יקטרינה סוקולוב (26), חשמלאית בתעשייה האווירית, מראשון ציון

יקטרינה סוקולוב. "מחשמלת מחדש את המטוס" (צילום: ישראל הדרי התעשייה האווירית)

"הגעתי לעבודה ישר אחרי הצבא ואני עובדת פה  מעל לחמש שנים, בהסבת מטוסי נוסעים למטוסי משא. בקו שאני עובדת בו, יחד עם עוד 100 עובדים, מגיעים בעיקר מטוסי נוסעים מסוג בואינג 767 שאמורים לעבור הסבה למטוסי מטען עבור חברות המשלוחים הגדולות בעולם כמו אמזון, FEDEX ו-DHL.

"אני מטפלת בכל מערכות החשמל במטוס הנוסעים שיתאימו למטוס מטען, בעצם מחשמלת מחדש את המטוס. זו עבודה פיזית שדורשת דקדקנות, תשומת לב וירידה לפרטים הקטנים. המערכת החשמלית בין שני סוגי המטוסים משתנה לגמרי בתהליך.

"במשך חמש שנים הייתי כמעט הבחורה היחידה פה ועכשיו יש עובדת נוספת. מנסים לגייס עובדות אבל זה לא פשוט. אני אוהבת הכל בעבודה שלי. תהליך הפירוק, ההעברות, ההתקנות. בחצי השנה האחרונה נהייתי ראש מחלקה ואני יותר אחראית על העובדים. אני אוהבת שמרוצים ממני ואני אוהבת לעזור לכל מי שצריך ומבקש עזרה, זה נותן לי הרגשה טובה".

יובל בן שמחון (47), הגאי סירת נתב בנמל חיפה, מקרית מוצקין 

יובל בן שמחון. "תמיד הייתי בים" (צילום: אלבום פרטי)

"אני לוקח את הנתבים לתוך הים, למרחק של 2-3 מייל מהחוף (מייל ימי שווה לכ-1.8 קילומטרים), ומשם הנתב הוא מי שמכניס את האנייה לנמל. כדי להוריד את הנתב באנייה הנכנסת, אני נצמד אליה עם הסירה שלי תוך כדי תנועה. אח"כ הוא גם מטפס עם סולם חבלים לאנייה, גם כן תוך כדי תנועה.

"כל בוקר אנחנו מגלים ים אחר. מצב הים, גובה הגלים, כיווני הרוח. ההיצמדות לאניות תוך כדי תנועה דורשת מיומנות, ומעל לכל צריך לשמור על חיי הנתב. העבודה מסוכנת אבל אנחנו תמיד שומרים על ביטחון. הנמל כל הזמן עובד ולא נח. תמיד יש שני הגאים במשמרת ומשמרת יכולה להימשך 24 וגם 36 שעות. ממש חיים יחד. אין בני זוג שאין בניהם חיכוכים, אז ככה גם בין אלה שביחד בעבודה, אבל הכל בסדר בסופו של דבר.

"אני עובד בנמל 27 שנים, מתוכן 22 שנים כהגאי. לפני כן הייתי בחיל הים ביחידה למשימות תת מימיות (ילת"ם) ובספינות דבור. תמיד הייתי בים. אני אחד מאלה שהים זה המוטו שלהם. אני מאוד אוהב את העבודה. קודם כל אוהב כי אני אוהב את הים. אני אוהב גם את הסכנה, לצאת לים בחורף כשזה לא פשוט. זה גם כיף וגם עבודה".

אמיר רדואן (24), אופה, מנהל ומוכר במאפיית קפה ומאפה בירושלים, מבית צפאפא

אמיר רדואן. "אוהב את הריחות של הסוכר והשמרים" (צילום: דוד טברסקי)

"אני עובד כאן שלושה חודשים, מאז שהחלפתי את אבא שלי שעבד פה 20 שנים ונפטר לפני כמה חודשים. קשה להחליף את אבא. אם אצליח להגיע אפילו לחצי ממה שהוא היה זה יהיה מספיק טוב עבורי. הדבר שאני הכי אוהב זה להגיע לפה לעבוד. בשביל העבודה. אני אוהב את הריחות של הסוכר והשמרים שעולים מהתנורים. אני פה כל בוקר, שבעה ימים בשבוע, מ-5:30 עד הערב כשמסיימים. אני לוקח חופש רק כשאני צריך, זה לא קבוע. אם אני לא צריך חופש – למה סתם ככה לא לצאת לעבודה?

