כשאורית וינברג (63), נפחית מרעות, הייתה בת 7, היא הלכה עם אביה בכל יום שלישי לשוק מחנה יהודה בירושלים ועזרה לו לסחוב את סלי הקניות. "תמיד היה שם איזה דוכן, שרק בדיעבד אני יודעת להגיד שמדובר היה בנפח או מסגר, ואני הייתי בוהה בו שעות. באופן קבוע אבא שלי היה מוצא אותי לידו. אני לא יודעת למה, אבל ברזל תמיד משך אותי.

"תמיד רציתי לבחון את האהבה הזו לברזל, אבל התחתנתי, נולדו הבנות, היה לי כבר מקצוע ומצאתי את עצמי דוחקת את זה הצידה".

עד שלפני 15 שנה כשהשתחררה מצה"ל אחרי שירות קבע של 24 שנים כעובדת סוציאלית, מצאה את אורי חופי מקיבוץ עין שמר, "המאסטר של הנפחים בארץ", היא מכנה אותו. "לקחתי אצלו קורס של שישה ימים וכשיצאתי משם הוא אמר לי שאני לא שווה כלום. חשבתי לעזוב, אבל הצלחתי להתגלגל לזה שוב. מצאתי מקום והתחלתי לעבוד.

"זה מצחיק נורא", היא נזכרת, "כי לא מזמן הוא כתב לי בפייסבוק: 'אני אוהב אותך ואני אוהב את העבודות שלך'. זו הייתה עבורי מחמאה גדולה. לאחרונה הוא גם נתן לי כלים במתנה".

"החומר הזה מלמד אותי על משמעת, צניעות והתמדה"

"זו עבודה פיזית לא פשוטה", היא אומרת. "זה כבד, זה חם, תמיד יש לי כוויות ומכות. אבל זה חומר מרתק, הוא מאתגר אותי, כי הוא לא מציית. הוא חזק, וההתמודדות איתו היא כמו להתמודד עם דברים קשים בחיים. כשאני לוקחת את הברזל ועושה איתו יצירה, הקושי משתנה, הופך רך מבפנים. אני רואה ברזל ואני מתחילה לחיות.

"העבודה עם הברזל", היא מסבירה, "מאפשרת לי לבחון מה קורה לי בפער שבין תכנון וביצוע, להתבונן בתגובה שלי להצלחה, ובדרך שבה אני מתמודדת עם אכזבות, עם ביקורת פנימית ועם פרשנויות חיצוניות. החומר הזה מלמד אותי על משמעת, צניעות והתמדה, אבל גם על שמחה ועל זרימה".

וינברג בסדנה. "צריך לדייק את המכות ואת החום הנכון" (צילום: אלבום פרטי)

"מוציאים את הברזל מהתנור ומכים מיד"

"הברזל הוא אחד החומרים הבסיסיים ביותר בטבע", מסבירה וינברג. "אנשים השתמשו בברזל ליצירת כלי עבודה, ציד, בישול ומגורים. במאות ה-17 וה-18 התחילו לעשות גדרות, סורגים. ברזל נראה לנו כמו חומר מאוד קר ומאוד קשה, אבל בעצם כשמחממים אותו לחום של 1,600-1,400 מעלות הוא פתאום מתרכך, ואז אפשר לעשות איתו כמעט כל דבר שרוצים. במקור, הצבע של הברזל לבן ולא שחור כמו שאנחנו מכירים. אחרי החימום שלו הוא מחליף צבע. מכה נכונה עם פטיש על ברזל חם יכולה לקחת את החומר הזה לכל כך הרבה מחוזות".

"מכה נכונה עם פטיש על ברזל חם יכולה לקחת את החומר הזה לכל כך הרבה מחוזות" (פסל: אורית וינברג. צילום: שרון בן טוב)

אז בעצם, את אומרת שצריך להכות בברזל בעודו חם?
"כשהברזל קר, המכה שוברת את החומר הפנימי וזה לא עושה כלום מעבר לזה. יש כמה שיטות חימום. אני עובדת עם תנור פחמי אבן ושם צריך מאוד להיזהר שהברזל לא יישרף ושהוא יגיע בדיוק לחום הנכון. מוציאים את הברזל מהתנור ומכים מיד. לפעמים צריך להכות לאט, ובעיקר, צריך לדייק את המכות ואת החום הנכון, ואז אפשר להגיע לתוצרים".

את גם מחברת ברזל לברזל?
"בנפחות אין הוספת חומר, לא כמו בריתוך למשל. בנפחות, האמן או מוריד חומר או משתמש בחומר שנמצא, ופשוט מביא אותו למקום אחר".

