12 אוהלים וקראוונים ממוקמים בחניה של אגף השיקום ברחוב ז'בוטינסקי 94 בפתח תקווה. דגלי יחידות קרביות, כמה סככות פתוחות. שלט שעליו כתוב בכתב ילדותי: 'אבא שלי גיבור' ורשת צל שפרושה מלמעלה. בחזית המתחם תלויים כמה שלטים עם תמונתו של איציק סעידיאן שניסה להצית עצמו ממש במקום הזה, ועליהם נכתב 'כולנו בוערים'.

"אני נכה צה"ל קשה. יש 7 קילו פלטינה בגוף שלי, וכבר הרבה זמן שאני חי ברחובות", מספר ל'דבר' בכור מיכאלוב. "לפני שהגעתי לכאן, למאהל, ישנתי תקופה באתר בנייה ברמת גן. אני, שנלחמתי, נפגעתי, פיניתי גופות, פוניתי בעצמי במסוק. 100 אלף דולר הייתי צריך לשלם על חוות דעת רפואיות ועורכי דין כדי לקבל 53% נכות. את הבית שקניתי לקח כונס נכסים כדי לכסות חובות. ארבע פעמים ניסיתי לשקם את חיי… בסך הכל אגוזניק שביצע את תפקידו".

הוא שולף מהאוהל חוברת, ובה תמונות חבריו שנהרגו בקרבות בלבנון במלחמת שלום הגליל: המ"פ אהוד אריאל, עזרא דביקר, דניאל האז ואחרים. "אני פיניתי את הגופות שלהם. 13 מחבלים הורדנו. אלה הדברים שאני סוחב איתי".

"מאז שהתפרצה לי הפוסט טראומה, אני גר בפרדס בראשון לציון. בניתי לי שם צריף מעץ שבו אני חי. עזבתי בית עם שלושה ילדים", מספר ג'וג'ו (63) שיושב עם מיכאלוב. הוא נפצע במהלך שירות מילואים בלבנון ב-1983. לדבריו, בנכות הפיזית אגף השיקום מכיר, אבל בטראומה לא. "עושים מאיתנו נרקומנים. מלעיטים אותנו בתרופות. אני מתחנן לטיפול, לסיוע, ואין. אתה כל הזמן במלחמה. משאירים אותך שם".

מאהל המחאה של נכי צה"ל. "עושים מאיתנו נרקומנים. מלעיטים אותנו בתרופות" (צילום: ניצן צבי כהן)

"אני לא ישן כאן, אבל מגיע. מדי פעם צועקים קצת במגאפון, עושים רעש. אנשים פה במצוקה. אתמול אחד מהם ניסה לקפוץ לפני אוטובוס", אומר אסף כהן (43), ששירת ביחידת הקישור בלבנון ונפצע בתאונת דרכים במהלך שירותו הצבאי. "כבר 20 שנים שהם לא מכירים בי. אומרים שהייתי דפוק עוד קודם, ואין איך לדבר איתם. אני כבר חודשיים למשל מנסה להבין מתי יש לי ועדה, הרי כבר אמור להיות תאריך, אבל לא אומרים לי".

"העניין הוא לא הסיפורים האישיים אלא הסיפור המשותף שלנו"

"התקשורת תמיד מבקשת סיפורים אישיים סוחטי דמעות. זה מרתיח", מוסיף יוגב זינגר, שהגיע למאהל אתמול וישן בלילה על מזרן שפתח בבגאז' המכונית. "מה, עכשיו גם הציבור יעשה לנו ועדה רפואית נוספת? העניין הוא לא הסיפורים אישיים. יש פה סיפור משותף אחד, והוא הטיפול הלא נכון בפוסט טראומה".

קובי מצטרף לשיחה ומספר שהיה בין הראשונים שהגיעו למקום להקים את המאהל. "אנחנו בוערים, פשוטו כמשמעו. השפילו אותנו, דרכו עלינו וירו לנו בגב. הייתי בטוח שאני בא לתקן משהו שלא עובד נכון, אבל רק אחר כך הבנתי שזה בכוונת מכוון. שאם הם נאלצים לטפל בך, מבחינתם זה אומר שהם עשו עבודה לא טובה".

