יעל אפרתי, פסיכולוגית רפואית מומחית במרכז הרפואי שיבא בתל השומר, גויסה במהלך הקיץ האחרון להקים מרפאה חדשה לתמיכה נפשית בעובדי בית החולים. בעיצומם של גלי התחלואה, הבינו בבית החולים את הצורך לטפל במטפלים. עכשיו, למרות שרוב מחלקות הקורונה נסגרו, המצוקות הנפשיות של צוותי רפואה רבים לא נעלמו, ובבתי החולים נערכים לתת לכך מענה.
"כאנשי טיפול ברור לנו שהחשיפה לאירועים כל כך קשים, כל כך בקצה החיים אפשר להגיד, יוצרת מצוקה", אומרת אפרתי, "המפגש עם המוות, קבלת ההחלטות האינסופית שעומדת לפני הצוותים, האחריות העצומה, שעות העבודה הבלתי אפשריות, כמות המטופלים. לא צריך להיות פסיכולוגים כדי לראות שמי שמטפל בנו לא נמצא במצב הנפשי הכי טוב. הם היו עמוסים, לא פנויים לתת את השירות שהיו רוצים לתת, לא פנויים לחשוב על איך לתת את השירות שהיו רוצים לתת."
אפרתי (36), אם לשניים, מתגוררת במושב ביתן אהרון הסמוך לנתניה. היא מתמחה בפסיכולוגיה רפואית, ענף המתמקד בטיפול בחולים ובאנשי צוותי רפואה. לפני שגויסה להקמת המרפאה, היא עבדה במחלקת הנשים של בית החולים, וטיפלה בנשים עם בעיות פוריות או נשים שעברו לידה שקטה. במקביל היא תרגלה טיפול בשיטת מיינדפולנס. "זו שיטת תרגול שהתחלתי לתרגל בעצמי, ואז התחלתי לשלב בתוך הפרקטיקה שלי", היא מספרת, "זו שיטה שמפתחת מודעות לא שיפוטית למה שקורה רגע אחרי רגע, ומאפשרת לנו להכיר את עצמנו ברבדים חדשים."
כפסיכולוגית רפואית, לאפרתי ברור מאליו שבאירוע כמו הקורונה הצוותים הרפואיים זקוקים לטיפול. "מבחינתי, אני לא בודקת אם הצוותים במצוקה, אני מניחה מראש שהם חיילים בשדה קרב. מה שראינו בסורוקה עם ההתאבדויות, מה שראינו באיטליה עם ההתקרסויות, בסין, בספרד, זה היה מאוד מבהיל. אני חושבת שמשם הגיעה הבהילות להקים את המרפאה. הייתה תחושה שיכול להיות שזה יהיה טיפה מעבר למה שהצוותים יכולים להכיל. והם מכילים לא רק בגלל הקורונה, הם מכילים כל הזמן."
מסימני הפוסט טראומה: קשיי שינה, סיוטים, קושי לתפקד
אפרתי מספרת שתסמיני הפוסט טראומה החלו להופיע בקרב אנשי הצוותים הרפואיים כבר באוגוסט. "אנשים דיווחו על קשיי שינה, סיוטים, קושי לתפקד. הפוסט טראומה לא הייתה רק מהעבודה, הרבה חוו את זה גם מהמחלה. היו בהתחלה אשפוזים של 40, 50 ימי בידוד, מצבים מופרכים של 50 יום בלי המשפחה, בלי אפילו לראות רופאים פנים אל פנים, אלא רק דרך מצלמות. אלו סיטואציות מאוד קשות – להפוך ממטפל למטופל חסר אונים במחלה לא ידועה. פתחנו קבוצת מחלימים של עובדי בית החולים שעיבדו יחד את הפוסט טראומה. אנחנו פחות רואים את זה היום, אבל בגל הראשון הבהלה הייתה מאוד חזקה".
אפרתי מספרת שאנשי צוות רבים דיווחו על מצוקה עקב העומס בעבודה. "עובדים הרבה שעות, עם יותר מטופלים ממה שאפשר לעמוד בהם. זה מייצר המון מצוקה כי אלו אנשים הישגיים, מצטיינים, שאין להם אפשרות לתת את המענה המיטבי". סוגייה נוספת, שעלתה בתחילת המשבר, היא המוגנות מהמחלה: "אנשים שאלו את עצמם, עד כמה אני יכולה להרגיש בטוח שאני מוגן כמו שצריך."
גם העובדה שמדובר במחלה חדשה, שאינה מוכרת מספיק, מעצימה את הקשיים הנפשיים. "הרבה רופאים מתעסקים בשאלה האם הם נתנו את הטיפול הכי טוב. זאת שאלה שקשה להתמודד איתה כשאתה מגיע מתוך השליחות, מתוך רצון לעבוד לפי המדע והבנה עמוקה, ופתאום הם מוצאים את עצמם לומדים על הדרך. זה אתגר מקצועי, שיש אנשים שיכולים להתמודד איתו ואפילו ליהנות ממנו, ומצד שני יש תחושות של חוסר משמעות, ושל פחד לפגוע או להדביק.
