השכול היכה פעמיים במשפחת נסר א-דין מדלית אל-כרמל, הידועה בשותפותה עם מדינת ישראל. הסב, אמל נסר א-דין (92) היה פעיל בהסתדרות, חבר המועצה המקומית וחבר כנסת. "הייתי מהראשונים שהתנדבו לשרת בצבא", הוא מספר ל'דבר', "אנחנו משרתים בצבא כל המשפחה, ויש בינינו מפקדים, וגם אלינו השכול נכנס הביתה".
לוטפי אמל נסר א-דין, בנו של אמל, נולד ב-1946 בדלית אל-כרמל. הוא היה ילד חברותי, שהצטרף לתנועת הנוער העובד, ומאוחר יותר היה ראש שבט בתנועת הצופים הדרוזיים. בנערותו למד בחיפה והיה מעורה בבעיות השעה של ישראל בכלל והעדה הדרוזית בפרט. ב-1963 התגייס לוטפי לצה"ל והמשיך לשירות קבע. הוא התמנה לסגן מפקד פלוגה והצטיין בתפקידו.
"ב-1969 בני הראשון נפל ביום האחרון לשירותו", מספר נסר א-דין. "במקום לנסוע לבקו"ם, הוא שמע ששמונה מחבלים נכנסו מירדן לכיוון עין יהב. הוא הוביל את הכוח הרודף, שלושה מחבלים הוא הוריד, וגם הוא נפל. הוא השאיר אחריו אישה ובת".
"הייתי בדרכי לישיבת הוועד הפועל בתל אביב. הרגשתי לא טוב וחזרתי למשרד בחיפה. במשרד נפגשתי עם אמנון לין. הוא שאל מה קרה. 'אני לא מרגיש טוב', השבתי. כעבור חצי שעה התקשר אלי צבי שבן, מפקד היחידה. הוא ביקש שאחכה לו במשרד. הוא בא עם קצין העיר וקצין הגיוס מהיחידה הדרוזית.
"אמרתי להם: 'מה הבעיה? הבן שלי צריך להגיע הביתה. הוא היה צריך להגיע אתמול, אבל התקשר לומר שהחבר'ה ארגנו לו מסיבה גדולה עם דבקה והוא יגיע היום'. קצין הגיוס פרץ בבכי ואמר שבני נפל. הוא סיפר לי את הסיפור. המפקד שלו היה סא"ל דוד מימון".
אך עוד בטרם ההלוויה, המציאות הפוליטית התדפקה על דלתו של נסר א-דין. "הגיע אליי שר הביטחון, משה דיין, ואמר לי שבסוריה שרים ואומרים: 'שר הבטחון היהודי הרג את בנו של הציוני אמל נסר א-דין'. שמעתי את זה, וביקשתי שהטלוויזיה, הרדיו והעיתונות יגיעו אלי. ערכתי מסיבת עיתונאים לפני שקברתי את בני, ואמרתי שדיין ואני חברים טובים, ושהוא שר הביטחון של מדינת ישראל, ואנחנו חלק בלתי נפרד מהמדינה, ותפקידנו לחזק את שותפות הגורל היהודי-דרוזי. הייתי חייב לעשות את זה כדי להשתיק אותם".
מותו של לוטפי היכה בכל יישובי העדה הדרוזית. על קברו אמר השר דיין: "רב-סמל לוטפי נסר-א-דין חירף את נפשו הגיבורה בקרב עם קבוצת טרוריסטים שזממו לחדור דרך המדבר ולהגיע ליישובינו. לוטפי נסר-א-דין עמד עם חבריו לילה-לילה ויום-יום על משמר גבולותינו בצפון ובדרום, במזרח ובמערב.
"חיילים דרוזים אלה מגינים על חיינו, ומדי פעם הטובים והנועזים שבהם, אלה המסתכנים יותר מהאחרים, פורצים ומסתערים, ודמם הקדוש מרווה את אדמתנו. העדה הדרוזית אינה רבה במספרה, אבל היא גדולה ברוחה. כפריה ועיירותיה יושבים לבטח על הכרמל ובהרי הגליל, אך בחירי צעיריה ניצבים בחזיתות, פזורים בגבולות וסוככים על תושבי ישראל כולם".
