפרדה מיותם, בעלה. "הפקעת", היא מסבירה, "מסמלת את זה שאין לי אף אחד שייתן לי את קצה החוט. אני זו שאתווה לעצמי את הדרך".

מירב רהט ופקעת האריאנדה שלה ביום ההקמה של התערוכה. "הפקעת מסמלת את זה שאין לי אף אחד שייתן לי את קצה החוט. אני זו שאתווה לעצמי את הדרך" (צילום: רז רותם)

ההליכה של רהט במבוך השכול שלובה, לדבריה, ביצירה באופן בלתי נפרד. "במקומות האלה", היא אומרת, "את לא פועלת באופן שכלתני. היצירה באה מהבטן. יש איזו תחושה של נחיצות אישית. לאורך הרבה מאד שנים יצרתי סביב סוגיות של שכול, אובדן וזיכרון. בשנה שעברה, סביב 25 שנה למותו של יותם, כתבתי על 25 שנה של שכול ויצירה.

"במשך השנים הצגתי וחשפתי כל מיני עבודות. חלק בתערוכות, חלק במיצגים, חלק בהרצאות. עד שלב מסוים זה היה מאד ביני לביני. בהתחלה היתה חורשה ליותם, אחר כך ספר, ולאט לאט העיסוק האמנותי שלי באובדן ובזיכרון הפך לחלק מדיאלוג ואמצעי לעיבוד. ממש כמו השם של התערוכה ("בדרך מאיבוד לדרך לעיבוד"). בכל שנה אני פוגשת את עצמי במקום אחר עם הזמן שחולף. בכל שנה משהו משתנה, משהו נפתח. בכל שנה אני מגיבה קצת אחרת".

***

בקצה המבוך של ביתן-כפרי בתערוכה עומד כיסא קטן, לבן ומתקלף. "יש לי איזו משיכה לעבוד עם כיסאות", היא מספרת, "הרעיון המקורי היה לשים חימר על כיסא ולשרוף אותו בתנור, וכשהעץ יישרף לראות מה נשאר מהדבר הזה. בפועל, מה שקרה זה שבגלל שחימר צריך מרחב נשימה, ובגלל שהכיסא היה צמוד אליו מדי, החימר נסדק והחל להתקלף. היה בזה משהו מאוד חזק.

"מעפר באת ואל עפר תש(ו)ב", של נטע ביתן-כפרי. "קלטתי שמה שקרה לי בכיסא מאוד דומה למה שקורה למי שמת וגם לתהליך של אובדן" (צילום: בועז נודלמן)

"פתאום קלטתי שמה שקרה לי בכיסא מאוד דומה למה שקורה למי שמת וגם לתהליך של אובדן. המעטפת מתקלפת ונושרת ומה שנשאר זו הליבה. בתהליך של האובדן, משהו במעטפת שהרחיקה אותך מעצמך מתקלף וכשזה קורה את מתקרבת לעצמך. זו דרך לעיבוד".

היא הכירה את רהט, שהיתה המנחה שלה במהלך לימודיה לתואר שני במכללת אורנים, במחקר מבוסס יצירה. "חקרתי את המושג חלל", היא מספרת. "המשמעויות של המילה חלל הן דבר שמלווה אותי בחיים. כמעצבת פנים אני מעצבת חללים, כאחות שכולה יש את החלל הרגשי שנפער כשחווים אובדן, ויש גם את המילה הזאת, חלל צה"ל.

מבוך ובקצהו כיסא. עבודה של נטע ביתן-כפרי. "בתהליך של האובדן, משהו במעטפת שהרחיקה אותך מעצמך מתקלף וכשזה קורה את מתקרבת לעצמך" (צילום: מירב רהט)

"גיליתי שהחלל הוא לא אין. יש בו הרבה יש. הוא מקום שמזמין לחקר פנימי, להיכרות פנימית, להתפתחות, להזדמנויות. זה גם יכול להשליך על הטיפול באובדן, על איך להסתכל על אובדן. על הערך שיש בלהיות בתוך חלל ומתוך זה לצאת החוצה. יש הרבה משותף בין היצירות שלנו, היצירות בתערוכה מאוד מעצימות אחת את השניה. יש פה חיבור מיוחד בין שלושתנו".

***

טלילה צור עברון מציגה בתערוכה אובייקט העשוי מהמילים "חיים שלי", הכתובות בדיסקיות קרמיקה חלולות המחוברות בחוט ברזל אל הקיר. האור שמקרין עליהן יוצר צללים שמהדהדים את צמד המילים.

בשנים הראשונות לאחר מות בנה התקשתה צור עברון ליצור. לפני כ-10 שנים חברתה הקרובה, אמנית הקרמיקה מיכל אדלר שלו, הכירה לה את החומר הקרמי, ומאז היא "שבויה בגאוניותו. הוא הפך לכלי הביטוי העיקרי שלי. אני מוצאת בו את הביטוי למה שאני רוצה להגיד בעולם הזה.

