אייל סלבין (38), אב לשני ילדים קטנים עבד כשליח וולט, בזמן שחיפש עבודה קבועה. לפני כחודש, בשבעה במרץ הוא רכב על אופנוע במהלך עבודתו, נפגע ממשאית ונהרג. אלמנתו, ליאור, מצאה את עצמה בגיל 33, לבד, מנסה להסביר לילדיה יובל (4) ואלון (1.5), שאבא לא יחזור.

ליאור סלבין יושבת במרפסת הדירה בקרית אונו, אותה שכרו היא ואייל, זכרונו לברכה, לפני כמה חודשים. היא משקיפה על הפארק שנמצא ממש מתחת לבניין ומחייכת. "הדירה הזאת היא כל מה שהוא רצה: מרפסת, ספייס, מקום לארח, חדרים נעימים והפארק למטה כדי לקחת את יובל עם האופניים. רק לא דירת קופסא בתל אביב. הוא כל כך נהנה לשבת במרפסת, להסתכל, לפרוש את הידיים, להגיד- איזה יפה הבית הזה שלנו".

"זו שכונה טובה, רופאים ואנשי הייטק, ואנחנו שאיכשהו התפלחנו לפה בשכירות זולה של קורונה. החל"תניקית והשליח", היא צוחקת, "זה היה לנו כל כך חשוב, בשביל לקדם אותנו ובשביל הילדים".

"התאונה הייתה תאונה מפגרת. שטות של שום דבר, הוא עמד ברמזור אדום לפני משאית, כשהאור התחלף המשאית נסעה והוא לא הספיק. החקירה עוד לא הסתיימה ולא אמרו לי מה קרה, אבל אני יודעת שהמשאית נסעה והוא לא נסע, הוא קיבל מכה בראש, וזה היה מיידי".

טלפון מבילינסון

"בדיוק חזרתי מהיום הראשון בגן עם אלון בן השנה וחצי, ראיתי שאייל לא פה ושהתיק של השליחויות לא פה. שלחתי לו הודעה שלא יתבאס יותר מדי, שאני יודעת שהוא רוצה משהו אחר אבל זה רק לתקופה, זה רק עד שנסתדר ונמצא את הדבר שירים אותנו למעלה. הספקתי גם לשלוח לו תמונה של אלון מהגן. כתבתי לו: 'קח תמונה של ילד מחייך, תזכור שזו הסיבה שאנחנו עושים את זה'. הוא הספיק לענות לי בלבבות. רבע שעה אחר כך הייתה התאונה.

"בכניסת האמבולנסים לבית החולים השומר בכניסה אומר לי 'את האישה של האופנוען?' אמרתי כן, שמעתי שהוא אומר בקשר 'היא הגיעה'. אין יותר 'שטיח אדום' מזה"

"כמה זמן אחר כך קיבלתי את הטלפון מבילינסון. אייל לא אהב להסתובב עם דברים בכיסים. הוא לא הסתובב עם ארנק אף פעם, והיה לו רק ארנק קטן למטבעות ולכרטיס אשראי, וזהו. דרך השם על הכרטיס הגיעו לכרטיס קופת החולים שלו והגיעו אלי. שאלו אותי אם הוא היה על אופנוע, וסיפרו לי שהוא היה מעורב בתאונה ושאני צריכה להגיע כמה שיותר מהר לבית החולים, שהמצב לא טוב. התקשרתי מהר לאבא שלי ולאבא של אייל. אלון ישן בחדר, לקחתי אותו ויצאתי. כל הדרך הוא היה כזה חמוד, ישב מאחורה בשקט. רק הסתכלתי עליו והתחלתי לבכות, אבל כל הדרך אמרתי לעצמי "יהיה בסדר".

זירת התאונה בה נהרג סלבין (צילום: דוברות המשטרה)

"נכנסתי בכניסת האמבולנסים לבית החולים, השומר בכניסה שאל אותי: 'את האישה של האופנוען?' אמרתי כן. שמעתי שהוא אומר בקשר 'היא הגיעה'. אין יותר "שטיח אדום" מזה. בכניסה חיכה לי צוות גדול של אנשי מקצוע, וכבר הבנתי מה קרה. כשראיתי אותו הוא היה שלם. הוא לא נפגע מהגלגלים של המשאית, והצלחנו לתרום את האיברים שלו ולהציל איתם חיים של אחרים.

