כבר שנה וחצי שאני רץ לבד או בריצות חברים, וכמעט שכחתי את ההתרגשות לקראת השתתפות באירוע ריצה רשמי. אבל כעת, אחרי יותר משנה, התחושה היא שהשגרה חוזרת. מדי סוף שבוע יש אירועי ספורט רבים, וביום שישי האחרון התקיים אחד מאירועי הריצה המאתגרים והקשוחים בישראל, "הפיק 2 פיק". ריצת שטח, שמקצה הדגל שלה הוא למרחק 54 ק"מ עם כ-2,200 מטר טיפוס.

לפני חודשיים, כשראיתי שהמרוץ (שבוטל בשנת הקורונה) עומד להתקיים, נרשמתי. הרבה זמן שלא עמדתי על קו זינוק, שלא הצמדתי ברישול את מספר החזה למכנסיים ולא הסתקרנתי לקראת הלא נודע.

הטיפוס לחרמן, עלייה של 24 ק"מ עם כ-1,600 מטר טיפוס (צילום: איתן דולפן)

הגעתי אמנם לתחרות, אבל אני לא בקטגוריה של המתחרים על ניצחון. אני בקטגוריית המשתתפים. שייך לדבוקה האמצעית: איטי מהמהירים ומהיר מהאיטיים. משתתף עם כולם ומתחרה בעיקר עם עצמי. מנסה למתוח את גבול היכולת האישית בלי לגרום נזק.

***

עמדתי על קו הזינוק של המקצה הארוך, ביום שישי בארבע בבוקר, עם יותר מ-130 רצים ורצות. הסתכלתי סביבי וראיתי את הציפייה, הדריכות וההתרגשות בעיניהם. לפנינו מקצה משותף, אבל אתגר אישי. אל קו הזינוק הזה מתנקזים כל החששות וכל החלומות. כל רץ עם הסיפור שלו, כל רץ והדרך שלו. כולם עברו הכנה ארוכה והרבה קילומטרים על הרגליים, עד שהגיעו לרגע הזה. אף אחד לא מתעורר בבוקר ומחליט שהוא יוצא לריצת 55 ק"מ בהרי החרמון. עצם העמידה על קו הזינוק היא כבר הישג, דבר שאינו מובן מאליו. יש רצים שעומדים מול האתגר הפיזי הקשה ביותר בחייהם, ואיש לא נמצא שם במקרה.

אני רץ כשגרה. זה חלק מחיי ואני לא באמת זקוק לתחרות או אירוע כדי להינות מהתחביב הזה שבחרתי. אבל אחרי תקופה ארוכה ללא אירועים התגעגעתי לאתגר, להתרגשות ולחיבור שבין המרוץ למקום.

***

עין קינייא, אחד מארבעת כפרי הדרוזים ברמת הגולן, אירח את המרוץ. כיאה למיתוג המחודש של "כפר המעיינות", מתחם הזינוק והסיום היה בעין ריחן. המסלול עבר ברחובות המועצה המקומית, שמונה כ-2,400 תושבים.

20 ק"מ הראשונים היו במגמת ירידה, ואז התחיל הטיפוס לחרמון, עלייה של 24 ק"מ עם כ-1,600 מטר טיפוס. במסעדה היו קוראים לזה: המנה העיקרית. זה התחיל בשביל ההליכה היפה בישראל, בשמורת נחל בניאס. גן עדן של צבעים, ריחות, קולות והרבה מים. משם טיפוס טכני למבצר נמרוד, נווה אטיב, הר כחל ועד החניון התחתון בחרמון. כשהעלייה היא כל כך ארוכה, התחושה היא לפעמים שצועדים במקום. הדופק גבוה, אבל הקצב נמוך. הנוף בעיניים מפצה על הכאבים ברגליים.

רמת הגולן פורחת באפריל. השדות ירוקים, מאגרי המים מלאים, הנחלים זורמים בעוצמה, על פסגות החרמון עדיין יש שאריות שלג ועצי הדובדבן מקשטים את הישובים הדרוזים בלבן.

***

בעלי ניסיון בריצות שטח יודעים שדברים יכולים להשתבש: פתיחה מהירה מדי, ניהול תזונה ונוזלים לא נכון, או דריכה לא נכונה על קרקע בזלתית יכולים לסיים את המרוץ. ככל שהדרך ארוכה יותר, הסיכוי שמשהו ישתבש גבוה יותר, אבל גם תחושת הסיפוק להגיע לקו הסיום חזקה יותר.

כשהעלייה היא כל כך ארוכה, התחושה היא לפעמים שצועדים במקום (צילום: באדיבות גולדפיש הפקות)

עשרת הקילומטרים האחרונים היו במגמת ירידה לכיוון עין קינייא על שביל רמת הגולן. מנה אחרונה של כאב ישיר לשרירי הארבע ראשי. על השביל פגשתי הרבה מטיילים ישראלים, שניצלו את מזג האוויר המושלם כדי ליהנות מהנוף רגע לפני שהירוק הופך לצהוב. כשזיהו שאני חלק ממרוץ, עודדו אותי ונתנו לי זריקת אנרגיה נוספת לקראת קו הסיום.

***

הזמן הממוצע לאתגר הוא כמעט תשע שעות. המנצחים עשו את זה בקצת יותר משש שעות, והגיבורים האחרונים סגרו את המרחק ב-11 שעות על הרגליים. היו גם מקצים ל-7, 15 ו-30 ק"מ. המשותף לכולם: שרירים תפוסים וחיוך מטופש על הפנים למחרת בבוקר.

במתחם הסיום הגישו אוכל מהמטבח המקומי: פיתות דרוזיות ועלי גפן. ראש המועצה, וואיל מוגרבי, שמנסה לפתח ולעודד את התיירות המקומית, הדגיש את חשיבות האירוח ואת החיבור שספורט יכול לעשות בין אנשים ותרבויות. יום אחרי יום העצמאות ה-73 של ישראל, הייתה לדבריו משמעות מיוחדת.

***

אחרי 15 שנים של השתתפות באירועי ריצה, הפסקתי לספור מרוצים. אני זוכר בעיקר חוויות. פה נמצאת התשובה לשאלה, לְמה התגעגעתי? שגרת הריצה היא חלק מחיי, אבל הריצות היומיות לפעמים שוחקות ונעדרות תהילה.

הנוף בעיניים מפצה על הכאבים ברגליים (צילום: אלבום פרטי)

התחרויות והאירועים גורמים לי לצאת מאזור הנוחות, לנסוע עד קצה המדינה עם כל המשפחה, להתארח ולאכול בכפרים הדרוזים, להרגיש חלק מקהילה אמיתית, לא רק וורטואלית; וגם, בגיל 43, לאתגר את עצמי מבחינה פיזית ולהתרגש שאני עדיין ספורטאי. איטי מהמנצחים, מהיר מהאיטיים, אבל מאוד מאושר בחלקי.