"מאז ומעולם אהבתי את העיצוב הגרפי של אמצע המאה הקודמת", מספר הצייר יואל גלינסקי (67) בקולו הרגוע והמרגיע. "האריזות של המוצרים מתוצרת הארץ בשנות ה-40 עד ה-60 היו תבנית נוף מולדתי. הציורים שלי מתמקדים באריזות האלה שליוו את חיי. כשהייתי ילד, בירושלים של העשור הראשון למדינת ישראל, לא היה מחשב או אינטרנט, או אפילו טלוויזיה בשחור לבן. היה מעט, היה צנוע, היה צבעוני, היה שמח. הילדות שלי השתלבה בילדות של המדינה. קשה להבין איך המציאות השתנתה כל כך הרבה תוך חמישים-שישים שנה".

גילינסקי למד בבצלאל, בשתי מחלקות שלמות: אמנות ועיצוב תקשורת חזותית. במשך השנים זכה בפרס קרן שרת (פיסול) ב-1979, ובפרס על שם הרמן שטרוק, מהמחלקה לתקשורת חזותית בבצלאל, ב-1982. לפני כשנתיים הוציא לאור את ספר הביכורים שלו, "ספר געגועים", שבו ציורים שלו וסיפורים קצרים פרי עטו.

לונה פארק (באדיבות יואל גילינסקי)

איך הגעת לצייר אריזות של מוצרים?
"כילד, הוקסמתי מאותן קופסאות מזון של יצרנים כמו עסיס, צֶ-דֶ, עלית, ליבר ורבל. העיצובים של קופסאות המזון האלה הילכו עלי קסם כמו גם כרזות קולנוע מצוירות ביד אמן, שלטים וקליגרפיה. היה משהו בגרפיקה השימושית של אז שהעניק לי מרחב יצירתי, בשילוב צעצועי ילדות וחפצים ישנים, כמו למשל, הקומקום השורק, הסיפולוקס, פרימוס והרעשן. הייתי מסתכל על האריזות האלה וחולם לעצב כאלה כעצמי. אהבתי את הצבעוניות והשמחה שהן הקרינו".

סתיו בירושלים (באדיבות יואל גילינסקי)

היו עיצובים שהתחברת אליהם יותר?
"הכי אהבתי את העיצובים של האחים שמיר (גבריאל ומקסים שמיר שעיצבו בין היתר את סמל המדינה ואת הסמל של דואר ישראל – א.ל). הם היו מהאבות המייסדים של העיצוב הגרפי במדינה. הם היו פורצי דרך ודמויות מופת. עד היום, כשאני פוגש אנשים בירידי נוסטלגיה ויש בנמצא אריזה, תווית או כרזה של האחים שמיר, מיד מתקהלים האנשים ומתחרים ביניהם, מי יזכה באוצר. ממש כך. כל כך הרבה דברים שנראים לנו היום מובנים מאליהם, הם עיצבו במו ידיהם. עיצובי הקופסאות שלהם, שאני מרבה לצייר, משמחים אותי בכל פעם מחדש ומעוררים בי געגועי אור לילדותי הקסומה. יש רבים נוספים שהשפיעו עלי, כמו זאב רבן, אפרים משה ליליאן, ארתור שיק, הדודאים, הגבעטרון וקצרה היריעה מלהכיל. זו הייתה תקופת הפז של מדינתנו הצעירה, שצמחה מתוך חלום ומתוך שואה".

"בכל פינת רחוב היית מוצא מוכרי סברסים" (באדיבות יואל גילינסקי)

בציורים רבים שלך חוזר המוטיב של הסברס.
"בזמנו לא היו כל כך הרבה ממתקים, אבל בכל פינת רחוב היית מוצא מוכרי סברסים. זה היה הממתק הקיצי לצד האבטיח. היו המון שיחים של צבר, זה היה חלק מההוויה של הילדות שלי. זה גם סמל ישראלי אבל כילד לא חשבתי על זה".

"אני מצייר בכוונה טובה, תמימה, אופטימית"

אתה מחובר לסמלים ישראלים.
"אני מטפל בסמלים ישראלים רבים, אבל אני לא עושה את זה רק מתוך הסמל, אלא גם מתוך החוויות שלי. מה שהיום מוכר כסמל היה בזמנו חלק מההוויה היומיומית בילדות שלי, והפך לסמל ברבות השנים. הציורים שלי הם נוסטלגיה ישראלית, אבל באותה העת הם גם נוסטלגיה אישית. זה מה שמחבר את היצירות האישיות שלי לכלל".

קפה פעם (באדיבות יואל גילינסקי)

הציורים שלך נוסטלגיים, ולחלקנו אולי נוסטלגיה להוויה שלא היינו חלק ממנה.
"גם צעירים, שלא השתמשו במוצרים שאני מצייר בילדות, מתחברים לזה. כששאלתי צעירים מדוע הם מתחברים ליצירות שלי, קיבלתי תשובות מרגשות. הם דיברו על החמימות שמשתקפת מהציורים, על התמימות, על האווירה החיובית, הבלתי ביקורתית; על האופטימיות שהיצירות שלי משדרות. היו שאמרו שהם רואים הרבה אמת בעבודות האלה, אמת שכל כך חסרה היום באמנות. אהבו את זה שאין פה איזה תחכום, אלא דווקא פשטות. אהבו את זה שאני מנסה לגרום לצופים לחשוב וגם להרגיש. אומרים שיש ביצירות שלי חום ואהבה".

