הנאום המלא של הרמטכ"ל, אביב כוכבי, בטקס ערב יום הזיכרון תשפ"א בכותל המערבי

כבוד נשיא המדינה, מר ראובן רובי ריבלין, משפחות יקרות, מכובדי כולכם.

מסע חזרתו של עם ישראל לארצו הוא אירוע חסר תקדים בתולדות העמים, סוג של נס, גם אם הדור הנוכחי רואה במדינה דבר טבעי. ההישגים שנרשמו כאן מיום שהחלוץ הראשון דרך על חופי הארץ וחבר לישוב הישן הם יוצאי דופן. זהו מסע של אמונה, נחישות ויצירתיות, כשלכל אורך דרכו בחזית ובאגפים התייצבו דורות של מגינים במחיר כבד, במחיר דמים.

המסע הזה לא היה רק יציאת מצרים, אלא יציאת המזרח ויציאת המערב, עם שלם שהתעורר והתחיל ללכת; זקנים וצעירים, אבות ואימהות, שעל שלוש מהן אני מבקש לדבר.

רחל אמנו

הראשונה, רחל אמנו, שלא זכתה לחיות בארץ משלה, וידעה מהם ניכור וחוסר שייכות. היא הצליחה להגיע לארץ, אבל לא הספיקה לחיות בה, וכשבניה נאלצו לגלות מהארץ וחלפו על קברה, "קול ברמה נשמע… רחל מבכה על בניה", כך נכתב. אך קריאתה נשמעת, והנביא מבטיח: "מנעי קול מבכי ועיניך מדמעה, ושבו בנים לגבולם".

מרבית חייו של העם היהודי עברו שלא בגבולות ארצו , כשהוא חסר ביטחון, לא מוגן, ופעם אחר פעם נרדף ונטבח. הציונות שינתה את המצב הזה מן היסוד. מנהיגות נחושה נוכח קשיים רבים עשתה מעשה, סחפה והדביקה רבים, שהפכו לגלי עליות, שהתפתחו לעם גדול ולמדינת ישראל. אנחנו דור הבנים ששבו לגבולם. חזרנו, הפעם לעולם. אבל מסע החזרה היה ועודנו כרוך במחיר כבד מנשוא.

נחמה ישראלי

האם השנייה, נחמה, גם עשתה מעשה. היא עזבה את ביתה באוקראינה, ויחד עם בעלה יוסף שברח מאוסטריה הנאצית עלו לארץ ישראל כדי להקים משפחה ומדינה, שנו את שם משפחתם לישראלי, וקבעו את ביתם בקיבוץ דוברת. זה היה בית רווי בציונות וערכים. "עם שקם לתחייה זקוק לילדים", אמרה נחמה, וילדה חמישה, שנים מהם בנים, אפי ודדי, חברים בלב ובנפש. אפי הפך לקצין ולמדריך בקורס קציני שריון, ודדי הלך בעקבות אחיו והיה לחניך באותו קורס, הקורס שלא הסתיים. מלחמת יום הכיפורים קטעה אותו, ושני האחים נשלחו לסיני.

נחמה ישראלי (מתוך אתר בית הפלמ"ח)

ביום השני למלחמה נפגע הטנק של דדי מטיל, ולמרות שנכווה קשה בכל גופו, חזר לחלץ איש צוות ורק אז פונה לבית חולים. אחיו אפי נשאר בשדה הקרב, ולמרות שהטנק שלו נפגע, עבר לטנק אחר והמשיך להילחם. ביום השנים עשר, כשצה"ל כבר לוחם בגדה המערבית של תעלת סואץ, נפגע פעם נוספת ונהרג.

הדפיקה על דלת ביתה של משפחת ישראלי, הדפיקה המבשרת רעות, הפכה להיות, לדאבון הלב, חלק מה סיפור הישראלי, חלק מהדופק הישראלי. משפחות רבות, רבות מדי שמעו את הדפיקה, לאחריה צעקה גדולה, שבר וכאב שלא ניתנים להכלה.

"נעשה הכל כדי לשלוח את החיילים רק למשימות ראויות"

משפחות יקרות, איבדתן את היקר לכן מכל. מסביב הכול ממשיך להתפתח ולהשתנות, ורק הצער שלכן מתבצר במקומו, מעמיק את שורשיו ומכביד.

אנו מנסים להבין את עוצמת הכאב, מתעקשים לזכור ולהזכיר, ללמוד מהאירועים וללמד, ורואים בכן חלק ממגיני המדינה. ומצדנו, מתוך מחויבות לדור החיילים הנוכחי ולמשפחות שלהם, נעשה הכל כדי לשלוח אותם אך ורק למשימות ראויות, ונשפר את יכולותיו של צה"ל, קודם כל כדי לבצע את המשימות בהצלחה, אבל לא פחות מכך, כדי לשמור ולהגן על החיילים. עשרות אלפי חיילים ומפקדים מבצעים כיום אינסוף משימות וחוזרים לביתם בשלום, כפו על יוצא של מקצועיות ודאגה של מפקדים. הדאגה כוללת גם טיפול בנפגעים, ומאמץ עליון להחזרת השבויים והנעדרים למשפחתם ולארצם.

"מאחורי כל יום מוגן ובטוח עומד צבא שלם"

הנופלים הגנו על המדינה ואנו, ממשיכי דרכם, עומדים על המשמר. לעיתים עשוי הביטחון שמדינת ישראל נהנית ממנו להיראות כדבר מובן מאליו, אך מאחורי כל יום מוגן ובטוח עומד צבא שלם, אשר אוסף מודיעין, שומר, מונע חדירה או ירי, פושט, תוקף, עוצר מפגעים, ומסכל אמצעי לחימה ופיגועים.

