פרופ' חיים אדלר, מבכירי אנשי החינוך בישראל וחתן פרס ישראל לחינוך, הלך לעולמו השבוע בגיל 92. בפעילותו ומחקריו הוא התמקד בצמצום אי השוויון בחינוך ובנוער מנותק, וייסד את כפר הנוער 'מנוף' בגליל המערבי, המיועד לנוער שנשר ממסגרות חינוכיות. הוא הותיר אחריו אשה ושתי בנות.
תלמידו, הסוציולוג פרופ' גד יאיר, מספר שאדלר הצליח לשלב בין מחקר לעשייה חינוכית בשטח. "חיים הציג מודל מאוד אחר", אומר יאיר ל'דבר', "מצד אחד הוא היה אקדמאי ומהצד השני הוא היה איש מעשה, המעורב במעשה החינוך, וכן בציבוריות שלו. אפשר לומר שהוא "השיא" שני תחומים שהם מנוגדים: האקדמיה דורשת טוהר פוליטי, תכונה שאינה קיימת בשטח, והשטח דורש מעשיות, תכונה שאינה חלק ממהותה של האקדמיה."
"אבל חיים הצליח. במובן הכי פשוט: הוא ערך מחקר בו הוא הבין שהמעשה הכי נכון הוא הקמת בית ספר לנוער מנותק, ובעקבותיו הוא הלך והקים את מנוף, שהוא פאר היצירה".
אדלר נולד בפראג ב-1929, עלה עם הוריו ארצה והם התיישבו בירושלים. בנעוריו היה חניך בתנועת הצופים, ובבגרותו מילא בה תפקידים רבים: הדרכה בשבט הנחלאות בירושלים, ריכוז צופי ירושלים וריכוז הפעילות הארצית.
פועלו האקדמי העיקרי היה באוניברסיטה העברית, אליה הצטרף ב-1966. במהלך שנותיו באוניברסיטה הקים את המכון לחקר הטיפוח בחינוך, בו נערכו מחקרים על קידום קבוצות חלשות בחברה בעזרת החינוך הבלתי פורמלי. תוכניות אלו יושמו בארץ ובעולם. מתוך מחקרים אלו צמח הרעיון להקמת כפר הנוער מנוף, מחלוצי המוסדות בתחום בישראל, שאדלר ייסד אותו ועמד בראש העמותה שמפעילה אותו עד יום מותו.
ב-1992 מונה לראש תחום החינוך במרכז לחקר מדיניות חברתית באוניברסיטה העברית. הוא עזב אותה ב-1997 והצטרף לאוניברסיטת רטגרס. במהלך שנותיו באקדמיה הוזמן גם כמרצה אורח בהרווארד, סטנפורד ושיקגו.
אדלר היה מעורב גם בוועדות ציבוריות שעסקו בנוער מנותק, נוער אתיופי ונוער יוצא ברית המועצות. הוא זכה בפרסים רבים: בפרס החינוך מטעם עיריית תל אביב-יפו (1986), אות יקיר אגף הנוער של משרד החינוך (1990), פרס על שם חיים ציפורי מטעם החברה למתנ"סים (1999) ופרס ישראל לחינוך (2006).
"חיים רואה באי-שוויון עוול מוסרי", אמר גד יאיר בנאום לרגל זכייתו של אדלר בפרס ישראל, "עבור חיים, לילדים לעולם לא מגיע להיות במצב של אי-שוויון או נחיתות בפני אחרים, וזאת בשל העובדה שהם לא יכולים לבחור את הרקע שממנו הם באים."
