עם החזרה מחופשת האביב, הוחלט על הקלות במערכת החינוך במטרה לחזור לשגרת הלימודים. אבל מצוקות מערכת החינוך הערבי לא השתנו. "זה כיף לחזור ללימודים. זו הרגשה טובה לחזור לשגרה אחרי הקורונה ואי-הוודאות. זו תחושה של הקלה", מספר ל'דבר' אסד סלאמה, סגן מנהל בבית ספר בקלנסווה.

"בהתאם להנחיות, התלמידים עדיין עם מסכות. בחצר או בשיעור חינוך גופני הם בלי מסכות. החשיבות של המסכות ירדה, זה לא אותו פחד. העניין של המסכה הולך ונעלם. לעומת חודשי הרמדאן הקודמים, התלמידים מגיעים יותר. בגלל הקורונה האנשים רוצים לצאת מהבית.

"לילדים יש יותר אנרגיות מבעבר. יש להם הרבה מוטיבציה והתלהבות ללמוד, ויש אחוז מסוים עם אנרגיות שלא מתאימות ללמידה, אגרסיביות ורצון להתפרק".

אבל מאחורי תחושות השמחה וההקלה מסתתרת מצוקה. "נערכנו באמצעים שיש לנו. הקדשנו את שלוש השעות הראשונות לשיחה עם הילדים, בגלל המציאות, בגלל הקורונה. רצינו לדבר ולהוציא את מה שבתוכנו. היו לנו פעילויות וסדנאות. עשינו מפגשים בחצר בית הספר, אירועים כמו קבלת רמדאן. עשינו באמצעים הפשוטים".

לצד המצוקה החומרית, עולים גם המצוקה הרגשית והקושי לחנך בצל האלימות הגואה. "האלימות בקלנסווה הולכת וגוברת. זה לא נעצר. גם המימדים גדלים לכיוונים שלא חשבנו עליהם", אומר סלאמה, והעייפות ניכרת בקולו. "בהחלט יש השפעה על הילדים. זה הפך להיות חלק מהחיים, היריות, הרצח, המרדפים. זה לא פשוט, התחושה כמורים וכהורים. אתה חושב: איפה הטעות? למה זה קורה? מי אשם, המנטליות שלנו, הממסד או החינוך? אתה יושב ותוהה".

לדבריו, בצוות המורים זה אחרת. "כמבוגרים, אנו מבינים יותר את המציאות, יודעים שיש אוזלת יד של הממסד ושל המשטרה. אנחנו מנסים להסביר לילדים שלא צריך להתרגש ושהמשטרה תטפל בכך, שצריך התרחק מהאלימות. אבל זה מכלול מערכות וצריך לתקן הרבה דברים".

הוא מתוודה שכשאנשי חינוך, הם מרגישים חסרי אונים. "כמה שנסביר שזה לא בסדר, אנחנו לא יכולים לשנות את המציאות הזו".

סלאמה מספר על התמיכה מהמערכות הסובבות, העירייה ומשרד החינוך. "כל הסדנאות, התמיכה והרצון הטוב, זה לא מספיק. זה לא פותר את הבעיה עצמה: האלימות. מה שלא תעשה, היא עדיין תישאר", הוא מסיים בייאוש. "כל עוד אין תכנית ספציפית למגזר הערבי למיגור האלימות, אף אחד לא יכול לעשות שינוי, להזיז דברים".

הוא ממשיך לתאר את המצב הקשה בחברה הערבית. "אין חינוך בלתי פורמלי. אין מועדונים ואין חוגים, רק חוג כדורגל. ביחס למגזר היהודי, אין כלום. להיעדר פעילות חינוכית אחרי בית הספר יש הרבה השפעה. כמורה לחינוך גופני מגיעים אלי ילדים ש-95% מהם לא יודעים לשחות. רק 5% מגיעים לחוג שחייה".

עם החזרה ללימודים, עולה שאלת ההישגים הנדרשים והצפויים של התלמידים. בעיני סלאמה, ההישגים הללו אינם בראש סדר העדיפויות. "האלימות היא הדבר שהכי מדאיג את הצוות החינוכי וההורים. הילדים גדלים באווירה הזו. זה הופך להיות חלק מהחיים שלהם. זה הופך להיות חלק 'טבעי'. זה מצב שצריך לשנות".