"מה שמעצבן אותי זה הרגעים של הלחץ אבל בסופו של דבר זה עובר. אני אישית הכי אוהב לעבוד בימי שישי, יש הרבה מאוד אנשים, הרבה עובדים.

"אני צריך לפחות עוד שנה של עבודה כדי שאדע להגיד מה זו הצלחה. כל יום אני לומד משהו חדש, ואם לא בעבודה אז בחיים וכשאני לומד משהו חדש בחיים אני רואה איך זה עוזר לי בעבודה. אני רואה את עצמי עושה את זה עוד 20 ואפילו 30 שנה. מכל עשרות המאפים שיש פה, אני הכי אוהב את הקפה".

ימית גואטה (41), עובדת במפעל 'פרי גליל', מחצור  הגלילית

ימית גואטה. "היו רואים את האצבעות שלי ושואלים אם אני עובדת במפעל" (אלבום פרטי)

"אני מתחילה את היום ב-6:00, חוזרת ב 18:00. יום עמוס, מעניין ומאתגר. כיף. התחלתי לעבוד במפעל ב-1997, כשהייתי בת 18. הלכתי ללשכת התעסוקה והם הפנו אותי לשם. 12 שנים הייתי בייצור עד שעברתי לפקידות. אני זוכרת את היום שנכנסתי. לא ידעתי לאן אני הולכת. כמו שזורקים אותך לים.

"הייתה תקופה של אשכוליות, היינו מוכרים אותן מקולפות ואנשים היו רואים את האצבעות שלי ושואלים אם אני עובדת במפעל. עכשיו אני מתעסקת עם הזמנות, מלאי, דוחות ומשלוחים. אני לפעמים גם יוצאת לשטח, למשאיות, החזרות סחורה, כניסות למפעל ותעודות.

"רגע משמעותי שאני זוכרת זה התקופה שהמפעל היה תחת כונס נכסים ב-2009. היה מתח מי יקנה אותנו, דיברו על פיטורים. לא הייתה וודאות שנמשיך להתקיים ומה יהיה הלאה. אני הייתי עוד צעירה. אבל היו אנשים מבוגרים, ומבחינת תעסוקה אין לאן ללכת. פתאום לראות שוטרים סוגרים שערים זה היה כמו סרט.

"עכשיו יש ביטחון. המפעל עובד, ברוך השם. יש תנאים טובים. משכורות בזמן. יש מתנות לחג, בתי הבראה. בסך הכל זה מפעל טוב לאזור בלי הרבה תעסוקה. אני בוועד העובדים, והיינו די תקועים השנה עם הקורונה. עכשיו חוזרים לעניינים".

ארז אלון (43), מנקה חלונות בסנפלינג, מפתח תקווה

ארז אלון. "בסנפלינג אתה תלוי רק בעצמך, תרתי משמע" (צילום: יונתן בלום)

"אני בעסקי הניקיון בגובה משנת 99', כבר 22 שנה. אפשר להגיד שהגעתי לזה בטעות. אחרי הצבא עבדתי בחברת ניקיון בלחץ מים של חבר. שם בין היתר הייתי עובד על במה בגבהים של 30-20 מטרים, ולא הייתה לי ברירה אלא להתרגל לגובה. משם התגלגלתי לעבודה בסנפלינג, ניקיונות, תיקונים בגובה.