"הכל הרגיש כמו סרט כזה. ראיתי את הבגדים, הדברים, הנעליים שלו, הכל הרגיש לי במקום. הייתי בשוק. ההורים שלו היו בדרך. הם באו מירושלים, הם היו תקועים בפקקים. ברדיו הודיעו שהגיע לבילינסון פצוע אנוש, והם ראו ב-YNET שהודיעו שהוא נהרג. והם תקועים בפקק.

"אני זוכרת שצוות בית החולים מאוד עטף אותנו, והתנהג כאילו זו פעם ראשונה שמתמודדים עם מוות. כולם היו עלינו. הרופאה יצאה איתי לסיגריה, הרופא שדיבר איתי בכה, כי יש לו ילד בשם אלון בגיל של אלון שלי. לכולם היה קשה נורא שמדובר בבחור צעיר, עם משפחה צעירה, שכל החיים עוד לפניו".

מחזיקה אותך ולא עוזבת לעולם

ליאור ואייל היו כמעט 10 שנים ביחד, הם התחתנו לפני שש שנים. הם למדו באותו התיכון בירושלים, אבל הכירו אחד את השני רק כשגרו כבר בתל אביב. "בנעורים, למדנו באותו מקום, עבדנו באותו המקום, היו לנו אותן המורות בבית הספר, אחותי ואחותו היו באותה כיתה אפילו, אבל הוא היה מבוגר ממני בחמש שנים, אף פעם לא חפפנו.

"הכרנו כשהוא היה כבר בן 30, כשכל החברים שלו כבר התחילו להתחתן. הייתה מסיבה ב'החתול והכלב', הוא היה עם פאה וקרא לי 'יעלי'. הוא אמר "סתם, יעלי זה קליט". גילנו שאנחנו שכנים בתל אביב. איך זרמתי איתו אלוהים יודע, אבל אהבתי את השטויות שלו כל כך.

ליאור ואייל סלבין: "יום אחד חזרתי מהצפון, תפסתי לו את היד ואמרתי לו, זהו, אני מחזיקה אותך ולא עוזבת לעולם" (צילום: אלבום פרטי)

"לאייל אף פעם לא הייתה חברה רצינית לפני, ואני זוכרת שבהתחלה הוא חיזר אחרי, היה עושה הרבה מחוות רומנטיות קטנות. אני ביליתי אצלו הרבה, אבל אמרתי לעצמי שזה לא רציני, כן? אנחנו לא זוג. הייתי צעירה בת 25, רק הגעתי לתל אביב. אבל יום אחד חזרתי מהצפון, תפסתי לו את היד ואמרתי לו, זהו, אני מחזיקה אותך ולא עוזבת לעולם.

"התחתנו בסוף 2014. רצינו להתחתן בחורף, מתי שאף אחד לא מתחתן, כדי לא להיות מהחתונות האלה שהן תיק על אנשים. החתונה הייתה מטורפת, הבאנו את דיג'יי דרוויש, נתן סשן בלאגן. זה היה מאוד אנחנו. היו הרבה דברים שלא הסכמנו, על הגידול של הילדים למשל, אבל ידענו לעשות כיף ביחד. לשים את הילדים אצל ההורים וללכת להתפרק איפשהו, או דייטים במרפסת, שנינו ובקבוק אלכוהול, מקשקשים. עשינו טוב אחד לשני, וזה בעיקר היה שמח. מאוד שמח.

אבא ילד ובן זוג שמח

"אייל היה ילד באופי שלו. אני חושבת שלהרבה בחורות אחרות היה קשה עם זה, אבל אני אהבתי את זה מאוד. הוא היה מכור לחטיפים, בקטע לא בריא כזה. כל ערב הייתי אוספת שקית תפוצ'יפס או ביסלי, הוא היה נרדם עם נשיונל ג'אוגרפיק או ספורט וחטיף בסלון. כמו נער מתבגר. כולם קראו לו 'ילד אבא'.

"התקופה של הסגרים גם עשתה לנו ממש טוב כמשפחה. לא היינו בלחץ של עבודה. הוא יצא בשעות הצהריים בדרך כלל כשהילדים ישנים, חזר בערב לעזור עם המקלחות ואז היה יוצא שוב. היה לנו את הזמן שלנו כמשפחה, בתוך כל הקושי הכלכלי הזה מצאנו את הנקודות הטובות, שיחקנו ביחד, היו לנו המון רגעים לאחרונה.