"חיים שלי", מתוך התערוכה "בדרך מאיבוד לדרך לעיבוד". יוצרת: טלילה צור עברון. "העבודות שאני יוצרת קשורות לטקסטים שרק משפחות שכולות מכירות" (צילום: מירב רהט)

"זה חומר רך שזוכר כל דבר שנוגע בו. אחרי שתי שריפות, בתהליך שאני עושה איתו, הוא הופך להיות אובייקט שהכל נצרב בתוכו. גם אם רציתי שהוא יהיה חלק לגמרי, תמיד תהיה איזו טביעת אצבע. עבודות האמנות שלי אף פעם לא מוקצעות, אף פעם לא פרפקט. בתוך זה גם הסדקים הופכים ליתרון.

"מילים מאד מעניינות אותי", מסבירה צור עברון את הבחירה לפסל באותיות. "פעם הצגתי בתערוכה עבודה שנקראת 'חיים שלי, מלאך שלי'. שמבוססת על הספדים של הורים לחיילים. מצד אחד, זה סלנג עממי של השנים האחרונות. אני שומעת בני זוג אומרים זה לזו 'חיים שלי', מצד שני אני שומעת הורים מבכים את ילדיהם שנהרגו במילים האלה, ויש גם את המשמעות של אלה החיים שלי. מה עכשיו החיים שלי. יש בזה הרבה שכבות.

"העבודות שאני יוצרת קשורות לטקסטים שרק משפחות שכולות מכירות. כל משפחה שכולה מקבלת ביום הזיכרון איגרת משר הביטחון. בהתחלה אספתי אותן ועם השנים הן הפכו להיות חומר גלם ממנו אני יוצרת. פעם זה אהוד ברק שחתום עליהן, פעם זה בוגי יעלון, פעם נפתלי בנט, כולם אומרים את אותם משפטים נדושים. הם כותבים 'משפחות יקרות'. אותי זה נורא מקומם. חינכתי את הילדים שלי שכל אדם באשר הוא אדם הוא יחיד ומיוחד, ופתאום, בתוך משפחת השכול יש אחידות. אחידות במצבות, במה שכתוב על הקבר, אחידות במכתבים".

"אני שומעת בני זוג אומרים זה לזו 'חיים שלי', מצד שני אני שומעת הורים מבכים את ילדיהם שנהרגו במילים האלה, ויש גם את המשמעות של אלה החיים שלי. מה עכשיו החיים שלי. יש בזה הרבה שכבות"

כחלק מעיסוקה באופן בו מעוצבים קבריהם של חללי מערכות ישראל, חיפשה את הפונט בו כתובות המילים על המצבות. להפתעתה, גילתה שהוא אינו זמין לציבור. "אי אפשר לרכוש אותו ואי אפשר לעשות בו שימוש. בהתחלה התכווצה לי הבטן והרגשתי שחמתי בוערת. אמרתי 'רגע, גם זה שלהם?'. אבל חברה שלי אמרה לי: 'תחשבי שחברת אופנה היתה מפרסמת בפונט הזה מוצרים'. אולי יש בזה משהו. אבל רציתי שיהיו לי את האותיות האלה, אז לקחתי גוש חימר מהסטודיו, הגעתי לבית העלמין, למצבה של יונתן, והכנסתי את החומר לתוך האבן וכך היו לי המילים שכתובות על הקבר של יונתן: 'בן טלילה ואבי'; 'נפל', התאריך. אבל רציתי אותיות נוספות כדי שאוכל להרכיב מילים ומשפטים מתוך המכתבים האלה, אז באתי שוב ואותיות שלא היו על הקבר של יונתן, הלכתי לקברים אחרים, בשקט בשקט".

"לפעמים", אומרת צור עברון, "אני מרגישה שאני אומרת את מה שאחרים לא יכולים להגיד, ואני מודה לאלוהים, להוריי, על הכישרון הזה שפרץ ממני, שאני יכולה להביע את הכאב שלי על יונתן ולהגיד עוד דברים שאולי משפחות אחרות לא יגידו".

הנצחה וזיכרון: נגרות, טיולים ומוזיקה

רהט: "יותם היה נגר אמן. חלק מהפרידה שלי ממנו היתה דרך העבודות שלו. נסעתי עם הצלם מנחם גרייבסקי ברחבי הארץ, צילמנו את הרהיטים המיוחדים שיותם עשה ודרך זה הלכתי ונפרדתי מעוד חלק ועוד חלק. כשמלאו ארבע שנים למותו הוצאנו את הספר ועשינו תערוכה של יותם. אני אצרתי את התערוכה וכתבתי, אבל כל העבודות היו שלו.

מתוך הספר "יותם" המציג את עבודותיו של יותם רהט ז"ל. "יותם היה נגר אמן. חלק מהפרידה שלי ממנו היתה דרך העבודות שלו" (צילום: מנחם גרייבסקי, עיצוב: ברוך נאה)

"גיא, הבן שלנו, רחוק מאמנות, אבל מבקר את כל מה שאני עושה. הוא שואל שאלות ואנחנו מנהלים דיונים. הוא חד כתער וחסר רחמים. והוא יצירתי בדרכו, בהייטק. כשהוא היה חייל הוא התחיל לנסוע לאזכרות ביום הזיכרון בקיבוץ. הוא פוגש את אבא שלו דרך הסיפורים של החיילים והוא יודע ומבין שהיה לו אבא מאד מיוחד. יותם נוכח בחיים שלנו מאד".

