זיקוקים מזכירים לי את הלילה ההוא. אחרי שהניצוצות כבו והדי הפיצוצים נדמו, חזרנו לדירה למטה לשחק, נדמה לי ״קטאן״. היתה מוזיקה, אני זוכר, ובן סיפר לנו על מסעדה בשוק הפשפשים ביפו, שהוא אכל בה פילה קוד מושלם. אולי זו היתה הוודקה שהפכה אותנו לכל כך רעבים, אמרנו שאנחנו חייבים לנסוע לשם מיד, עוד הלילה.

המסיבה עדיין לא הסתיימה, נפרדנו מכולם, ואחי הגדול ואני לקחנו טרמפ עם בן לשוק הפשפשים. ״אתם לא תתחרטו. בחיים שלכם לא אכלתם דבר כזה. תבקשו את המיונז עם השום. זה כל כך טוב. אני מקנא בכם״.
״אז בוא איתנו״, אמרתי לו.
״אני חייב להחזיר את הרכב״, הוא אמר, ״תהנו. ספרו לי איך היה״.
אחי ואני ירדנו מהמכונית. לא הייתי רגיל לשתות, והשתייה די הפכה אותי. הסתובבנו בעולי ציון וברבי יוחנן, אנשים חגגו בטירוף. לא מצאנו את המסעדה שבן דיבר עליה. עלינו לעיר העתיקה. ירדנו לרציף העלייה השנייה, והתיישבנו במסעדת דגים קטנה ״אצל יעקב״. לילה, והכל פתוח. ערב חג.

***

המסעדה היתה בנויה ברובה מעץ והוארה במעט אור צהבהב. מקום קטן, אולי שישה שולחנות. התפריטים שנכתבו בכתב יד, בעפרון, היו ספוגים בכתמי שמן. חוץ מאיתנו ישב שם עוד גבר אחד, מבוגר, בבגדי ספורט.
בחוץ התנופפו דגלונים משולשים, דגלים צבעוניים ודגלי ישראל לסירוגין, בשרשרת שנתלתה ברישול לכבוד החג. במסעדה הצמודה, הגדולה והמצליחה יותר, חגגו המונים.
יעקב, הבעלים, כבן 80, ניגש אלינו. הוא היה לבוש בחליפת שרד.
״מה אפשר לעזור לכם?״ שאל.
״אנחנו רוצים פעמיים פילה קוד״, אמר אחי.
״אנחנו גוועים ברעב״, הוספתי וחייכתי.
״צ׳יפס?״
״כן!״ צעקנו שנינו.
״שתייה?״
״רק קנקן מים, לא בקבוק״.
יעקב נראה מאוכזב.
״יש מיונז עם שום?״ שאל אחי.
״כן, יש״, הוא אמר, ואחי ואני לא הסתרנו את החיוכים הגדולים שנמתחו על פנינו. בעטתי לו ברגל. ״אולי זה כאן. אולי בן ישב כאן״, ניסיתי לשכנע אותו, ״בטח הוא התבלבל במקום. או שאולי יעקב הזה עבר לכאן״.
רצינו לשאול אותו אם הוא היה פעם בפשפשים ועבר, אבל יעקב נעמד ליד הקופה עם הגב אלינו. אחר כך התיישב כך שלא נוכל ממש לפתוח איתו בשיחה.
המלצרית הגישה לנו שתי צלחות וקנקן מים. טרפנו. היינו מורעבים והזמנו מנה שלישית, כשלמסעדה נכנסו שניים. אולי דייגים. יעקב כנראה הכיר אותם. הם התיישבו לידו בשולחן.
״סווטה, תביאי לנו שלוש פעמים סודה״, יעקב קרא בקול.
״זו הסחורה הכי טרייה בשוק״, אמר הצעיר, כאילו סתם יום חול. השני, מבוגר קירח ומשופם, חיזק את דברי הצעיר, שנראה הבן או האחיין שלו: ״זה יושב על הקרח יום שלם. כשהקירור טוב זה יכול להחזיק גם יותר, אין בעיה. אתה יכול להחזיק את זה עכשיו שלושה או ארבעה ימים במקרר. זה יותר טרי משל כל המסעדות״. הם המשיכו לדבר ביניהם.
״מה עכשיו?״ אמרתי לאחי.
״בוא, ניקח את זה איתנו ונצא לסיבוב״.
״בא לי סיגריה״, אמרתי.
״נשיג אחת, אל תדאג״.
ביקשנו מסווטה לארוז את המנה השלישית ויצאנו החוצה.