אייל סלבין "אייל היה ילד באופי שלו" (צילום: אלבום פרטי)

"יובל כל הזמן חופרת על יום הולדת, כל הזמן היא שואלת מתי יום ההולדת שלה. היה איזה יום משעמם בסגר, החלטנו שנעשה לה יום הולדת. סתם חגגנו לה. הכנתי קאפקייקס עם קצפת ורודה, אייל הלך להביא בלונים, עטפנו לה פלאפון צעצוע מהכל בדולר. זה בכלל לא היה משנה, היא רק רצתה יום הולדת. אז במקרה יצא שהוא הספיק לחגוג את יום ההולדת שלה. אני יודעת כמה הוא היה רוצה לחבק אותם ולהיות שם בחיים שלהם, וזה ממש גומר אותי. שזה לא מגיע להם ולא מגיע גם לו.

הוא עשה את זה כי היה צריך

לפני הקורונה ליאור עבדה במלון בתל אביב ואייל עסק בנדל"ן, מכר דירות בחו"ל, בעיקר בגרמניה. עוד לפני שהתחילה המגיפה הוא חשב לשנות כיוון. "היה לו חשוב שיסתכלו עליו כמישהו שבא ועוזר, להרגיש שהוא עושה דבר טוב. בגלל זה הוא לא כל כך מצא את עצמו שם. הוא רצה להתקדם. היה לו מאוד טוב, הוא התחבר לאנשים ולמנהלים שלו, אבל בכל זאת חשב על כיוון אחר.

"הייתי מעדיפה שיעשה מיליון דברים אחרים ולא יהיה שליח. בדקנו אז הרבה אופציות, אבל מבחינת שעות, גמישות, והכנסה, לא ממש היתה אופציה אחרת"

"כשהתחילה הקורונה וסגרו את השמיים, סגרו הכל. אנחנו בבית עם שני ילדים קטנים, אני הייתי אמורה לחזור מחופשת לידה לעבודה ולהתחיל תפקיד חדש ובדיוק הכל נסגר. התחלתי לקבל חל"ת, הוא עצמאי, אז היינו צריכים את הכסף.

"הייתי מעדיפה שיעשה מיליון דברים אחרים ולא יהיה שליח. בדקנו אז הרבה אופציות, אבל מבחינת שעות, גמישות, והכנסה, לא ממש היתה אופציה אחרת. גם במשלוחים זה לא היה מיליונים, יש שעות מתות, ימים שיש תקלה או משהו והלך יום עבודה. משלוח היה שווה בערך 20 שקל. אז יש שעות של ארבעה משלוחים ואז זה בסדר ויש שעות עם משלוח אחד. כשמסתכלים על כל השעות זה לא הרבה.

"לוולט אייל נכנס סביב מאי, בסוג של פרוטקציה. אני זוכרת שהוא נכנס הביתה עם התיק, המעיל וכל הדברים, ממש רציתי לצלם אותו, אבל הוא לא הסכים, הוא התפדח מזה.

"מצד שני בסך הכל זה היה נוח. הוא עבד בשעות שנוח לו, מתי שנוח לו, זה היה נוח עם הילדים, תנאי התשלום היו נוחים וגם השירות באפליקציה. הוא שם לעצמו מטרות וזה באמת הצליח להחזיק אותנו. הוא לא נהנה מזה, אבל הוא עשה את זה כי צריך היה לעשות את זה, ובמקביל הוא כל הזמן חיפש משהו אחר".

אבא על הירח

"יובל שואלת עליו הרבה. היא כבר יודעת לדקלם את מה שקרה. דיברתי עם פסיכולוגית שהסבירה מה חשוב להגיד לה, ואני עדיין בליווי. ביום  של התאונה היא לא שאלה כלום. אני חזרתי הביתה בערב מבית החולים, הילדים כבר ישנו, ולא ידעתי איך להסתכל להם בעיניים. מה אני בכלל אומרת להם, אין אני יוצרת איתם קשר עין בכלל. העולם שלהם התהפך מרגע זה ולתמיד. לא נשמתי כל הלילה.

