הייתי בעשור הרביעי לחיי, בהמתנה דרוכה לקראת משבר גיל הארבעים שהתעכב מלהגיע. הזהירו אותי מפניו, אמרו שאין שחרורים, שאין פטורים, שזה אורב לכולם – משוכה מפתיעה בדרך למחצית השנייה של החיים. בתמימותי, חשבתי שהוא ידלג עלי, ייכנע מראש ויובס ללא תנאי. המתנתי לו בביטחון מוחלט, בעיניים פקוחות, בטוח באזור הנוחות שבו התנהלו חיי. הייתי עסוק מכדי להיות מוטרד ממנו, שקוע בכתיבת רומן שלישי שלי, עם מקצוע מבטיח כמהנדס ומקום עבודה מסודר ויציב.
בעצם, לא ממש יציב. רפורמות קטנות שהחלו להגיח מכיוון משרד התקשורת, הורגשו בבניין פלאפון בגבעתיים כמו תנודות סיסמוגרפיות זעירות המנבאות את בואה של רעידת האדמה המאיימת למוטט את שוק הסלולר בישראל. הדו"חות הכספיים עוד היו בסדר. רווחי עתק של מעל מיליארד שקלים בשנה ודיבידנדים שמנים שזרמו לבכירי ההנהלה הפכו לחגיגה בסיומו של כל רבעון בשנה, והגרפים בדו"חות הכספיים רק הוסיפו לנסוק.
כל זה לא מנע מבכירי ההנהלה להתכנס בסבר פנים חמורות בחדרי הישיבות בקומה השישית בבניין המשרדים ולהחליט על צעדי התייעלות אגרסיביים. הם החלו להדק את החגורה לאט ובטוח. הוציאו לפועל מהלכי פיטורים כואבים, הקפיאו העלאות שכר, הפרו בשיטתיות תנאי העסקה, וטלטלו את מערכת יחסי העבודה בחברה כספינה טרופה בלב ים. ככול שההנהלה החריפה את צעדיה, כך הלכו רווחיה ונסקו לשיאים חדשים בניגוד לכל התחזיות הקודרות. ככול שגברה הפגיעה בזכויות העובדים, כך גרפו המנהלים הבכירים בונוסים נאים. ככול שהחגיגה נמשכה, כך החמירה התרבות הארגונית הקלוקלת בחברה. תופעות של התעמרות בעובדים הפכו לנורמות מקובלות. מנהלים שיכורי כוח רמסו זכויות עובדים לאור יום והעתיד התעסוקתי בחברה מעולם לא נראה קודר יותר.
זיכרונות ילדות מהוועד של אבא
באופן מפתיע, בתוך סיר הלחץ המבעבע הזה, מצאתי את עצמי באי של יציבות. דבר לא איים על עתידי המקצועי באופן מידי. בטבלת ההימורים לקראת גל הפיטורים התורן, שהופיע לרוב אחרי החגים, עוד הייתי ממוקם בין החברים לעבודה במקום בטוח בתחתית הרשימה עם סבירות נמוכה להפתעות, אבל את העוולות שהתרחשו סביבי כבר התקשיתי לשאת. חברי הקרובים שפוטרו השאירו חללים ריקים בעמדות העבודה ובעיקר בלבבות החברים ששרדו. גזירות שרירותיות התסיסו וקוממו.
זיכרונות ילדות רחוקים מהוועד החזק בתעשייה הצבאית בה עבד אבי החלו להכות בי. לראשונה התחלתי לשאול את עצמי מדוע בעצם אין ועד בפלאפון שיגן עלינו מפני ההנהלה הכוחנית? הרחק מעיני המנהלים העזתי לתהות בקול רם על האפשרות להקמת ועד עובדים בחברה. המחשבות לא הניחו לי. אזור הנוחות שלי הלך והצטמצם בכל סבב פיטורים ובכל גזירה חדשה שנחתה מהקומה העליונה בבניין, ואלו באו בזו אחר זו.
"להוריד את הראש ולהמתין עד יעבור זעם"
כששמעתי לראשונה על חברים נוספים בחטיבה שמקדמים בחשאי את רעיון הקמת הוועד בחברה, כבר הייתי עם רגל וחצי מחוץ לאזור הנוחות שלי. היה לי הרבה מה להפסיד. בגיל 40, עם שלושה ילדים, ללא כל איום או חשש מידי לגורלי התעסוקתי, היה זה הימור פזיז מדי לקום ולסכן קריירה מקצועית בת 13 שנה כמהנדס בחברה, כשסיכויי ההשתלבות בתחום מעבר לגיל ארבעים קלושים למדי. העצה הטובה ביותר שקבלתי היתה להוריד מעט את הראש ולהמתין עד יעבור זעם. זו שיטה מקובלת בענף ההייטק ההפכפך, אמרו לי. אבל הצטברות האירועים לא נתנה לי מנוח.
