דבר העובדים בארץ ישראל
menu
יום שישי י"ט באדר ב' תשפ"ד 29.03.24
20.4°תל אביב
  • 21.7°ירושלים
  • 20.4°תל אביב
  • 21.9°חיפה
  • 19.4°אשדוד
  • 18.2°באר שבע
  • 25.0°אילת
  • 21.2°טבריה
  • 19.1°צפת
  • 18.7°לוד
  • IMS הנתונים באדיבות השירות המטאורולוגי הישראלי
histadrut
Created by rgb media Powered by Salamandra
© כל הזכויות שמורות לדבר העובדים בארץ ישראל
מגזין דבר

"תמיד נתון בסערה": מאה שנים לאחר שנרצח, יוסף חיים ברנר נותר חידה

יוסף חיים ברנר. "האם אינך מבין שיש רעב בעולם, שיש סבל, שחייבים לפעול לתיקון עולם?" (צילום: פרוייקט אישי רחוב)
יוסף חיים ברנר. "האם אינך מבין שיש רעב בעולם, שיש סבל, שחייבים לפעול לתיקון עולם?" (צילום: פרוייקט אישי רחוב)

פרופ' מיכאל גלוזמן: "מתחילת דרכו ככותב ברנר חשב שעליו להושיע את עם ישראל" | ד"ר דינה ברדיצ'בסקי: "ברנר לא ראה ביצירות שלו תשובה למצוקתו של האדם"

טל כרמון
טל כרמון
כתבת רווחה
צרו קשר עם המערכת:

"יוסף חיים ברנר לא היה פלקטי ולא תמים" אומר פרופ' מיכאל גלוזמן. "הגיבור הברנרי תמיד נתון בסערה, נתון לספקות עצומים. זה מה שהופך אותו לסופר גדול. הספרות שלו אידיאולוגית אבל היא לא פלקטית".

ברנר נרצח יחד עם שישה מחבריו ב-2 למאי 1921, בזמן מאורעות תרפ"א, כשהיה בן 40 בלבד. חזרה לכמה מכתביו לרגל מאה שנים להירצחו מאפשרת מפגש עם אחד הסופרים המשפיעים על התהוות התרבות העברית. הסערה עליה מדבר גלוזמן, כמו גם האידאולוגיה המניעה את כתיבתו, ניכרות גם ממרחק השנים.

"מתחילת דרכו ככותב ברנר חשב שעליו להושיע את עם ישראל", אומר גלוזמן. "הוא מושפע מהספרות הרוסית, שסברה שעל הספרות להוביל תיקון חברתי. ממש מתחילת דרכו הוא מכוון את הכתיבה שלו לשם. הוא רואה את הסופר כ'הצופה לבית ישראל', מושג מספר יחזקאל, שבו הנביא מתואר כצופה. תפקידו לדבר אל העם, להוכיח את העם, לזעוק את זעקת העם ולקרוא לתיקון חברתי ואידיאולוגי".

"חייבים לפעול לתיקון עולם"

בצעירותו עזב ברנר את הבית. הוא למד בכמה ישיבות עד שהגיע לישיבה בפּוֹצֶ'פּ, שם פגש את אורי ניסן גנסין, בנו של רב הישיבה, והשניים הפכו להיות חברי נפש. בישיבה הם התחילו לקרוא ספרות עברית ונחשפו לעולם היהודי-חילוני.

יוסף חיים ברנר ואורי ניסן גנסין. "האינך מבין כי אנו המוהיקנים האחרונים?" (צילומים: ויקיפדיה)
יוסף חיים ברנר ואורי ניסן גנסין. "האינך מבין כי אנו המוהיקנים האחרונים?" (צילומים: ויקיפדיה)

גלוזמן מספר ש"כבר ב-1900, כשהיה בן 19, ביקר ברנר את גנסין במכתב, על כך שהוא כותב אומנות לשם אומנות או ספרות לשם ספרות.  הוא שאל אותו 'האם אינך מבין שיש רעב בעולם, שיש סבל, שחייבים לפעול לתיקון עולם?', והוסיף – 'האינך מבין כי אנו המוהיקנים האחרונים?'". לדבריו "כבר אז רואים את הדחף האידיאולוגי שניכר בכתיבתו של ברנר עד יומו האחרון".

