בית הדין הארצי לעבודה נתן בשבוע שעבר פסק דין ב-3 תביעות נפרדות שאוחדו לדיון אחד. עניינן בעובדים שעבדו כפרילנסרים וביקשו הכרה מבית הדין כמי שחלים עליהם יחסי עבודה. בשניים משלושת התיקים נעתר בית הדין לתביעת העובדים. במקביל החליטו השופטים להפוך את הדיון בתיק לדיון עקרוני על מנת לקבוע הלכה יציבה בשאלה מהן הזכויות המגיעות לעובדים שהועסקו כפרילנסרים ובית הדין הכיר שהלכה למעשה חלים עליהם יחסי עובד מעביד.

עו"ד אלעד מורג מפרש עבור 'דבר' את הפסיקה החדשה ומשמעויותיה: "פסק הדין עשוי לייצר הרתעה כלפי מעסיקים שלא ליצור תצורות העסקה פוגעניות חדשות תוך ניסיון להתחמק מיחסי עובד מעביד.

"לראשונה, בית הדין קבע שנקודת המוצא היא שמי שהוכר כעובד, יש לפסוק לו פיצויים גם בגין נזקים שאינם 'ממוניים', כלומר שאינם ניתנים לכימות חד משמעי בכסף, כמו למשל הפגיעה בזכות להתארגן, בזכות לביטחון תעסוקתי, בזכות להיות מבוטח בביטוח אבטלה בביטוח הלאומי ועוד".

מה בעצם היה המצב עד היום?
"עד היום, ייתכן שחלק מהמעסיקים שמתקשרים בדרך זו העריכו, שכל עוד ה״פרילנסרים״ מרוויחים סכומים משמעותית גדולים יותר מהשכר של עובדים שכירים מקבילים, הם יהיו מוגנים מפני תשלום פיצויים או הפרש כספי במסגרת תביעות להכרה ביחסי עובד מעביד.

"זאת למרות ששכר הפרילנס לאו דווקא מכיל ומתגמל עבור עלויות שונות שהמעסיק לוקח על עצמו בהעסקת עובדים רגילה. אם ניקח לדוגמא את תחום השליחויות, מדובר על תחזוקת האופנוע או האופניים, עלויות דלק, סיכונים מקצועיים, ביטוח, זמני המתנה בלא תשלום וכו',

"הפסיקה החדשה מכניסה למשוואה את האפשרות שחברות שכאלו יידרשו בעתיד לשלם במסגרת תביעה פרטנית או ייצוגית, גם פיצויים בגין אותם רכיבים בעלי משמעות ״לא ממונית״, הנגזרים מתצורת ההעסקה".

מדוע בעצם נדרש בית הדין לנושא?
"ב-15 השנים האחרונות ישנו ויכוח בין שתי אסכולות של שופטים בבית הדין הארצי לעבודה, כיצד יש להכריע בתביעות של פרילנסר שתובע, בסוף תקופת העסקה, הכרה ביחסי עובד מעביד.

"בדוגמה הקלאסית, אנחנו מדברים על מצב שבו שני אנשים עובדים זה לצד זה באותה העבודה, האחד עובד מוגדר שכיר והשני מוגדר כפרילנסר. יום אחד מפטרים את שניהם – העובד יוצא עם פיצויי פיטורין אחרי ששילמו לו לאורך השנים פנסיה, זכויות סוציאליות שעות נוספות וכו'. והפרילאנסר – פשוט מודיעים לו שנגמרה תקופת ההתקשרות איתו ללא תשלום נוסף. הדין לא סובל מצב כזה, וקובע שהיותו של אדם 'עובד' הוא סטטוס, כלומר המעמד המשפטי של אדם כעובד אינו תלוי במעטפת ההסכמית שבמסגרתה הוא מועסק, אלא במאפייני ההתקשרות שלו מול המעסיק.

בהתאם, פרילאנסר כזה שייגש לבית הדין, יתבע הכרה ביחסי עובד-מעביד בינו לבין המעסיק ויוכיח את תביעתו, יהיה זכאי לתשלום הזכויות שנגרעו ממנו במהלך התקופה.

אם הדין לא סובל מצב כזה, במה השופטים היו חלוקים?
"המורכבות מתחילה, כשהעובד קיבל כפרילאנסר, שכר שהוא גבוה יותר מהשכר שהיה מקבל לו היה מועסק כעובד שכיר – האם יש לפסוק לזכותו פיצויים, וכיצד יש לחשב אותם? אם למשל קיבל 80 שקלים לשעה על עבודה שעמיתו השכיר קיבל עליה 30 שקלים – האם יש לחשב את הפיצויים בגין הזכויות הסוציאליות שלו מה-80 שהרוויח, או שיש להניח שהתגמול גילם בתוכו גם את אותן זכויות סוציאליות שהיה מקבל לו הועסק כשכיר?

"סביב סוגיה זו התהוו לאורך השנים שתי אסכולות נגדיות: האחת בהובלתו של נשיא בית הדין הארצי בדימוס, השופט סטיב אדלר, שנטה לגישה 'עונשית' שמטרתה להשפיע על ההתנהגות בשוק העבודה ולהרתיע מעסיקים מלהתקשר בהסכמים שאינם הולמים את טיבם האמיתי של יחסי העבודה.

"אדלר בפסקי דין מוקדמים, נטה לחייב את המעסיקים הנתבעים בתביעות כאלה, לשלם פיצויים על הזכויות הסוציאליות המחושבות בגין מלוא התגמול שקיבלו הפרילאנסרים, מבלי להתחשב באפשרות שלו היו שכירים, שכרם היה נמוך יותר, או שהגמול שקיבלו כבר כלל תשלום בגין הזכויות כאמור.

