"קודם פני ילד.
ציפורים כחולות קוראות בעיניו קשב דרוך,
כאילו הגשר הנטוי בינו לבין העולם
רושם מתווה אור תם, חף מרוע."

רב סרן יותם לוטן, בן קיבוץ בית השיטה, נהרג במלחמת לבנון השנייה בגיל 33. השנה, 15 שנים לאחר מותו, הקליט הזמר חנן יובל את השיר 'פני ילד', שכתבה לזכרו של יותם מורתו לשעבר, המשוררת לאה שניר.

"יותם היה ילד של אהבה", אומרת ל'דבר' בתיה לוטן, אמו של יותם ז"ל. "ילד סקרן, תלמיד טוב. ילד שמאוד אהב לעזור ולתמוך בחלשים ותמיד היה פנוי לעשות לטובת הכלל. גם כאדם בוגר יותר".

גם עבור מורתו, המשוררת לאה שניר, היה יותם תלמיד בלתי נשכח. "לכל מורה יש את התלמיד או שניים שתפסו אותה והיא התחברה אליהם, ויותם היה אחד מאלה עבורה. היא אהבה וחיבבה אותו מאוד, התכונות שלו באמת היו כמו אלו המתוארות בשיר. חף מרוע".

יותם, בנם הבכור של בתיה ועמיר לוטן מקיבוץ בית השיטה, התגייס ב-1992 לחיל השריון שם שירת כקצין. לאחר השחרור מצה"ל נסע יותם לטייל בעולם וחזר לחיות בקיבוצו, בית השיטה. יותם עסק בחינוך, ועבד כרכז הנוער בקיבוץ.

כשפרצה מלחמת לבנון השנייה, יותם גויס למילואים כמפקד פלוגה. לאחר כמה ימי הכנה, התארגנות, חצתה הפלוגה את הגבול ונכנסה ללבנון כדי לסייע לכוחות הצנחנים בירי ופינוי נפגעים בבינת ג'בל.

בתיה מספרת על רגע מהמלחמה שמבטא את אישיותו של יותם: משה פלד, חבר קיבוץ בית השיטה ואלוף-משנה במילואים, היה זה שהכניס את הטנקים של יותם ללבנון. כשהם היו במוצב 'דובב', רגע לפני הכניסה, הוא פגש את יותם שריכז את הפלוגה ונתן הנחיות אחרונות. פלד ניגש ליותם, נתן לו טפיחה על השכם ואמר לו "יותמצ'יק אני לא רוצה להפריע לך, אבל אחרי המלחמה אנחנו עושים ערב שירה בבית השיטה", ויותם ענה, "אל תדאג, רשימת השירים כבר מוכנה".

ב-7 באוגוסט 2006, במהלך הקרב, ב-09:20 בבוקר, טיל נ"ט פגע בטנק שלו, והוא והלוחם נועם מאירסון ז"ל נהרגו במקום.

"הדף התמלא בדמעות"

עם הידיעה על מותו של יותם, התיישבה לאה שניר וכתבה את השיר, "היא מיד ישבה ועם הכאב הגדול שלה היא כתבה את השיר והדף התמלא בדמעות שלה, כך אמרה. זה יצא מדם ליבה".

את השיר שמעו לראשונה בני המשפחה בערב לציון חודש לנפילתו של לוטן. "הערב הזה היה מאוד רגשי וכואב ולא יכולתי לקלוט את עומק השיר". רק ימים לאחר מכן, השיר הגיע לידי המשפחה שוב,  "התפעלתי מהיכולת של לאה לתאר את יותם בצורה כל כך אמיתית. את מי שהוא היה ורק בזכות זה שהיא הכירה את יותם מכל צדדיו".

"השיר הזה נכנס לי כל כך עמוק לנשמה ומסגרתי אותו. כבר 15 שנה הוא תלוי בבית, בפינת ההנצחה של יותם, ויש לי תקשורת יום יומית עם השיר. מאוד רציתי שהוא יולחן".

החיים בקיבוץ ממשיכים להפגיש בין אנשים, בשבילים ובדרכים, ומוזיקה היא גורם מחבר. יותם, שהחל ללמוד פסנתר בכיתה ב' ונכנס לעולם המוזיקה, היה פעיל בחיי התרבות בבית השיטה. הוא ניגן בחגים ובמסיבות והיה לדמות שרואים ושומעים. "באחד הבתים בשיר לאה כותבת שהוא פרט על הפסנתר את שופן", ספרה בתיה, "זה סיפור אמיתי, יום אחד עברה לאה ליד חדר הנגינה בקיבוץ ושמעה מוזיקה יפה. היא נכנסה לראות מי זה, וזה היה יותם".