"קשה לה מאוד בבוקר בגן, כשהיא רואה הרבה אבות שמביאים את הילדים. היא לא אומרת כלום, אבל אני רואה את זה עליה והלב שלי מתכווץ"

"הם קמו שניהם, מתפנקים עלי, לא שואלים שום דבר. יובל לא אמרה כלום. נסענו לבית של ההורים שלי והיא לא אמרה שום דבר, לא שאלה למה אבא לא בא. בבית של ההורים היא לקחה אותי לחדר ושאלה מתי נחזור הביתה. אמרתי לה שנשאר כמה ימים, היא שאלה למה. אמרתי לה שאבא עשה תאונה עם האופנוע, ושניסו לעזור לו אבל לא הצליחו. שאבא מת, ומי שמת לא יחזור.

אייל סלבין ובתו יובל "התקופה של הסגרים גם עשתה לנו ממש טוב כמשפחה. לא היינו בלחץ של עבודה" (צילום: אלבום פרטי)

"היא ביקשה ממני להגיד לה את זה שוב. מאז היא רואה אופנוע נוסע ואומרת, זה לא אבא שלי, או אומרת שהיא רואה את אבא על הירח. היא אומרת שאבא בשמיים, ושואלת אותי אם כבר אין לה אבא. היא כל הזמן מנסה להבין את המציאות. קשה לה מאוד בבוקר בגן, כשהיא רואה הרבה אבות שמביאים את הילדים. היא לא אומרת כלום, אבל אני רואה את זה עליה והלב שלי מתכווץ.

"אלון עוד קטן. בשבעה הוא סרק את הפרצופים, חיפש את אבא. כשהוא ראה שהוא לא שם הוא התחיל לבכות. נכנס לחדרים, חיפש את אבא. הוא עדיין מחפש, מסתכל על תמונות, מצביע ואומר אבא. בגיל הזה גם המילה היחידה שהם יודעים להגיד זה אבא, על הכל. זה קצת צובט. עכשיו הוא למד להגיד גם אמא והוא כל הזמן אומר אמא, לא משחרר ממני. מאוד קשה לו להתרגל לגן, ואני חושבת שזה עוד יהיה ארוך, כי אם אבא נעלם פתאום אז גם אמא יכולה להעלם מבחינתו. אני יודעת שעם שניהם זו רק ההתחלה. אומרים שלילדים לוקח בין חצי שנה לשנה לקלוט, כי מבחינתם מוות הוא הפיך. אולי עכשיו אבא מת, אבל עוד מעט הוא יהיה לא מת".

"עכשיו הילדים ממלאים אותי ונותנים לי את הכוחות, ואני חושבת הרבה גם על ההורים שלו, איציק ומרינה ועל אחותו מיטל. החברים שלו פתחו קרן לגיוס כספים עבורינו, לטובת הילדים. לטובת כל החיים שעוד עומדים לפנינו. זה היה אמור להיות משהו אינטימי, בין החברים והמשפחה, וזה תפס תאוצה רצינית, הסיפור נגע להרבה אנשים וגם כל מי שפגש בו בדרך באיזשהו אופן זוכר אותו".

מהג'ינג'ים היפים

"אין מישהו שלא פגש אותו ולא נשבה בקסם שלו. היו לו המון חברים, המון מעגלים של חברים, והוא היה כל כך טוב בפנים. הוא היה רודף צדק כזה, לא היה מצב שהוא יכול להיות במקום שהוא לא שלם איתו. אין אחד שלא זוכר את החיוך שלו, את האנרגיות שלו, את הטוב שלו, את הצחוקים שהוא היה עושה. איך שהוא היה סוחף את כולם. אין דבר כזה מפגש חברתי בלי שאייל נכנס, אומר הנה אני פה, אפשר להתחיל. הוא היה בחור שמרים מצב רוח. הוא היה נהג חתן של כל החברים שלו, הוא הדמות שכולם רוצים לידו כשיש אירוע ורוצים שיהיה שמח.

אייל סלבין "אין דבר כזה מפגש חברתי בלי שאייל נכנס, אומר הנה אני פה, אפשר להתחיל. הוא היה בחור שמרים מצב רוח" (צילום: אלבום פרטי)

"הוא גם היה טוב בכל דבר שקשור לכדור. סנוקר, מטקות, הכל. בזה הוא היה אלוף. אם משחקי חברה היה מקצוע הוא היה מיליונר. בימי שלישי הוא היה באופן קבוע משחק כדורגל. פעם הוא שיחק בבית"ר אבל עזב לטובת בילויים עם חברים. תמיד הוא הצטער על זה. לאחרונה הוא עשה קורס מאמנים ואימן קבוצה של ילדים בהפועל רמת גן".