היא מזהה דמיון בין התסמינים של פוסט טראומה לתסמינים של פוסט קורונה. "היה ערבוב כזה של שתי התופעות. העייפות, קשיי הריכוז – זה יכול להתערבב ולבלבל. אני לא מתכוונת לכך שפוסט קורונה זו תופעה פסיכוסומטית, אלא לכך ששתי התופעות דומות ויכולות להתערבב אחת עם השנייה."
"המרפאה באה לייצג לקיחת אחריות של בית החולים על מצבם הנפשי של הצוותים"
בתחילת משבר הקורונה החל צוות השירות הפסיכולוגי בבית החולים להציע לאנשי הצוותים הרפואיים סדנאות תמיכה. אפרתי העבירה סדנאות מיינדפולנס, בהן השתתפו רופאים, אחיות ועובדים נוספים. ביולי הגיעה הנהלת בית החולים למסקנה שיש צורך להקים מרפאה ייעודית שמתייחסת למצוקה הנפשית של הצוותים הרפואיים עקב הקורונה, והחל תהליך הקמה. המרפאה החלה לפעול בספטמבר, ואפרתי מרכזת אותה, תחת אחריותן של הפסיכולוגית האחראית של בית החולים הכללי בשיבא, ד"ר רונית נחמן נוביץ, ומנהלת השירות הפסיכולוגי בשיבא ד"ר אילנה שנבל.
"המרפאה נותנת שלושה סוגים של מענים", מספרת אפרתי, "מענה פרטני, בין פגישה לשלוש פגישות ללא תשלום לעובדים, תלוי בסיבת הפנייה. לבעיות אישיות בבית אנחנו נותנים מפגש אחד, אבל אם הפנייה קשורה למשבר הקורונה או למשהו שקרה במהלך השנה הזאת, אנחנו נותנים שלוש פגישות ללא תשלום. מענה נוסף הוא סדנאות לצוותים, וקבוצות תמיכה."
איש צוות שמגיע לטיפול פרטני ומעוניין להמשיך, יכול לעשות זאת בתשלום מסובסד. "יש בבית החולים פסיכולוגים שעובדים בתשלום מעבר לשעות עבודתם ונותנים את הטיפול לצוותים הרפואיים, שירות מאוד דיסקרטי. התשלום מסובסד, זה לא האידיאל מבחינתי. אם יש איש צוות שעבר פגיעה נפשית שקשורה לחלוטין למקום העבודה, ולהם אני משתדלת למצוא את הדרך לתת מענה ללא תשלום כמה שניתן. אני חושבת שאחד הדברים שהמרפאה באה לייצג זה לקיחת אחריות של בית החולים על מצבם הנפשי של הצוותים. בגלל זה המרפאה גם יושבת תחת משאבי אנוש, ולא תחת השירות הפסיכולוגי. המסר שהמרפאה באה להעביר זה שלבית החולים אכפת מהעובדים והוא דואג להם".
"קשה שאין נקודה שאומרים זהו, נגמר"
אפרתי מספרת שכרגע אין פניה מוגברת למרפאה בנושאי פוסט טראומה, אך מנסיונה, הן עוד יגיעו. "אני צופה שעכשיו, עם החזרה לשגרה, יצופו קשיים מחדש. את זה אני רואה כרגע יותר במטופלים בקליניקה הפרטית ופחות בקרב צוות בית החולים – לדעתי כי פשוט אפשר עכשיו לקחת חופש ואנשים מתעסקים בזה כרגע. אני גם מאמינה שזה אחד הדברים שהכי עוזר – להתאוורר קצת, לחזור לחיים שמחוץ לבית החולים ולחזור לשגרה יומיומית גם מעבר לעבודה. זה ממלא בכוחות וזו תזכורת טובה לחיים שקצת נעלמו בתוך בית החולים."
"כרגע אנחנו במהלך חזרה לשגרה וחשיבה על פרויקטים חדשים. עושים הכשרה לפסיכולוגים בנושא חוסן נפשי כדי שיוכלו לתת מענה לצוותים הרפואיים בהמשך. ממשיכים את הטיפולים הפרטניים וקבוצות תמיכה במודל תמיכת עמיתים – יש פסיכולוג שמנחה אותה, אבל כל מי שמשתתף לוקח חלק בניהול הקבוצה. המענה הפרטני נמשך, יש מחלקה אחת שמאוד נעזרת עדיין בליווי הקבוצתי של צוות המחלקה."
"אני רואה היום הרבה צורך בחופש – אנשים צריכים חופש וזה קצת מתאפשר עכשיו שזה מאוד עוזר. בבית חולים לא ממהרים לסיים את הקורונה – הסיום הוא איטי. אני שומעת גם מהצוותים שזה קצת קשה שאין נקודה בה אומרים 'זהו, זה נגמר'. זה יותר הדרגתי. כל יום קצת פחות וקצת פחות – כמו גם בציבור, אבל בית החולים כל כך הושפע מהמגפה שזה עוד יותר מורגש. כל יום התחושה קצת יותר טובה. זו חזרה זהירה לשגרה, לא ממהרים לסיים את התקופה."