תהליך העבודה: הברזל בתנור (מימין למעלה), לאחר מכן מכים בו בפטיש עד שמקבלים את הצורה שרוצים (צילום: שרון בן טוב)

היא מספרת שבעיניה, כשהברזל מתחמם מתרחש קסם. "הקטע הטוב הוא כשעומדים ליד התנור. זה הזמן שלי להפליג עם הראש. אני כזו שלא יכולה לעבוד בלחץ, הכל צריך להיות בנינוחות, כל מכה צריכה להיות מחושבת".

את הברזל, היא מסבירה, קונים בחנויות שמיועדות לתעשייה. אפשר לקנות ברזל במטילים, בגושים, במשטחים, במוטות בכל מיני עוביים וצורות, מלאים, שטוחים וחלולים. הקנייה, היא לפי משקל. "למשל, כשבניתי שער לגינה שלי, קניתי משטחים של 6 מ"מ עובי. הוא שוקל המון, אבל בניתי אותו לבד".

"לא מוכרת הרבה, אבל מאושרת שאנשים רואים ונהנים"

היא כבר הציגה בתערוכת האמנות הגדולה של בנק הפועלים, בתיאטרון ירושלים, בתיאטרון הבימה, וביום חמישי הקרוב תפתח תערוכה בבית האמנים במודיעין-מכבים-רעות, בה היא משתתפת. עם זאת, היא לא מתפרנסת מזה. "אי אפשר לצערי", היא אומרת. "אני לא מוכרת הרבה, אבל מאושרת שאנשים רואים ונהנים, ואני חושבת שאנשים נהנים ממה שאני עושה. חשוב לי מאוד להציג בתערוכות ואני מאוד אוהבת שאנשים אוהבים את העבודות שלי".

"אני בתקופה אבסטרקטית. אני עושה המון פרחים, ציפורים, שיבולים ופרצופים" (פסל: אורית וינברג, צילום: אלבום פרטי)

כשהיא מדברת על נפחות אפשר לשמוע את ההתרגשות בקולה. "בהתחלה", היא מספרת, יצרה בעיקר חפצים שימושיים. "עשיתי פעמונים גדולים, חנוכיות, מתלים, כל מיני מתקנים וחפצי יודאיקה". כיום, היא עוסקת בעיקר ביצירת פסלים בגובה של כ-70 ס"מ.

"הייתה לי תקופה של דמויות פיגורטיביות, הייתי באפריקה לפני שנתיים ועשיתי המון פרצופים אפריקאים. עכשיו אני בתקופה יותר אבסטרקטית. אני עושה המון פרחים, ציפורים, שיבולים ופרצופים, וכל מיני חיות, אבל תוך כדי אני בונה גם שולחן. אני משלבת את האמנות בשימושי. אני אוהבת לשלב גם עץ גושני ולהעמיד עליו פסלים. כל הכניסה לבית שלי מלאה בגושי עצים, בכל פעם שאיש קק"ל גוזם עץ אני ישר לוקחת".

"מחכה שהברזל יקרא לי"

את חדוות היצירה היא מוצאת לא רק בפיסול עצמו אלא גם בלמידה. "אני כל הזמן בתהליכי למידה, מתפתחת. אני יכולה להיות עשר שעות בסדנה ולחזור שחורה, עד שלפעמים הנהגים האחרים בכביש בדרך חזרה חושבים שאני חייזר".

איך את מחליטה מה לפסל?
"לפעמים אני מגיעה בבוקר ומסתכלת על השאריות בסדנה. אני סורקת את הגושים, המטילים והמשטחים בעיניים ומחכה שמישהו מהם יקרא לי. אני לוקחת משהו ומפליגה איתו ויוצא מה שיוצא. בשתי העבודות האחרונות ממש הייתי באטרף של עבודה עד שעצרתי ואמרתי 'זהו, לא נוגעים יותר. את זה אני הכי אוהבת".

"אני עוצרת רגע, יוצרת את הכלי וחוזרת לעבודה. לאט לאט עושים הרבה כלים" (פטיש: אורית וינברג, צילום: אלבום פרטי)

לדבריה, נפחים אוהבים לבנות לעצמם את כלי העבודה, וגם היא מעדיפה לבנות את שלה במו ידיה. יש לה פטיש, סדן, מלקחיים ומלחציים ועוד המון כלים שנצברו עם הזמן. "לכל ברזל יש גודל אחר, לכל יצירה יש גודל אחר", היא מסבירה. "אם אני רוצה לחרוץ חור אני צריכה כלי ייחודי, אם אני רוצה, למשל, לעשות עין בזווית מסוימת, אני צריכה כלי מיוחד. אז אני עוצרת רגע, יוצרת את הכלי וחוזרת לעבודה. לאט לאט עושים הרבה כלים".

"זה לא תחום נשי"

וינברג, אם לשתיים וסבתא לחמישה, היא אמנית ייחודית, מהנשים הבודדות בארץ שעוסקות בנפחות. "נשים לא נמצאות בתחום הזה, זה לא תחום נשי", היא אומרת. "אני מכירה עוד אחת. יש כאלה שעובדות בברזל, בריתוך, ריקוע, יציקה, ברונזה ועוד, אבל לא בנפחות הכבדה הקלאסית. באירופה ובארה"ב יש יותר נשים שעוסקות בזה. אני מכירה אחת מדהימה מספרד, אחת מארה"ב".

