קוראים לי יותם, בן 22, סטודנט לתואר ראשון במוסיקה ורב תחומי. בגיל 15 אבחנו אצלי אספרגר בעקבות קשיים משפחתיים. האספרגר מתבטא אצלי בתחומי עניין צרים מאוד בהם אני עוסק באינטנסיביות רבה מאוד: אני מאוד אוהב מוסיקה, מנגן על כמה כלים ובעל ידע מעמיק בתחום. זו גם הסיבה כמובן שבחרתי ללכת ללמוד תואר במוסיקולוגיה.
חוץ מהאובססיביות של עיסוק בתחום אחד או שניים, פעמים רבות, אני גם מתקשה להבין את הרובד הסמוי בדיבור ובהתנהגות ומפרש דברים כפשוטם, בעוד הם אינם כאלה. קושי זה יוצר אי הבנות רבות בתקשורת מול בני שיחי. כשהייתי בתיכון הקושי הזה בלט במיוחד. הייתי, מה שנקרא, "חנון". לא הייתה לי כל בעיה לימודית, אבל הילדים בכיתה לא ממש ידעו איך להתייחס אלי. לכן היחס אלי נע בין התעלמות ואדישות במקרה הטוב, לבין התעמרות, במקרה הלא כל כך טוב.
אמנם עם הגיל אני לומד להתגבר על הקשיים, אבל מאז ומתמיד ידעתי כי לא אתאים לצבא. המשמעת הקשוחה והתנאים החברתיים לא התאימו לי. דווקא רציתי מאוד להתגייס לצבא, אבל בתקופת הגיוס סבלתי מדיכאון, והמשמעת, המרות והדרישות היו גבוהים מדי עבורי.
מאז, אני ממליץ לכל מי שאני פוגש ואשר לוקה במגבלה המפריעה לו לשרת בצבא, לבחור במסלול ההתנדבות לשירות הלאומי, כדי להרגיש שהוא עושה, תורם ומועיל, לטובת המדינה וגם לטובת הרגשתו האישית.
הבנתי כי אם אבחר להתנדב לצבא, יתנו לי לעבוד בעבודה שחורה, בה ארגיש כי אני לא תורם כפי יכולתי. לכן בחרתי לפנות למסלול התנדבות לשירות הלאומי בבית חולים. לפני ההתנדבות היו לי חששות ופחדים רבים: חששתי שלא אסתדר עם המנהל או העובדים, שאכנס לדיכאונות ואקח הכול אישית וקשה מידי. גם תהליך הקבלה לבית החולים דורש סבלנות ועקשנות רבות כדי לסיים את כל החיסונים, להוציא תעודת יושר מהמשטרה, לעבור ראיונות, לסדר את ענייני כוח אדם. לאחר תהליך ארוך של שלושה חודשים נכנסתי סוף סוף לבית החולים.
יותר מהתנדבות
ביום הראשון לשיבוץ, קיבלתי חלוק לבן ותג שם, מה שנתן לי הרגשה קצת כמו של רופא אמיתי. שובצתי ביחידה למחלות זיהומיות. תפקידי היה לבצע ביקרות לרופאים. כלומר, לשמש מעין רס"ר משמעת לענייני הגיינה, הדואג לכך שישטפו את הידיים לפני ואחרי מגע עם חולים (פעולה שהסתבר לי כי לא מבוצעת באופן שיטתי), כדי למנוע הדבקות בחיידקים עמידים, בודק אם סל כביסה מזוהם עולה על גדותיו, ותליתי שלטים המסמנים על כל סל כביסה האם הוא מלוכלך או נקי, כדי שאיש צוות לא ייקח חלוק מלוכלך מסל שסבר כי הוא נקי.
הביקורות מסוג זה מאוד "חיבבו" עלי את הרופאים, אבל מן המחלקה שלי למחלות זיהומיות קיבלתי גיבוי מלא והערכה מקצועית גבוהה מאוד. אני בטוח כי כאן דווקא האספרגר נותב לטובתי – היכולת שלי להתעמק בתחום מצומצם, סייעה לי כאן לצורך הקפדה על שמירת ההיגיינה של הרופאים והמחלקות.
אני הייתי בן השירות הראשון בתפקיד ולכן הייתי גם זה שעיצב אותו: עיצבתי את דוחות האקסל של ביקורות הידיים וסייעתי בהקלדות נוספות, וכן ביצעתי משלוחים. וכשהיה לי קצת זמן, ניסיתי למצוא עוד משהו לבצע, כדי לא לשבת בחוסר מעש.
כיום, שלוש שנים לאחר מכן, אני מתגורר עם שותף הלוקה גם הוא באספרגר, בדירת לווין עם ביקורת של עובד סוציאלי וסיוע שבועי. אני עצמאי לגמרי, ואחראי על הניהול התקין של הדירה (כביסות, בישול ועוד). ו-כן, אפילו יש לי חברה כבר כמה חודשים. הכרנו באינטרנט בפורום קהילת הספקטרום האוטיסטי, והקשר בינינו התחזק לאיטו מידידות לקשר רומנטי. כמוני, גם לה אספרגר בתפקוד גבוה. היא בת 19 ומתנדבת בצה"ל בלשכת הגיוס.
במהלך 20 חודשי השירות, התוודעתי למושגים רפואיים ותרגלתי עבודה מול מחשב אבל החוויה שלי הייתה הרבה הרבה יותר מזה- בראייה לאחור אני יכול לומר כי השירות הלאומי היה עבורי יותר מהתנדבות. הוא היה דרך חיים של ממש: יכולתי להיות כמו כולם, להרגיש כמו מבוגר שעובד 7 שעות ביום, בזכויות השוות לאלו שמקבלים מן הצבא, הרגשתי שאני תורם ואכפת לי מהיחידה, מהצוות ומהמטופלים. ובעיקר, למדתי להתמודד עם מצבי תסכול ולחץ. מאז, אני ממליץ לכל מי שאני פוגש ואשר לוקה במגבלה המפריעה לו לשרת בצבא, לבחור במסלול ההתנדבות לשירות הלאומי, כדי להרגיש שהוא עושה, תורם ומועיל, לטובת המדינה וגם לטובת הרגשתו האישית.