חנן יובל: "אני קורא את השיר, ונותן למנגינה לנבוט"

"אנחנו מאוד אוהבים את חנן יובל במשפחה שלנו, גם את הביצועים וגם את התוכן של השירים. כשנודע לי שהוא מעלה מופע עם הגבעטרון, ויש שם זמרים מבית השיטה, עלה לי הרעיון לנסות ולשלוח לו את השיר של לאה". בתיה שלחה ליובל מכתב דרך אחת מחברות הגבעטרון שהופיעו איתו באותו זמן, עם מילות השיר ורקע על יותם.

"הגיע אליי שיר של המשוררת לאה שניר", אומר יובל ל'דבר', "השיר עומד בפני עצמו, כשיר. בנוסף יש לי קשר אישי למלחמה הזאת, החלל הראשון של מלחמת לבנון הראשונה היה בן משפחתי, ושמו של הנכד שלי הוא יותם. יש פה שלושה גורמים וכל אחד הוא מספיק להתגייס למשימה". ההיכרות עם דמותו של יותם טלטלה אותו. "כשנכנסתי לקרוא על יותם, זה פשוט לא להאמין. המשפט הבנאלי הזה של 'טובי בנינו'."

יובל החליט להלחין את השיר. את תהליך ההלחנה קשה לו לבטא במילים. "אני קורא את השיר וכותב המון פעמים מנגינה, ונותן למנגינה לנבוט", הוא מתאר, "לפעמים זה לא מצליח. אני מגיב, אני צריך טקסט ואני צריך לשרת אותו. ואם זה מצליח אז יש פה דרמה מסוימת, והיא צריכה להתפתח". לדבריו, לקח לו שעה להנביט את הלחן הבסיסי, ואחר כך שבועיים נוספים של עבודה. 

נינוחות מרגיעה וצעקה מרה

כשהלחן היה מוכן, התקשר יובל לבתיה, "היא ביקשה שאשלח לה אותו, ואני התעקשתי שתבוא אליי הביתה לשמוע את השיר באופן בלתי אמצעי". בתיה הגיעה לביתו של יובל יחד עם בנה. הוא ביצע בפניה את השיר בליווי גיטרה קלאסית בלבד. "כשהוא סיים לשיר, אמרנו זהו זה, הוא הצליח לפצח את השיר, זה לא היה פשוט, זה לא שיר קל. יצאה תוצאה מרגשת ומופלאה".

"יש בלחן הזה איזושהי נינוחות מרגיעה", אמרה בתיה, "זה הולך ומתגבר, ובבית האחרון, שהוא מאוד קשה, נשמעת הצעקה המרה שחנן מוציא אותו מהקרביים שלו".

בתיה השמיעה ללאה שניר את הביצוע אצלה בבית. "לא היה גבול לשמחה שלה. היא הגיבה בבכי. היא הקשיבה אבל לא יכלה לדבר. היא ישבה ובכתה ולא ידעה איך להודות לי שהבאתי את השיר ממילים שכתובות על נייר, לשיר שיושמע ויש לו מנגינה וחיים".

גם יובל היה מרוצה מהתוצאה, "חשבתי שצריך להוציא אותו לאור. אמרנו, בואו נמתין ליום הזיכרון", ומוסיף, "בהקלטת השיר לא רציתי להקליט באופן פשוט, רציתי שיהיה להם נכס. השקעתי בזה המון והחלטתי ללכת על זה. לקחתי יחצ"ן והפצתי לתחנות רדיו. אמרתי, אם כבר עושים, אז כבר".

"קיבלנו מתנה גדולה ומרגשת"

יובל מכיר את נושא ההנצחה דרך שירה, ובקריירה ארוכת השנים שלו שמו עולה בימי הזיכרון. "לצערי הרב אני מעורב לאורך חיי בהמון שירי זיכרון. קיימת אצלי ההבנה ששירי זיכרון הם מאוד חשובים, גם למשפחה, גם לחברה וגם לסביבה. אני מכיר הרבה משפחות שקיבלו שיר וכל פעם שהם עולים לקבר הם משמיעים אותו".

"אני מוציא את עצמי מהסיפור עכשיו", אמר יובל, "אני מנסה למצוא את הקו שאסור לי לחצות אותו בלקחת את הזכות אליי. השיר חשוב. יותם חשוב והמשפחה חשובה. זה לא נעשה בשבילי. גם אם תרמתי גרם וחצי לזכרו, ואם זה מנחם את המשפחה, אז עשיתי את שלי".

"בסופו של דבר קיבלנו מתנה מאוד גדולה ומרגשת". אומרת בתיה. "יותם היה שר ומנגן, והיה אחראי על הקטע המוסיקלי בטקסי הזיכרון בקיבוץ. זה כל כך מתאים שכך נזכור אותו, בשירה. בימים הקשים האלה שאנחנו לקראתם נותן נקודת אור משמחת, שהיא שזורה בכאב, אבל מושכת אותנו למעלה".