"כשמנקים בסנפלינג חשוב לקום ולהגיע מוקדם בבוקר, כדי להתחמק מהשמש, במיוחד בימי הקיץ, בגלל שזה יכול להיות קשה ומסוכן לעבוד בשמש שמשתקפת מהחלון. העבודה עונתית, לא מנקים בחורף. אני עובד בעיקר במבני תעשייה, בשיטה של מים נקיים, מה שאומר שיש מערכת שעושה סטריליזציה למים, ממנה יוצאים מים מזוקקים, שמסייעים לכך שהמים יתאדו ולא ישאירו סימן על החלונות.

"זה מתיש, ולפעמים יוצא מהאף, אבל אני אוהב את העבודה שלי, בעיקר כי אני כבר הרבה שנים בזה ואני יודע מה אני עושה. בהתחלה זה מפחיד, אבל כשאתה יודע מה אתה עושה זה אפילו כיף. וזה לפעמים מצחיק, קורה הרבה שאנשים נבהלים, נמצאים במשרד שלהם ופתאום רואים דמות מול הפנים.  בעבודה נכונה ובטוחה סיכוי קטן מאוד שיקרו לך תאונות. הכביש יותר מסוכן מהסנפלינג, בכביש אתה תלוי בנהיגה של אחרים, בסנפלינג אתה תלוי רק בעצמך, תרתי משמע".

מישל בן נעים (52), עובד ב-ICL (לשעבר כי"ל), מדימונה 

מישל בן נעים. "כיליד דימונה, תמיד היה ברור לי שאעבוד בכי"ל" (צילום: אלבום פרטי)

"כיליד דימונה, תמיד היה ברור לי שאעבוד בכי"ל. אני עובד בחברה כבר 31 שנים, מאז שהשתחררתי. התחלתי כעובד פשוט והתקדמתי, והיום אני ראש מחלקת אחזקה. העבודה היומיומית שלנו היא טיפול במסועים הארוכים שמובילים את האשלג מהמפעלים לאתר צפע, שם מעבירים אותו ברכבת לנמל אשדוד ובמשאיות לאילת.

"החום והעבודה הבלתי פוסקת יוצרים בלאי טבעי שדורש תחזוקה מונעת ותחזוקה שוטפת. אנחנו שמים דגש רב על איכות הסביבה ומוודאים כל הזמן שאין נזילות. אנחנו עובדים בעבודה פיזית, בתנאי חום כבדים של איזור ים המלח. יש הרבה דגש על בטיחות ושמירה על החיים והבריאות של העובדים. כשיש עומס חום עוצרים את העבודה, מוצאים דרכים לצנן את העובדים, בין היתר באמצעות חלוקת קרטיבים.

"זה מקום שרואה אנשים לפני הכל. שרואה את העובד ומעצים אותו. ב-ICL מועסקים מעל 30 אלף עובדים מרביתם מדימונה, באר שבע, ערד וירוחם, ולאחרונה מעסיקה גם יותר ויותר עובדים מהחברה הבדואית. תמיד אומרים שהעבודה היא הבית השני. אצלי זה הבית הראשון. אני מאחל גם לילדים שלי ושלך לעבוד כאן".

אורן בן סימון (38), מוסכניק, מראשון לציון

אורן בן סימון. ורן בן סימון. "לראות מישהו מגיע במצוקה ומיואש מהאוטו ויוצא מחייך" (צילום: אלבום פרטי) (צילום: אלבום פרטי)

"תמיד אהבתי את ענף הרכב. אבא שלי עבד הרבה שנים בתחום. כל פעם שהגעתי אליו לעבודה הייתי יושב אצלו ושומע סיפורי גבורה ומורשת קרב של מכונאים. הייתי מלכלך את הידיים שיחשבו שגם אני עובד. הדבר המרכזי זה האתגר הטכני, לא הכסף. הכי אני אוהב שמישהו אומר לי: 'הייתי בכמה מוסכים כבר ואף אחד לא פתר לי את הבעיה'. זה מדליק אותי.