"גם היום, חודש אחרי שהוא נהרג, כמעט כל ערב בא לפה מישהו עם איזה בקבוק ערק או בקבוק יין, כי כולם רוצים עוד ממנו. אני פה על הספה וכולם עולים לרגל. זה נותן לי המון כוח"

"הוא היה מאוד ג'ינג'י כזה תוסס, מהג'ינג'ים היפים, כל האווירה סביבו תמיד הייתה הכי. גם אם הוא לא דיבר עם מישהו כמה חודשים, הוא היה נפגש איתו וממשיך את השיחה מאותה נקודה. הוא אף פעם לא שמר טינה, הוא אהב להתווכח על דברים ועל פוליטיקה ולהיות צודק, אבל תמיד היה נעים ותמיד היה כיף איתו.

"גם היום, חודש אחרי שהוא נהרג, כמעט כל ערב בא לפה מישהו עם איזה בקבוק ערק או בקבוק יין, כי כולם רוצים עוד ממנו. אני פה על הספה וכולם עולים לרגל. אז כל יום יש איזה אירוע קטן. הלו"ז צפוף, אבל זה נותן לי המון כוח. בשבוע הבא, ביום העצמאות, ליובל יש יום הולדת, ויש המון תכנונים מצד החברים. אנשים אומרים לה- אולי אבא שלך לא כאן, אבל אבא שלך היה אחי, ואני אעשה בשבילך הכל".

אייל פחד מהכביש

"חודשיים לפני התאונה, אייל הצליח למצוא עבודה אחרת, והתחיל לעבוד בסטארטאפ של אנרגיה ירוקה ליד גדרה. הוא מאוד רצה להשתלב בחברה, אבל הם חיפשו פועל פס ייצור למוצר שלהם, בשכר נמוך יחסית ובעבודה פיזית, וזה לא מה שאייל רצה לעשות. הוא רצה לשווק. אז אחרי חודשיים הוא החליט לעזוב.

"בבוקר של התאונה הוא נסע להיפרד, וכשחזר פתח שוב את אפליקציית וולט. אני זוכרת שהוא דיבר על זה ואמרנו- אחלה, זו הזדמנות טובה למצוא משהו אחר מהמכירות והנדל"ן שהוא יכול יותר למצוא את עצמו בו.

"אייל מאוד פחד מהכביש, כששמעתי על המשאית אמרתי שזה לא יכול להיות. אייל תמיד היה מזהיר אותי ממשאיות. הם לא רואים, הם המון שעות על הכביש, הם לא שמים לב. נכנסתי למעגל תנועה לפני משאית והוא אמר לי: מה את עושה?! לא עושים שום דבר ליד משאית. הוא היה כל כך  מודע לזה, שזה עצבן אותי. הוא גם לא אהב לעשות משלוחים בתל אביב, בגלל הכבישים והקורקינטים והאופניים שיש שם, והעדיף לעשות פה- פתח תקווה, יהוד, אור יהודה, עם קצת יותר ספייס וביטחון בכביש. וזה מדהים, כי הנה, אף אחד לא מוגן מזה".

תשימו את החיים קודם

כעת, למרות האהבה שלה ושל אייל לדירה ששכרו ולשכונה, ליאור מתכננת לעזוב את קרית אונו ולחזור לגור עם הילדים ליד ההורים בקרית ענבים. "השכונה פה, זה המקום שהוא הכי חי בו, והכל פה שלנו ועל כל שטות יש לי איזה סיפור שקשור אליו. אבל אני לא יכולה לשמוע את הטוסטוסים פה למטה, את המשאיות והכבישים", היא מספרת. "יש פה גם מרכז מסחרי עם מסעדות פה למטה ואני שומעת עד לפה את הצליל של קבלת המשלוח של הוולט".

"אני רואה את השליחים יוצאים ובא לי לרדת ולחבק אותם, להגיד להם, תשמרו על עצמכם, זה ממש לא שווה את זה. זה רק משלוח של אוכל! זה החיים שלכם, אתם חייבים לזכור להרים את הראש, שניה לעצור", היא אומרת במעין תחינה. "עבודה זה חשוב, אבל בסופו של יום הזמן עם האהובים שלכם והמשפחה שלכם הוא יותר חשוב, זה ממש חלק ממה שאייל משאיר אחריו. אנחנו כולנו נשאבים לעבודה, אבל תנו לעצמכם זמן, תשימו את החיים קודם. והכי חשוב, תרימו את הראש, תשמרו על החיים. זה יקר יותר מהכל".