באווירת המחאה החברתית, התחלתי לספוג לראשונה רעיונות ומטענים אידיאולוגיים של צדק חברתי, צמצום פערים ומאבק ביחסי הון-שלטון. את הסיסמאות שזעקו רבבות הצועדים במחאה, פגשתי מקרוב במסדרונות החברה – את הקפיטליזם החזירי הציני מצד הבעלים, את רמיסת מעמד הביניים לו השתייכנו, את יוקר המחייה שהפך ללעג, את השכר ההולך ונשחק שלנו.
כשהתפזרה צעדת המיליון הבנתי שאת השינוי האמיתי אפשר להשיג רק מתוך מקומות העבודה. הייתי נחוש לנטוש את אזור הנוחות שלי לצמיתות ולצאת למסע ההתארגנות להקמת ועד עובדים בחברה. זה לא היה מובן מאליו. העבודה המאורגנת היתה עבורנו עד אז עולם שנכחד. תחרות, אינדיבידואליזם ודילוג בין מקומות עבודה לשיפור השכר בחוזים אישיים, היו המציאות היחידה שהכרנו. פניה להסתדרות היתה בגדר חציית גבול למדינת אויב, צעד נואש שאין ממנו דרך חזרה. סכנת הפיטורים היתה מידית.
"בגשמים וברוחות"
ובכל זאת יצאנו למאבק, נחושים לשנות את מערכת יחסי העבודה הפוגענית בחברה. תוך זמן קצר מצאנו את עצמנו בעיצומו של מאבק התארגנות פורץ דרך כנגד מעסיק כוחני שפעל לסיכול ההתארגנות בכל דרך אפשרית. נשאבתי לתוכו בתחושת שליחות אידיאולוגית עמוקה. בחורף ההוא, בשנת 2012, בגשמים וברוחות, הפגנו כאחרוני האנרכיסטים, צעדנו שלובי זרועות בחוצות הערים, צווחנו לתוך מגפונים צורמים, נשפנו לתוך צפצפות רועשות, הנפנו שלטים, שרנו שירים, חסמנו כבישים, נעלנו שערים והתעמתנו עם שוטרים.
בסיומה של אחת ההפגנות הסוערות הרגשתי לפתע טפיחה על השכם. היה זה חבר מהתיכון, שזיהה אותי בין המון המפגינים בזמן שחסמנו את דרכם של הלקוחות למרכז השירות. "מה קורה דני?" הוא הביט בי בתמיהה. "משבר גיל הארבעים, אה?" לרגע שמטתי מידי את המגפון. "כן, בטח," מלמלתי. "משבר גיל הארבעים". רק אז הבנתי. זה הוא. משבר גיל הארבעים. הוא חי לצדי במשך חצי שנה, טלטל אותי מאזור הנוחות שלי, ליווה אותי בהפגנות, עודד אותי בנפילות, העניק לי כוחות, וכמו שהגיח לחיי בהסתערות, כך הסתלק ונעלם עם ההכרזה על היציגות. עשור חלף מאז, ולפעמים אני מתגעגע אליו.
"היד הנעלמה" וידי העובדים המתארגנים
השינוי האישי שלי ושל עובדי פלאפון הפך, מבלי שהתכוונו לכך, לחלק בלתי נפרד מסיפור רחב ומשמעותי יותר ביחסי העבודה בישראל. בעקבותיו נפרץ הסכר וגל משמעותי של התארגנויות עובדים פרץ כמו לבה מבעבעת מתוך הר געש פעיל, והוביל לכניסתם של כ-150 אלף עובדים למעגל העבודה המאורגנת בישראל. בראייה היסטורית, זו מהפכה שהגיעה לאחר עשרות שנים של דעיכת האיגוד המקצועי. אפשר לזקוף אותה למחאה החברתית שהחזירה את הצעירים, בני מעמד הביניים, מהרחובות היישר למקומות העבודה עם להט מהפכני; לתכניתה הסדורה של ההסתדרות לחדש את העבודה המאורגנת בארץ; לתיקוני החקיקה שנקבעו ב-2009 במסגרת עסקת החבילה במשק, שהקשו על מעסיקים לסכל התארגנויות ולפגוע בראשיהן; או לפסק הדין התקדימי של נשיאת בית הדין לעבודה בדימוס, נילי ארד, בעניין פלאפון, שריסן את יכולתם של המעסיקים לבלום התארגנויות.
כך או אחרת, להצלחה אבות רבים. אך את הסיבה המרכזית לגל ההתאגדויות בעשור האחרון יש לייחס לפני הכול לבעלי ההון שקידשו את הגרפים והמספרים על פני העובדים, שפגעו בזכויות לטובת בעלי המניות, שהעמיקו את אי-השוויון. "היד הנעלמה", זו שעל פי הבטחתו של אדם סמית אמורה היתה לקדם את טובת הכלל, אכן נעלמה. במקומה הונפו ידי העובדים המתארגנים. לא לכניעה, אלא למאבק. לא לשמירה על מקום העבודה, אלא לשמירה על המוסר ועל הכבוד שכמעט אבד.