הנכד נקרא על שם דודו שנפל
סמוך למותו של לוטפי נולד במשפחת נסר א-דין תינוק חדש, נכד לאמל, שנקרא לוטפי על שם דודו שנפל.
לוטפי היה חניך בתנועת נוער, ויזם בנערותו איסוף כספים למען נזקקים. ב-1989 התגייס לחיל הים, מראשוני הדרוזים בחיל זה. לאחר מכן, עבר לחיל התותחנים ולחיל החימוש. הוא המשיך לשירות קבע והצטרף לחטיבת גולני. ב-1996 הוא נישא לחנאן, וב-2003 נולדה בתם אסול.
יומיים לאחר פתיחת מבצע "עופרת יצוקה", נהרג לוטפי מרסיסי פצצת מרגמה שפגעה בבסיס צה"ל שבו שהה וסייע בהיערכות לפעולה היבשתית. חבריו הפיקו לזכרו סרט ושיר.
המשוררת שושנה ויג חיברה לזכרו של לוטפי את השיר "איזה גורל", המבוסס על דבריו של סגן יושב ראש אגודת הסופרים, המשורר נביל נסר א-דין: "איזה חיוך היה לו / קישטתי אותו והכנתי אותו / כל עיר הכרמל / ליד הארון / רציתי שיראו את בן דודי היפה / ברגעים כאלה אני מתחזק // בקול שלו שמעתי / עופרת יצוקה / שמעתי ברית דמים / דרוזים ויהודים / אחים / גורל אחד // כתבו בעיתון / הוא נהרג / הסב איבד את בנו / בשנת 1969 / ולאחר שנה קראו ללוטפי / והוא בא // איזה גלגול נשמות / לוטפי / איזה חיוך / עכשיו יחפשו לוטפי חדש / הוא ייוולד // לגורל חדש / בלי דם".
"התפקיד שלנו הוא לחזק את שותפות הגורל היהודי-דרוזי"
"משפחת נסר א-דין ידועה בישראל", אומר נסר א-דין. "אנחנו אנשי המדינה. אנחנו מאמינים בגורל שלנו. התפקיד שלנו הוא לחזק את שותפות הגורל היהודי-דרוזי. כשנופל בחור במשפחה, זה לא דבר פשוט, אבל אמרנו: צריך גם לחיות. יצאתי מהבית אחרי 45 יום, שבהם קיבלתי יום-יום משלחות ניחום מכל הארץ. הטלוויזיה הבליטה את הנושא. הגיע אלי מזכ"ל ההסתדרות אהרון בקר, ביקש ממני לחזור לעבוד, ויצאתי לעבודה".
נסר א-דין מספר שפנה ב-1980 לראש הממשלה מנחם בגין. "ביקשתי ממנו להקים יד לבנים הדרוזים בבית סר אוליפנט בדלית אל כרמל, שם נפתלי הרץ אימבר כתב את מילות 'התקווה'. הוא נתן הוראה ליו"ר מקרקעי ישראל, תא"ל יעקב ועקנין, שקנה את הבית ומאה דונם סביבו. שם נבנתה שכונת החיילים המשוחררים. אני קיבלתי 11 דונם להקים את הבית. הקמתי שלושה אולמות: האחד לזכרו של בגין, השני של רבין והשלישי של דיין. ב-1985 הקמנו חמישה לוחות זיכרון בחמישה מקומות. לאחרונה גם הקמתי מכינה קדם-צבאית לנערים דרוזים. עכשיו יש במכינה 50 נערים דרוזים ויהודים".
"אני נגד הכנסת הפוליטיקה לשכול"
נסר א-דין מדגיש את שותפות הגורל בין היהודים לדרוזים. "אני נגד הכנסת הפוליטיקה לעניין השכול. אנחנו עם היהודים כרתנו ברית דמים. אנו מנהלים חיים רגילים, ושותפים בכלכלה, בחינוך ובתעשייה. אנחנו חלק מהמדינה".