"יש להם שיטה שם", אומר זינגר. "הם יודעים שאלה אנשים שנוטים להתפרץ. הרי זו בדיוק הפוסט טראומה שמביאה אותנו לכאן. אז הם דוחפים אותך לפינה, דוחקים אותך לקיר, ומחכים שהטונים יעלו. וברגע שהם עולים מוציאים צו הרחקה ומאשימים באלימות. בגלל זה אנחנו מקפידים שהמחאה שלנו כאן תהיה לא אלימה, לא מתלהמת. אנחנו מתאמצים על זה מאוד, זה לא קל לנו להחזיק הכל ולא להתפרץ".

ג'וג'ו במאהל המחאה. "אתה כל הזמן במלחמה. משאירים אותך שם" (צילום: ניצן צבי כהן)

בחור נוסף שחשש להזדהות כדי לא לפגוע בהליכים שהוא מנהל מול האגף, מציג את 'תלוש השכר' שהוא מקבל עבור הקצבה שלו כנכה צה"ל. "נלחמתי במערכת שמונה שנים וחצי, וקיבלתי בסוף 37% נכות גם על פגיעת הראש שספגתי במהלך השירות וגם על הפוסט טראומה. זו קצבה של 1,630 שקלים בחודש.

פניתי לאחרונה לביטוח הלאומי. תוך ארבעה חודשים אמרו לי שעל הפוסט טראומה שלי לבדה אני עשוי להיות זכאי ל-40% נכות ול-3,300 שקלים". בכל זאת, הוא מסרב לעבור מסטטוס של נכה צה"ל למערך הביטוח הלאומי הרגיל. "אני לא נפצעתי סתם. אני הייתי חייל, נפצעתי בצבא ששלח אותי לקרב. אני מצפה ממשרד הביטחון ששלח אותי לדאוג לי".

עלייה של 900% בפניות לסיוע נפשי

בין יושבי המאהל, מסתובבות שתי עובדות של עמותת נט"ל המסייעת לנפגעי טראומה לאומית. יושבות עם האנשים, מקשיבות, משוחחות. מציעות שתייה ואמפתיה. "משרד הביטחון פנה אלינו בבקשה שנסייע לתמוך באנשים שנמצאים כאן, שננסה להיות כאן למענם", אומרת ליזה פלחן, עובדת סוציאלית.

"בכל יום מגיעים לכאן אנשי טיפול שלנו. המצב כאן רגיש מאוד. התחושה היא של אנשים נחושים מאוד אבל גם מותשים. מאז תחילת השבוע היו פה גם התערבויות חירום של מצבים יותר מורכבים. באחד המקרים הזמנו אמבולנס. יש משהו בנוכחות שלנו שמעט מווסת ומרגיע. אנחנו לא פה לטפל, אבל כן לתת תמיכה ראשונית, אבחנה ראשונית ולהפנות לגורמי סיוע".

מנט"ל נמסר שמאז האירוע שבו הצית עצמו איציק סעידיאן נרשמה עלייה של 900% במספר הפניות לקו החם של הארגון, עלייה שלא נראתה מאז ימי צוק איתן, ושעדיין לא דעכה. רבים מהפונים הם לוחמים שפעלו בתקופת צוק איתן ובני משפחותיהם: הורים, בני ובנות זוג וילדים. חלקם משתפים בקשיים שהם חווים מול משרד הביטחון.

כדי לתת מענה למבול הפניות, שבחלקן נדרש טיפול מתמשך יותר מהמענה הראשוני, החלו לאחרונה לגייס בנט"ל מטפלים נוספים שיצטרפו למערך הטיפולי הקיים. העמותה, שמתבססת ברובה על תרומות, נאלצת לשלם למטפלים שכר נמוך משמעותית מהשכר המקובל בשוק. היא מתקשה לעמוד בביקוש ויצאה לאחרונה בקמפיין גיוס כספים. החשש הוא שאי-מתן מענה לחלק מהפניות, עשוי להוביל לאסון.

"יודעים היום איך לטפל בפוסט טראומטים, אבל מי שבסוף עושה את זה אלו עמותות, במקום שהמדינה תיקח אחריות", אומר זינגר. "עמותות גם לא נותנות לך בית", הוסיף חברו אמיר, שמספר שאף הוא מתגורר כיום בפרדס באזור זכרון יעקב. "בלי בית אתה נופל לסמים. אתה כל היום ברחוב".