ביתן-כפרי: "אסף מאוד אהב לטייל ומאוד אהב את הארץ. יש את ערכת הקפה שלו, שתומר, הבן שלי, השתמש בה עד לא מזמן. בגלל שהוא אהב לטייל אנחנו עושים לזכרו בכל שנה חלק משביל ישראל. זה משהו שהחברים שלו יזמו. השנה עשינו לזכרו סרט והשתמשנו בפלייליסט שהוא האזין לו. זה סרט בלי שירי יום זיכרון, אלא עם שירים שלו. הוא אהב מוזיקה, הוא היה יצירתי. את כל מה שיש לו בחדר הוא בנה לבד".

"יש את האמירה שכל מי שנהרג נהרג כדי שאנחנו נוכל לשבת בארץ הזאת. אבל די, אנחנו כבר יושבים בארץ הזאת. עכשיו השאלה היא מה אנחנו עושים בארץ הזאת"

צור עברון: "יונתן מאוד אהב מוזיקה ונחשף למוזיקה בינלאומית ואפריקאית. היה לו נגן M.P3 והוא היה משמיע לחבריו בצוות בצבא את המוזיקה שהוא אהב. מזה 16 שנה אנחנו מקיימים ניווט לזכרו של יונתן, תמיד ביום שישי לפני יום הזיכרון. יזם את זה המחנך שלו. זה אירוע אינטימי של המשפחה והחברים, שמביאים את הילדים שלהם. אנחנו משמיעים ברקע את השירים של יונתן שהוצאנו מהנגן: שוטי הנבואה, אביתר בנאי, משינה, תיסלם, הביטלס. תמיד אני אומרת שאם יונתן היה רואה את זה הוא היה אומר 'מה קורה פה, מה קורה פה?'"

ביתן-כפרי: "זיכרון מדבר על חיים, על המשכיות. יום הזיכרון הוא יום לאומי וחברתי ואני רציתי לשאול מהי האחריות החברתית שלנו כחברה. יש את האמירה שכל מי שנהרג נהרג כדי שאנחנו נוכל לשבת בארץ הזאת. אבל די, אנחנו כבר יושבים בארץ הזאת. עכשיו השאלה היא מה אנחנו עושים בארץ הזאת". מתוך השאלות האלה גם הקימה את מיזם "ובחרת בחיים", בו מתקיימים ערבי לימוד משותפים בימי הזיכרון.

יחסים: שפה שקשה להבין מבחוץ

רהט: "כשתלינו את העבודה של טלילה, עמדנו נטע ואני מול העבודה והעיניים של שתינו התמלאו בדמעות. זה היה כל כך חזק וכל כך מדויק". הדמעות, היא אומרת, הן ביטוי לחיבור היצירתי והרגשי ביניהן, ללא מילים, והכמיהה המשותפת לפסוע יחד בשבילי מבוך השכול בדרך אל האור. "בין החרכים של דיסקיות החימר האלה נכנס אור, וזה מקום אופטימי. כל התערוכה הזאת מדברת על הבחירה בחיים, גם מהמקום של האובדן".

נטע ביתן-כפרי (מימין) ומירב רהט לוקחות הפסקה קצרצרה מהקמת התערוכה כדי להצטלם יחד. "אנחנו כמעט מדברות באותה שפה" (צילום: רז רותם)

צור עברון: "אני מרגישה שאני חייבת להשמיע את הקול הייחודי שלי דרך האמנות שלי. אני שמחה מזה שיש לי את האפשרות הזאת. זה חלק מאד חי בתוך החיים שלי ובתוך האבל שלי. זה אולי הפוך על הפוך. כשמירב ואני מדברות אנחנו כמעט מדברות באותה שפה. נורא קשה להבין את זה מבחוץ. איך אני מדברת על המקום הזה ויש לי חיות בתוך הקול שלי".

רהט: "עבדתי עם טלילה ונטע כמנחה וכאוצרת, אבל זכיתי בחברות נפש. אומרים משפחת השכול, אז הנה המשפחה. אני תמיד אומרת שהיחידים שלא זקוקים ליום הזיכרון הם אלה שאיבדו את יקיריהם, כי אנחנו הולכים עם זה כל יום וזה מגיח בסיטואציות הכי מופרכות. הדבר היחיד שיש לי, ואני מרגישה בת מזל עליו, זו האפשרות שיש לי לבטא את הכאב הזה. להוציא את המחשבות שלי דרך האובייקטים ולהפגיש אנשים מבחוץ עם העולם הזה באופן שונה".

***

מפגש למידה של "ובחרת בחיים" יתקיים ביום שלישי, ערב יום הזיכרון (13 באפריל) בזום או בפייסבוק לייב. הרשמה כאן.