"לא הייתי תלמיד טוב. לימודים לא כל כך עניינו אותי. התקבלתי לבית הספר המקצועי מקס פיין, ושם היה לי מורה שהפך לאב רוחני, עובד ברוך ז"ל. הוא נפטר לפני חמישה חודשים, וליווה אותי ממש עד יומו האחרון, כמו גם עוד מאות מהתלמידים שלו ששמרו עליו על קשר. בעקבותיו גם אני במוסך חונך תלמידי בית ספר מקצועי, מלווה אותם בצעדים הראשונים שלהם במקצוע, ובחיים בכלל.

"פתחתי את המוסך בגיל 23. בעסק שלי אני עושה את כל התפקידים, למרות שיש לי גם עובדים שכירים. רכשתי השכלה גם בשני תחומים לא קשורים – משפטים וכלכלה, אבל אני אוהב את העבודה הפיזית על המכוניות. נכון שחם בקיץ וקר בחורף, ושהידיים משתפשפות. צווארון כחול. אבל לא הייתי מחליף את זה בשום דבר אחר.

"חוץ מזה, אני אוהב את האנשים. לראות מישהו מגיע במצוקה ומיואש מהאוטו ויוצא מחייך. אמא שהאוטו נתקע לה באמצע הקיץ, ואני יודע שתיקנתי לה את הבעיות והרכב תקין. שהיא מתקשרת אחר כך להודות. אדם שהגיע ממוסך מורשה ונתנו לו מחיר מנופח ואני מצליח להוזיל לו ולהקל עליו".

דודו שאטאן (31), מסגר, מחרשים

דודו שאטאן, מסגר. "בוקר אחד קמתי ורציתי לדעת לרתך" (צילום: אלבום פרטי)

"אני מסגר. אני בונה דברים לפי הזמנות אישיות. כל פריט הוא שונה. מסגרות לחלונות בלגים, קונסטרוקציות, מעקים, רהיטים. הברזל חזר לאופנה ויש לזה ביקוש. זה חומר אדיר. הפער בין הדמיון למציאות ביצירה עם ברזל מאוד קטן. באמצעות הריתוך אתה יוצר חיבורים חזקים, מתיך את הברזל ומחבר איך שאתה רוצה.

"בוקר אחד קמתי ורציתי לדעת לרתך. בלי יותר מידי סיבה. נרשמתי לקורס של משרד הכלכלה בנובמבר 2012, הסמכת רתך צנרת ומיכלי לחץ. חשבתי שאני אעבוד בזה רק תקופה. הייתה תקופת המתנה בין סוף הקורס למבחני ההסמכה ובחלון הזה של כמה חודשים חשבתי למלא את הזמן בעבודה אז הלכתי לעבוד במסגריה ונדלקתי. באיזה שלב עצרתי והלכתי ללימודי תואר באוניברסיטה אבל עזבתי את הלימודים כי הבנתי שלהיות מסגר זה מה שאני רוצה לעשות בחיים.

"אני בתחושות של סיפוק וטוב לי איפה שאני. עושה לי נעים שאני פותר בעיות של אנשים ואין לי מטרה להיות ענקי או לפרוץ. זה לא הכיוון. ככל שהשנים עוברות השורה התחתונה אצלי בתחושה הטובה זה התהליך עם הלקוחות. האנשים שאתה עובד איתם הם אלה עושים את כל ההבדל".

אושר מסיקה (18), טכנאי בבסיס חיל האוויר בתל נוף, ממודיעין

אושר מסיקה. "ממשיך מפה לשירות סדיר בטייסת" (צילום: טלם הרן)

"אני עובד כחלק מהלימודים בבית הספר המקצועי בבסיס חיל האוויר. עובד צמוד לטכנאי מוסמך יום בשבוע, מהבוקר עד הערב. אנחנו עובדים על חלקי המטוס. אני עובד עם האנשים הכי מקצוענים שיש בתחום, בחיים לא היה יוצא לי כזה דבר במקום עבודה רגיל. אני פוגש טייסים, קצינים בכירים ומהנדסים שאני פשוט יכול לגשת אליהם ולשוחח איתם. זה ידע, זה ניסיון וזה פשוט כיף.