חנוכה אז והיום (באדיבות יואל גילינסקי)

וזה מה שהתכוונת לבטא?
"אני מצייר בכוונה טובה, תמימה, אופטימית. אני מתגעגע לדברים חיוביים שהילדות שלי מזכירה לי, החלום הזה שהתגשם עם קום המדינה. התקופה של ישראל הצעירה והיפה. הכוונה עוברת מהלב והראש, דרך היד למכחול. הכוונה נשארת מוטבעת בציור והצופה מתחבר בדיוק למה שהתכוונתי, למה שבלב שלי. זה מה שמדהים בציור.

"כשאני מסתכל על הציורים שלי בדיעבד, אני שואל איך זה קרה? איך זה שהצופים מקבלים בדיוק את מה שאני התכוונתי אליו. זה כמעט מיסטי מבחינתי. כמו שיש חוק שימור החומר, וחוק שימור האנרגיה, פה פועל על היצירה חוק שימור הכוונה. אני חושב שבזכות זה גם צעירים, שלא חוו את הילדות הזו שלי ושל המדינה, מתחברים לזה. כשאני מצייר אני חש שאי אפשר להיות ציניים מול הציורים האלה, כי הם פשוט מרגשים".

תוכל לספר קצת על כמה מהעבודות שלך?
"יום העצמאות של ילדותי: פטישי פלסטיק בתוך קופסת ממתקים של השק"ם. בילדותי  הייתה שמחה אמיתית: אנשים חילקו סוכריות אחד לשני ליד 'במות הבידור". היו קישוטים צבעוניים במרכז העיר ובשכונות. דוד בנצי הביא קופסת ממתקים מהודרת מהשק"מ ואנחנו הילדים קנינו פטישי פלסטיק קטנים ולא מזיקים, מהקיוסק שליד הבית. פטישי הפלסטיק מוצבים בתוך קופסת הממתקים מהשק"ם, שהיה ואיננו עוד, כמו עטים שמוצבים בפחית על שולחן העבודה. זה היה נהוג אז בארץ: 'שולחן העבודה', שהיה ממוקם בבתים בדרך כלל בפינה בסלון ליד 'הספריה' (מדפי הספרים), ועליו היו מוצבות מנורת קריאה, כמה עטים ועפרונות ומחברת לכתיבה. שם ישבנו והכנו 'שיעורי בית'. וכשישבנו שם, הילדים, חשבנו גם על שמחות ואירועים משמחים, איך לא. או אולי, ככה כתבנו את שימחותינו".

יום העצמאות של ילדותי (באדיבות יואל גילינסקי)

"ארוחת הבוקר של פעם: בילדותי, בסביבות 'עשור-למדינה', הישוב בארץ היה צנוע. זה זיכרון לימי הצנע. קוטג' וסלט ירקות היה נפלא כארוחות בוקר וערב שגורות: כה ישראלי, כה טעים, כה בסיסי, כה משמח. צנוע, אך מספק ומנחם".

ארוחת הבוקר של פעם (באדיבות יואל גילינסקי)

"זמן: רבות אני עוסק באמנותי במושגי הזמן, הזכרונות, הנוסטלגיה והגעגועים. רבות שואל אני את עצמי, מהי מהות הזיכרון? הזיכרון הוא אמת היסטורית בלתי ניתנת להפרכה? או אולי זיכרון מועדף? משוכתב? רצוי, שאינו היה או בחלקו, בנמצא? הזמן מדהה את הצבעים, את החומר ואולי אפילו את הזיכרון עצמו? הנוסטלגיה מורכבת מזכרונות העטופים בחמלה, שמחה ואמת. נוסטלגיה היא שם נרדף לגעגועים".

זמן (באדיבות יואל גילינסקי)

"הילדות שלי מתעוררת לחיים חדשים"

מה החלום שלך?
"היה לי חלום להוציא ספר, ואת זה כבר עשיתי – 'ספר געגועים' (הוצאת מרום תרבות ישראלית של חגי מרום שהפיק ועיצב את הספר). יורם שמיר (בנו של גבריאל שמיר, אספן וחוקר של גרפיקה ישראלית – א.ל) מאוד התפעל מהיצירות שלי, ועזר לי, לצד רבים וטובים, להוציא את הספר. מבחינתי זה סגירת מעגל.

"כשהייתי ילד הייתי מסתכל על האריזות האלה ומתפעל מהיופי שלהן. הייתי שואל איך אני יכול לעשות את זה אבל אחרת. והיום אני באמת עושה את זה קצת אחרת. הצלחתי להגשים חלום ילדות, וזה תוך כדי שאני עוסק בזכרונות הילדות שלי.

"הספר זה הוא שני דברים: מפעל הנצחה למשפחה שלי, אנשי עמל ואנשי ספר שגידלו אותי, ויש לי הרבה חוב אליהם. והוא גם סגירת מעגל לילדות שלי שחזרה בעצמה. בכל פעם מחדש כשאני קורא את הספר הזה וכותב סיפורים חדשים הילדות שלי מתעוררת לחיים חדשים".

הראש היהודי ממציא לנו פטנטים (באדיבות יואל גילינסקי)