אפילו אלו ששקועים בהגנה ובפעילות המבצעית, לא תמיד רואים את גודל המעשה שלהם עצמם. היטיב לתאר זאת יהודה עמיחי: "מרחוק כל דבר נראה נס, אבל מקרוב גם נס לא נראה כך, אפילו מי שעבר בים סוף ראה רק את הגב המזיע של ההולך לפניו". כך גם החייל שצועד כרגע בגבול הצפון, כך גם הקצינה שחשפה השבוע מטרות אויב רבות, כך גם הטייס שחזר לפני מספר ימים מתקיפה, וראה את המבערים של המטוס שלפניו.

מדינת ישראל מתפתחת וחיילי צה"ל עוטפים אותה בחופה של הגנה. הם יוצאים ביום ראשון מביתם ומתייצבים על המשמר, בקווי ההגנה וביחידות. מפקדים, שהם בעצמם אבות ואימהות, יוצאים למשימתם ולא יראו את ילדיהם ימים, ולפעמים שבועות, כדי להיות לכולנו עיניים, אוזניים ואגרוף להגנה.

הביטחון שזוכים לו אזרחי המדינה מורכב מההישגים של כלל ארגוני הביטחון וכלל חיילי צה"ל, אבל הראשונים לשאת בנטל הם הלוחמים והיחידות הקרביות, אשר מחזיקים את ביטחון המדינה על כתפיהם. פעולתם צריכה להיות דוגמא לאזרחות טובה, אידיאל לחינוך ומופת לחיקוי בכל משפחה, בית ספר, קהילה וישוב.

ארגון מופת הוא גם תפקידו הנוסף של צה"ל – צבא המחבר ומאחד את כל חלקי העם, המטפח את אחדות המטרה, מבטא את טובת הכלל, ומהווה מודל לחיקוי והזדהות. חיילי צה"ל מתאמנים ביחד, נלחמים ביחד, מנצחים ביחד, וכשחבר נהרג קוברים ביחד. מחיר העצמאות כבד מנשוא: עשרים ושלושה אלף, תשע מאות עשרים ושמונה (23,928) הרוגים, עשרות אלפי פצועים, וכאלה שבנפשם כוויות לכל החיים.

"אין לך למי לשלוח את המכתב, אפרים איננו"

למרות אחוז הכוויות הגדול של דדי, אחיו של אפי, מצבו התחיל להשתפר. הוא שכב בחדר מבודד בבית החולים, אבל גם היה מבודד מהאמת על אחיו. הוא התקשה לדבר, אבל כעבור מספר ימים, כשאביו יוסף נכנס לחדר, הוא הרים את ידו, ואמר לו 'אבא, הצלחתי לכתוב מכתב לאפי'. יוסף, שהיה לאב שכול, היה המום. הוא שתק לרגע ואז אמר לדדי "אין לך למי לשלוח את המכתב, אפרים איננו". דדי שמע את הבשורה והחל לשקוע. הוא הפסיק להילחם על חייו שלו, הלך ודעך עד שמת.

האם השלישית

שתי אימהות מבכות את גורל בניהן. האחת ללא ארץ, אך בניה שבו אל גבולם, והאחרת חיה בגבולות ארצה, אך שילמה על כך במחיר שני בניה. אין גדול ונורא מהמחיר הזה, ואני, העני ממעש, לא מעז לומר "מנעי קול מבכי, ועיניך מדמעה", אבל אני נתלה בדברי הנביא ואומר "יש שכר לפעולתך", יש שכר – והאם השלישית נהנית ממנו.

אינני יודע מה שמה, אך היא מייצגת אימהות רבות, אשר ממלאות את הארץ. הן הקימו משפחה וילדיהן מגשימים את עצמם וממשיכים לבנות את מדינת ישראל. הן אימהות חילוניות ודתיות, מהכפר ומהעיר, יהודיות, דרוזיות, נוצריות ומוסלמיות, ויש להן נכדים ונינים, וכולם חיים בארצם שלהם, מוגנים ובטוחים.

נחמה ישראלי, לוחמת הפלמ"ח, אשתו של יוסף שהיה לוחם פלמ"ח, שאיבדה את שני בניה, שנכדיה שרתו בצה"ל, ושרבים מניניה שרתו ביחידות קרביות, היא סמל לערכים ואיתנות, ומהווה דוגמא ומופת לכולנו. אני מצדיע לה ולמשפחתה, ומצדיע למשפחות הרבות שהבשורה המרה נקשה על דלתן פעמיים.

בשם כל חיילי צבא ההגנה לישראל אני מצדיע לכל המשפחות השכולות, אימהות ואבות כאחד, אלמנות ואלמנים, אחים וילדים. כולכם ראויים להוקרה עמוקה. אני מצדיע, מחבק ומחזק אתכן ככל שאפשר. כולכן מהוות דוגמא לכוח עמידה, והחוזק שלכן הוא עדות קבועה לעוצמות הקיימות בעם הזה, בעיקר ברגעים שהוא מתמקד בחשוב ובעיקר.

זוהי גם העוצמה שהשתקפה מהדברים שאמרה נחמה, ימים ספורים בלבד אחרי שגם דדי נפטר: "אם אין ערך למה לתת את החיים, אז לחיים עצמם אין ערך". כך אמרה.

יהי זכר הבנים והבנות ברוך.