ליאור, יחד עם חבריו של אייל, הכינו מדבקות כדי להדביק על תיקים של שליחים, לזכרו. "זה לא הגיוני שלא נלמד מזה משהו, שלא ייקחו את זה למקום של שניה לעצור ולשים את החיים קודם". ליאור מסבירה שמטרת הפרויקט היא לגרום לשליחים להבין שדואגים להם ושהחיים שלהם קודמים "הכבישים בישראל זה כמו גן חיות. אנשים ממהרים, לא חושבים רגע, ובגלל זה חשוב לי, במיוחד במקומות שיש בהם ריכוז של שליחים, שיראו שמישהו חושב על החיים שלהם ודואג להם. את רואה אותם על אופנועים, אופניים, קורקינטים, נדחפים, עוקפים מימין, מזגזגים".

הסטיקרים שהכינו ליאור וחבריו של אייל שקוראים לשליחים לנהוג בזהירות (עיצוב: ליאור וינרב)

האנשים שמאחורי הצ'אט

ליאור מתארת כיצד אחרי התאונה, נציגים מוולט יצרו קשר עם מיטל, אחות של אייל, ולאחר מכן הגיעו לשבעה שני נציגים. "שאלתי אותם אם יצא להם להגיע לעוד הלוויות של שליחים שלהם ואמרו שלא, שזאת פעם ראשונה. כעסתי לראות אותם בשבעה, הם בכלל לא הכירו אותו ולא מצאו את המילים הנכונות לנחם. היה עדיף שלא היו באים בכלל".

"אתם מתזמנים את זמן ההגעה של השליח, אז תוסיפו שתי דקות לתזמון, אוטומטית. זה ההבדל בין אם השליח יסיים את הסיגריה, ייקח את השלוק מים ולא יגנוב את הרמזור"

לליאור היה מאוד חשוב לדעת אם אייל היה באמצע משלוח או בין משלוחים, כי היא מאמינה שהזמן בין משלוחים הוא הכי מסוכן. "אני יודעת שהם משוטטים על הכביש ומחפשים נקודות חמות לעוד משלוחים".

"היום ראיתי שיש פוליסת ביטוח תאונות אישיות של וולט, משהו מינימאלי יחסית של כ-50 אלף שקל, אבל יש סוג של מענה, והבנתי שזה קיים רק בארץ ולא בעולם. זה מעט מנחם, אבל לא ממש מרגיש אישי. יש לכם פה מצב של אלמנה. גם אם מישהו פצוע ובבית חולים, זה עובד שלכם, תבדקו רגע אם הוא צריך משהו, מעבר לביטוח הזה. אתם אנשים מאחורי הצ'אט. דברו, תבדקו, תרשמו משהו, תעוררו מודעות. תרשמו משהו באפליקציה, שכששליח פותח את האפליקציה יהיה לו באנר: 'שמרו על החיים, זה יותר חשוב מהכל', או משהו כזה.  תזכרו שמדובר באנשים, וזה בא לפני אוכל.

"אני מבינה שבסך הכל הם רוצים לתת שירות טוב ללקוחות, אבל זה בא על חשבון השליחים. אין תנאי העסקה, אין סטנדרט של בטיחות, אתה עובר הדרכה אונליין של כמה שעות וזו כל ההכשרה. עכשיו בסדר, לא צריך להיות גאון הדור כדי להיות שליח, אבל זה כן נחוץ. התפעול של האפליקציה דורש הרבה התעסקות בטלפון, והחבר'ה האלה על הכביש. הם צריכים לסמן המון דברים, לקוחות שלא משאירים פרטים מלאים, הרבה דברים כאלה. והזמן שלהם שווה כסף, וזה מסוכן".

"זה לא שאני כועסת על וולט, אבל אני חושבת שהדרך שבה הם עובדים לא נותנת מספיק מקום לבטיחות של השליחים. אתם מתזמנים את זמן ההגעה של השליח, אז תוסיפו שתי דקות לתזמון, אוטומטית. זה ההבדל בין אם השליח יסיים את הסיגריה, ייקח את השלוק מים ולא יגנוב את הרמזור. לא יטוס ישר למשלוח הבא. יש בעניין הזה המון סטרס, בזה שהכל נורא נורא מהיר".