"מבאס אותי שזה רק יום אחד והייתי רוצה לעבוד יותר. האתגר הוא לשלב גם את הלימודים וזה לא פשוט, יש  לחץ משני הכיוונים, אבל זה גם מה שבאמת מוצלח במסלול, מהלימודים ישר למציאות.

"הגעתי לתל נוף בכיתה ט' ואני ממשיך מפה לשירות סדיר בטייסת. כבר בכיתה ט' ידעתי שזה מה אני רוצה לעשות והיום יש לי פרספקטיבה לעתיד, חיל האוויר יחתום עליי וזה יפתח לי דלתות. בתחילת השנה קיבלתי תעודת הצטיינות מאלוף משנה, בטקס התרגשתי כמו ילד".

אחמד חוסיין (52), עובד ניקיון וסגן מנהל משק בבית חולים, מפוריידיס

אחמד חוסין. "אני מנקה כאילו אני מנקה את הבית שלי" (צילום: דפנה איזברוך)

"התחלתי בגיל 14 בבית חולים כרמל, כעובד מטבח בהעסקת חברת קבלן. בגיל 49 הגשתי מועמדות להיכנס כעובד של כללית, אבל לא התקבלתי משום שהיו לי שני אחים מועסקים, אז ביקשתי העברה והגעתי לבית חולים מאיר. ניקיון מחלקה זה עניין שיטתי. סורקים, מסדרים בלאגן מהלילה. אחר כך ניקיון בפרוזדור ובעמדת האחריות וניקיון ראשוני בחדרים, זבל, כיור, שירותים. רק מאוחר יותר מגיעים לשטיפה מלאה.

"בית החולים תמך בי ושלח אותי ללמוד ניהול משק ועכשיו אני סגן מנהל משק. אני מנהל שמאוד נמצא בשטח, מנקה יחד עם כולם כל היום. לקחתי אחריות על הקמת מחלקות הקורונה והנחיתי את כולם איך להתמגן כדי לנקות את מחלקות הקורונה. בכל התקופה הקשה שעברנו, הרבה עובדים פחדו להיכנס למחלקות קורונה ואני נכנסתי ראשון לנקות שם.

"יום העבודה שלי מתחיל בשש אבל אני מגיע מוקדם, ברבע לשש. אני מתחיל בסבב בכל בית החולים כדי לבדוק מה עבר על המחלקות בלילה ורושם ליקויים. אני אוהב את העבודה שלי. אם באתי ליום עבודה אז באתי לעשות את העבודה הטובה ביותר. כשאני עושה עבודה טובה זה מרגיע אותי. אני עושה את הכל מהלב, ומנקה כאילו אני מנקה את הבית שלי".

ראובן (טולי) אליעזר (50),  דפס טקסטיל, מתל אביב

ראובן אליעזר, דפס. "הדפסה זו דרך של יצירה, של הנצחה, של זיכרון" (צילום: הדס יום טוב)

"אני דפס מגיל 16, 35 שנה. ככה, כל יום, קם בבוקר לעבודה. היה לי שכן שהיה לו עסק של הדפסת טקסטיל. הייתי הולך אחרי בית הספר לעבוד אצלו, ואהבתי את זה. מאז אני בעצם עושה את זה. היום, אני נחשב למאוד טוב בתחום. אני מאוד מקווה שאני אמשיך לעשות את זה עד שיגמר לי הכוח.

"זו עבודה גם פיזית וגם סיזיפית. אני עומד על הרגליים כל היום, ולפעמים יש גם 5,000, 10,000 חולצות לטפל בהן. כל היום ככה, לעמוד במשבצת, לעמוד בדד-ליינים של הזמנות. אבל אני אוהב את זה מאוד. הדפסה זו דרך של יצירה, של הנצחה, של זיכרון. יש לפעמים עבודות מרגשות, כמו למשל עכשיו, יש לי הדפסה של חולצות של יחידה בצבא לזכר חבר שלהם שנהרג. זה מרגש אותי.