"מולו התייצב בתחילה השופט בדימוס שמואל צור שניסח את הגישה המכונה 'חישובית', לפיה יש לחשב את השכר שהעובד היה מרוויח לו היה מועסק כשכיר, ולפצות אותו בגין ההפרש בין שכר זה (כולל תנאים סוציאליים) לתגמול שקיבל בפועל בלבד. על פי גישה זו היו גם מצבים שבהם נפסק שדווקא העובד התובע – הוא שצריך להשיב כספים למעסיק לאחר שנקבע שחלים עליהם יחסי עובד מעביד, משום ששכרו כפרילאנסר היה גבוה בהרבה מהשכר שהיה מקבל כעובד שכיר.

"השופטים היו ממש מתווכחים ביניהם בפסיקותיהם, כשבתקופות מסוימות כמעט פעם בשנה היה יוצא פסק דין חדש שהיה הופך את ההלכה על פיה. רק בשנים האחרונות ניתנו בנושא למעלה מחמישה פסקי דין המתיימרים לקבוע הלכה. פסק הדין הנוכחי שהתקבל בהרכב שופטים מורחב של שבעה שופטים ושני נציגי ציבור, מבקש לייצב את הפסיקה בנושא זה".

הפסיקה החדשה מכריעה בין העמדות השונות?
"הפסיקה החדשה, מחדשת את רעיון הפיצוי הלא ממוני, שמתחבר ברוחו לגישה העונשית. לצד זאת, היא מאמצת גם חלק מהגישה החישובית לצורך קביעת הפיצוי בגין הנזק הממוני שנגרם לעובד.

"לאחר שהפרילנסר התובע הצליח להוכיח שבינו לבין המעסיק שררו יחסי עבודה, הפסיקה מטילה על המעסיק את נטל ההוכחה שאילו העובד היה מועסק כשכיר היה משתכר פחות, ולהוכיח גם בכמה פחות היה משתכר – כשהפיצויים הממוניים נגזרים מההפרש שבין התגמול שקיבל לשכר והזכויות שהיה אמור לקבל. במידה והמעסיק איננו מצליח להוכיח שהעובד היה מקבל שכר נמוך יותר – יהא עליו לשלם פיצויים עבור הזכויות הסוציאליות בגין מלוא התגמול שקיבל העובד לאורך שנות עבודתו.

"קביעה נוספת של בית הדין ברוח תקדימים קודמים היא, שהחישוב הזה לעולם לא יעבוד לרעת העובד – כלומר, שאם יתברר שהכנסתו כפרילנסר הייתה גבוה יותר מההכנסה שהיה מקבל כשכיר, ההלכה החדשה מבהירה שלא יידרש להשיב כספים למעסיק".

מחלוקת בין השופטים בשאלה כיצד יקבע האם חלים יחסי עובד-מעביד

"על הצדדים ביחסי העבודה, וביחסים חוזיים בכלל, חלה חובה לנהוג זה בזה בתום לב. הוויכוח בין השופטים הוא היכן צריך להתייחס לחובה זו. בדעת המיעוט קובעת נשיאת בית הדין הארצי לעבודה, השופטת וירט-ליבנה, כי לדעתה יכול להיות מצב שבו בית הדין לא יכיר בעובד כמי שחל עליו יחסי עובד-מעביד רק כיוון שנהג שלא בתום לב עם המעסיק.

"יש להניח, שאם עמדה זו הייתה מתקבלת, היה נעשה בה שימוש בניסיון לסכל תביעות עתידיות, כשהמעסיקים היו מתמקדים בטיעונים בדבר תום ליבם של העובדים התובעים, אשר לקחו על עצמם את מתכונת ההתקשרות מרצון. אבל העמדה הזו כאמור לא התקבלה על ידי רוב שופטי ההרכב.

מה היא עמדת הרוב?
"את עמדת הרוב ניסחה השופטת דוידוב-מוטולה – אשר טענה כי הכרה בטיבם האמיתי של יחסי העבודה בין הצדדים היא זכות קוגנטית, כלומר כזו שלמעט מקרים חריגים – אי אפשר 'לוותר' עליה בהסכם. כמו שאני לא רשאי לשלם לך שכר נמוך מהמינימום, גם אם אתה מוכן לעבוד בשביל פחות משכר מינימום, ואין זה משנה אם הסכמת לעשות זאת בתום לב, או שלא בתום לב.

עם זאת, יש לשים לב שגם בהתאם לעמדת רוב שופטי בית הדין, ניתן מקום להתחשב בשיקולים של תום לב, בקביעת סכומי הפיצויים המגיעים לתובע".

האם הפסיקה החדשה תביא ליציבות בתחום משפטי זה או שתיוודע משמעות למחלוקת בין השופטים?
"קשה לדעת. ניכר שבפסק הדין נעשה מאמץ לייצר מנגנון משפטי יציב שינחה כיצד יש לדון ולהכריע בתובענות האלה, אבל גם בדעת הרוב נותרו סדקים שדרכם יכולות להכנס טענות הגנה חדשות, וגם דעת המיעוט, הנתמכת על ידי הנשיאה, מנומקת היטב ועשויה לשמש לטיעון משפטי בתיקים עתידיים.

"המסר שמעביר בית הדין הארצי לעבודה, לא בפעם הראשונה, עקבי וברור: התקשרויות מהסוג הזה, שעוקפות את המגבלות המוטלות על המעסיק, והבטחונות הניתנים לעובד ביחסי עבודה, אינן רצויות, ויש להמנע מהן. מעסיקים שעושים בהן שימוש כחלק מהמודל העסקי יחוו בעקבות פסק הדין עליה בחשיפה לתביעות".