***

הרבה זמן לא ביליתי עם אחי, רק שנינו. בבית הספר היסודי גדלנו כמו תאומים. השנים הרחיקו בינינו. עד שהוא התגייס גדלנו חדר ליד חדר כמו שני זרים גמורים.
התיישבנו על המזח.
״יש לך חברה?״ אחי שאל.
״לא״, עניתי.
״אתה בקטע של בנים?״ הוא שאל.
״לא, מה פתאום״, עניתי.
״אין בזה שום דבר רע״, הוא טפח לי על הכתף, ״הכול בסדר איתך? אתה יודע שאתה יכול לדבר עם אחיך הגדול על כל דבר״.
״כן״, הנהנתי. שתקנו.
״אני הולך להשיג סיגריה״, אחי אמר.
״אני בא איתך״.
שוטטנו בסמטאות של יפו וניסינו למצוא מישהו שמעשן. פנינו לכיוון הטיילת ושני חבר׳ה שמוכרים ורדים על אופניים גלגלו לנו סיגריה.
״אני זוכר שפעם חברים שלי ואני ישבנו כאן, באיזה מקום על הים״, אחי סיפר כשעברנו ליד עוד חבורת חוגגים. ״הזמנו אוכל כיד המלך, גם בירות ונרגילה. אחרי שהמלצר הביא את החשבון, הבנו שאין לנו מספיק כסף. הזמנו יותר מדי. שמנו על השולחן את מה שהיה לנו בארנקים, וכשהמלצר התרחק התחלנו לצעוד החוצה מהמסעדה. חשבנו שעד שהוא יגיע לקחת את הכסף, נהיה כבר מספיק רחוקים. המלצר הגיע יותר מהר ממה שחשבנו, וכשהוא התקרב לשולחן, מישהו צעק והתחלנו לרוץ. הם רדפו אחרינו, והחלטנו להתפצל. אני הסתתרתי מאחורי פח ירוק של אחד הבניינים באזור, ופתאום הרגשתי יד אוחזת בי״.
״תפסו אותך?״ שאלתי.
״כן״, אחי הודה, ״הוא חייב אותי לתת לו את כל הכסף שנשאר לי בארנק. זה לא היה הרבה, רק כמה מטבעות. אבל לא היה לי איך לחזור הביתה״.
״מה עשית?״ שאלתי.
״ביקשתי מאנשים כסף ברחוב״.
״איזה פדיחה״, צחקתי. הרגשתי מאושר. שמתי יד על הכתף של אחי. הלכנו חצי מחובקים.
״אתה זוכר שבפעם הראשונה שהשתכרתי, המלצרית אמרה לך לקחת אותי הביתה, כי אני עוד קטן, וממש סילקה אותנו מהמקום?״
״כן, ברור. גם אני הייתי שיכור, ואין לי מושג איך חזרנו את כל הדרך הביתה ברגל. היה כיף אה?״
״מאוד. זה היה הטיול הכי טוב שעשיתי בחיים״.

***

מפה לשם, נעשה מאוחר. אחי ואני לא תכננו איך נחזור מיפו הביתה לראשון. היינו עייפים מאוד. הלכנו, הגענו לאיזה תחנת דלק, וטיפסנו על מעין מקלט בשביל לנסות ולראות את הים. הרוח היתה קרה, וירדנו מהר. אחי אסף כמה קרטונים שהיו זרוקים על רצפת התחנה, שיטח אותם, ושם בפינה ליד דלת המקלט. אמרנו שנעשה משמרות של רבע שעה, כל אחד יישן קצת. אור ראשון התחיל לעלות, והעיניים נעצמו מעצמן.

כשהשמש התעוררה, הלכנו לתחנת האוטובוס הקרובה. לא דיברנו. ישבנו אחד ליד השני, מספיק קרוב בשביל להישען ולהתחמם. האוטובוס הגיע. אחרי כמה תחנות הגענו הביתה. התרסקתי על המיטה בחדר שלי ונרדמתי עם הבגדים. ישנתי כמו מת.

***

השנים עפו, הזיקוקים מזמן כבו. אני מתעורר הלום. השעה כבר אחת בצהריים. מה חלמתי? אני הולך לחדר הישן של אחי. הוא לא שם. הוא נהרג לפני שבע שנים; ולרגע, עם דמעות בעיניים, אני לא זוכר איך בדיוק קראו למבצע הזה.