"אנחנו עוסקים בעיקר בהדפסה של טקסטיל לענף האופנה ולענף הפרסום. חוץ מזה, אנחנו עושים גם כל מיני דברים של קידום מכירות, ארנקים, עטים, בקבוקים ודברים כאלה בשיטה של דפוס משי. זו שיטת דפוס שקרויה למעשה על שם הרשת שמשתמשים בה להדפסה. היום עושה את זה מכונה אוטומטית. אני בעצם משחיל חולצה לתוך המכונה, היא מודפסת, נכנסת לתנור, יוצאת יבשה ונכנסת לשקית, ועוד עובד עומד ומוציא. פעם הייתי עושה את זה ידני, ואז הייתי צריך לעשות את זה ממש אחד אחד. אבל עדיין, כשעושים דברים לא שטוחים כמו למשל כובעים, צריך לעשות את זה באמצעות מכבש, ואז זה אחד אחד".

יוסי בר (69), עובד בחקלאות, ממושב עדנים

יוסי בר. "כל חיי הייתי בחקלאות" (צילום: יונתן בלום)

"נולדתי בחקלאות, גדלתי פה במושב. בשנת 1952 ההורים שלי הגיע לפה כשהייתי בן חודשיים. כל חיי הייתי בחקלאות. היה לנו משק עני של פרות ותרנגולות אבל חיינו בכבוד.

"אני קם כל יום ב 4:45, מתחיל לעבוד ב-5:30 ומסיים ב-14:00. אני אוהב את העבודה. כל עבודה שעשיתי עד היום אהבתי. אני פנסיונר. יש לי פנסיה ואני יכול לשבת בבית ולא לעשות כלום. עבדתי 26 שנה כמנהל לוגיסטיקה בחברה לציוד רפואי. אני חושב על מה שאני אעשה שאני אהיה גדול, אבל בינתיים אני לא גדול מספיק. אני רוצה לעבוד כל עוד אני יכול.

"כשיצאתי לפנסיה ראיתי שמישהו במושב פרסם שהוא צריך עובדים. עשיתי הליכה בבוקר במושב וראיתי אותו, אז שאלתי על העבודה. באותו היום התחלתי. אני שנתיים עובד אצלו כשכיר. משכורת מכובדת. אני אחראי על העובדים וגם עובד בעצמי. לפני ארבעה חודשים דרס אותי טרקטור תוך כדי איסוף בטטות. עלה לי על הרגל, שבר לי 7 צלעות, קרע לי את המעי. אבל הנה אני פה חזרה בעבודה וכל השאר היסטוריה".

אורי לאופר (50), נגר, מנעלה

אורי לאופר. "הנגרות ממלאת לי את החיים" (צילום: אלבום פרטי)

"אני מאוד אוהב את המקצוע. תמיד רציתי להיות נגר. לפני 18 שנה עשיתי הסבה מתחום מדעי המחשב והתוכנה. למדתי את זה כי זה מה שהמשפחה שלי עסקה בו ומה שהיה מקובל מבחינתם, שאהיה מהנדס.

"עבודה בעץ זו התשוקה שלי וגם אחרי 18 שנים זה התשוקה עדיין. אני אוהב את את כל מה שקשור בלהיות עצמאי למרות שזו חוויה מטורפת במדינת ישראל ונדמה שהמדינה מתעללת בך כעצמאי לכל אורך הדרך. כל הסיפורים ששומעים הם פשוט נכונים. מה שאתה לא עושה אתה יכול להיות בכלא ולחטוף קנסות. היו לי חמש עשרה שנים של לחץ נורא וחוסר יציבות כלכלית. היום אחרי 20 שנים כבר השתלטתי על העניינים ואני גם נהנה, יש לי זמן למשפחה וההכנסות מספקות אותי. הנגרות ממלאת לי את החיים באמת.

"הנגרייה בעיקר ממוחשבת ויש רובוט שחותך. זה לב הנגרייה. עובדים בעיקר עם עץ לביד. כשאני עובד עם עץ מלא אז עץ האמבויה הוא אהוב עלי. הוא מאוד יפה ויש לו ריח משגע".