"אני יכולה להבליט את זה שאני נפחית אישה, כי זה מיוחד, אבל אני לא חושבת שאני צריכה לעשות את זה" (פסל: אורית וינברג, צילום: שרון בן טוב)

היא מספרת שפעם בשנתיים, בסוף אוגוסט, היא משתתפת במפגש של נפחי ברזל מכל העולם באיטליה, בעיירה סטייה בחבל טוסקנה. "זו חוויה מטורפת, והישראלים תופסים שם מקום של כבוד וגם זכו בתחרויות. יש שם תחרות כזו, שאת מקבלת חומר בצורה מסוימת ויש לך שלוש שעות לעשות ממנו משהו מיוחד.

"אמרו לי שאם הייתה קטגוריה לבנות היית לוקחת. אמרתי שאני לא רוצה. אני יכולה להבליט את זה שאני נפחית אישה, כי זה מיוחד, אבל אני לא חושבת שאני צריכה לעשות את זה".

מתכת על גוש עץ. "בכל פעם שאיש קק"ל גוזם עץ אני ישר לוקחת" (פסל: אורית וינברג, צילום: שרון בן טוב)

עם זאת, היא נהנית מהאתגר. "לעמוד מול כל הגברים הגדולים האלה זה בהחלט מאתגר, אבל גם יש את הדבר הזה שבא מבפנים וזה פשוט ככה, אין לי שליטה על זה. היכולת ליצור בשיטה הזו היא מדהימה", היא מסבירה, "זה נורא מאתגר, ואני כזו שחייבת אתגרים בחיים. כל החיים אני לא במיינסטרים, עושה דברים קצת אחרת".

"סבתא, תעשי לנו בברזל שלך"

כל בני המשפחה של וינברג אוהבים את עבודותיה, אבל הנכדים שלה תופסים מקום מיוחד בתהליך היצירה, במיוחד שני הגדולים, יואב (בן 7 וחצי) ועופרי (בת 6). "הם המבקרים הכי טובים שלי. אומרים את כל האמת בפרצוף", היא מספרת בחיוך. "הם יודעים גם להגיד 'סבתא, זה מכוער'. על הפרצוף אריה שעשיתי ליואב הוא שאל 'מה זה השחין הזה על הפנים שלו?' התגלגלתי מצחוק.

אורית וינברג ואחד הפסלים שיצרה. "כל החיים אני לא במיינסטרים, עושה דברים קצת אחרת" (צילום: שרון בן טוב)

"הם אומרים, 'תעשי לנו בברזל שלך…' ואני עושה להם. כשיואב היה בגן, הם למדו אותיות, ובכל פעם הייתי מכינה לו משהו קטן לפי האות שהוא למד. ב-ט' עשיתי לו טבעת, ב-פ' עשיתי פרח קטן, ב-מ' עשיתי מחזיק מפתחות, וזה היה ממש קטע נחמד. עכשיו הוא ביקש אריה, וכאמור, זה קצת יותר מורכב", היא שוב צוחקת.

היא מספרת שעופרי אוהבת להתבונן בפסלים ולמצוא שם עולמות. "אני שואלת אותה 'מה את רואה פה?' והדמיון שלה משגע אותי. היא אומרת לי 'סבתא, זה פרח, אבל זה גם רקדנית. איזו גאונה".

"מקום משלי לעבוד בו כל יום, כל היום"

וינברג עובדת בסדנה של חבר ליד קיבוץ מענית, רחוק ממקום מגוריה, ומחפשת מקום משלה. "זה לא פשוט למצוא מקום כזה, כי זה עושה הרבה רעש ולכלוך, וזה לא יכול להיות באמצע סביבת מגורים. אני עובדת חזק על זה שיהיה לי מקום שהוא רק שלי, שאני אוכל לבוא בכל יום, כל היום".

היא חושבת שבעתיד אולי תרצה להתנסות ביצירת פסלים גדולים. "ניסיתי לעשות מברזל חלול פיגורות של אנשים בגובה שלי. אולי זה יתפתח, כמו שכבר אמרתי, אני כל הזמן מנסה עוד ועוד. זה כיף".

ויש לה עוד חלום אחד. אחרי שתמצא מקום משלה, היא רוצה ללמד בני נוער. "אני חושבת שלהעביר את השיטה הזאת לילדים ולנוער זה דבר נורא חשוב, כי יש להם פה הזדמנות לעבוד עם חומר, לעבוד עם הידיים, ולא רק במדיה ובמחשב. לתת להם התנסות אחרת, יכולת לבדוק חומרים, זה בעיניי מאוד משמעותי".