מתוך: "הוא אמר לה", י.ח ברנר
 – אמי! אל תניאיני מדרכי, אשר אני הולך עליה. אל תעצרי בי; אל תרבי מעצורים על כל המעצורים והחוחים הקשים הסובבים אותי והמעכבים אותי עד בלי די. אל תשפכי דמעות לעיני על דם לבי הקרוש. אל-נא תעמדי על הסף, אל נא תשׂוֹכּי בידך על המוצא, אל-נא תסגרי הדלת מלפני. כי אין עצה ואין תחבולה: אני צריך ללכת.
אני צריך ללכת. לא מצוָה אני מקיים בזה; לא חובה אני עושה: אין חובות עלי ואיני משועבד לשום דבר. איני יכול לבלי ללכת. חיי אינם חיים, אם לא אלך. בינתי תסתתר, אם לא אלך. בינתי מסתתרת גם בהגיגי בלבד על אפשרות אי-ההליכה.  בינתי מסתתרת לזכר המלות: אילו, אלמלא, אפשר, יוכל היות – גרידא.  בינתי מסתתרת לשמע הדבר, כי ישׁ לא מהַלכים.
אל תבכי.  אם יש אשם בדבר, הנה גם לך חלק בו…
הניחיני. אני הולך. ארור האומר: מחבוא!
…רואה אַת? הנה הם עוברים על פני החלון. חברי. הם קוראים לי. הכנות מרובות. מבית ומבחוץ. מלחמה לבני יענקיל הדלים ביוצאי ירך החמלניצקים החזקים לדור דור.
כי נשׁבוע נשׁבעתי בחִיורת לחייו המארכות של אבי ההרוג, בנדנוד-האימה שהיה אז בעיניו המהופכות, בעקימה המשונה של שפתיו הצהובות, המתחננות…  נשבע אני באותו הרגע האחרון האין-סופי, בהתבוססו בדמו ונפשו טרם יצאה, בהכיר נשמתו הגוועת, מתוך דממת הסכסוך, כי ריבון העולמים לא יציל חסידיו מרדת שׁחת, ובחַזוֹת עיניו, ההולכות וכבות, את האָבדן הנצחי הפרוש לפניו ולפני כל העולם עד אין קץ –  –  –  נקם אקח! … זה הדבר אשר אנכי דובר אלייך, אמי!

"'הוא אמר לה' הוא אחד הטקסטים היותר חד משמעיים של ברנר" מסביר גלוזמן. "הוא נכתב ב-1905, בעקבות הפרעות בז'יטומיר. זה בעצם מונולוג, טקסט קצר לאמו שמסביר לה למה עליו לנקום את מות אביו, שהיה 'יהודי ישן' שהגויים התעללו בו והשפילו והרגו.

"הטקסט בעצם נותן ביטוי למהלך שהתחיל ב-1903 בפוגרום קישיניב, שבעקבותיו ביאליק כתב את בעיר ההריגה, והתחילה תנועה ברוסיה של הגנה עצמית יהודית. זה רגע מכריע בהתגבשות העמדה הציונית נגד הפסיביות הגלותית. נגד העמדה המסורתית שמוות בפוגרום הוא מוות על קידוש השם. היהודים למעשה אומרים 'אנחנו חייבים להשתנות ולהגן על עצמנו', והטקסט של ברנר הוא חלק מהמהלך הזה.

"זה טקסט מעניין כי הוא מונולוג של בן, והוא מבטא את הקרע בין אבות לבנים. האבות אורתודוכסים, יהודים ישנים, והבנים התפקרו, הפכו להיות ציונים, קוראים ליצירת אתוס לאומי חדש בדמות של יהודי חדש. אבל חשוב לציין שברנר גם היה מאוד מפוקח ביחס לקריאה הזו, והטקסט נכתב כשהיה מאוד צעיר".

"אין איפה להישאר, אין לאן ללכת"

בשנת 1904 הגיע ברנר ללונדון ושכר דירה בשכונת העוני ווייטצ'אפל. משם הוא הוציא לאור את 'המעורר', כתב עת ספרותי בשפה העברית. תפוצת 'המעורר' מצומצמת. 150 הגיליונות של כל מהדורה נשלחים למנהיגים וסופרים יהודים. אבל המשמעות של הוצאת כתב עת ספרותי חילוני, בשפה ששימשה עד אז בעיקר לתפילה ולימוד תורה, מהווה קריאת כיוון בעבור התנועה הציונית הנמצאת במבוכה כשנה לאחר מות הרצל.

שכונת וויטצ'אפל בלונדון, 1905. משם הוציא ברנר לאור את גליונות "המעורר"
שכונת וויטצ'אפל בלונדון, 1905. משם הוציא ברנר לאור את גליונות "המעורר"

ד"ר דינה ברדיצ'בסקי מאוניברסיטת תל אביב מציגה תפיסה שונה על דמותו של ברנר. לטענתה, "לברנר היו רשימות אידיאולוגיות, אבל הוא לא היה עקבי. היו לו בוודאי היו דעות פוליטיות אבל לא בגלל זה הוא מעניין, ועל מרד הנעורים של 'הוא אמר לה' וטקסטים אחרים שומעים פחות בהמשך. ויש לו הרבה אירוניה ומודעות עצמית. אם היו שואלים את ברנר מה הספרות נותנת לאדם, הוא היה אומר שהספרות לא נותנת לאדם כלום.

"הרגע ההיסטורי שכל אישיותו של ברנר נבנתה סביבו הוא שבר של הציוויליזציה. 'הוא אמר לה' הוא אחד הביטויים לכך. עד איזה רגע עמד העולם יציב, ב-1882 התחילו באימפריה הרוסית הפוגרומים של 'סופות בנגב', וצורת חיים של מאות שנים התפוררה. היהודים לא יכלו להישאר בבית כי הקרקע נשרפה, והם בעצם הבינו שאין להם איפה להישאר ואין להם לאן ללכת".

דינה ברדיצ'בסקי, גיליון "המעורר". "הרגע ההיסטורי שכל אישיותו של ברנר נבנתה סביבו הוא שבר של הציוויליזציה"(צילומים: אלבום פרטי, פרויקט בן יהודה)
דינה ברדיצ'בסקי, גיליון "המעורר". "הרגע ההיסטורי שכל אישיותו של ברנר נבנתה סביבו הוא שבר של הציוויליזציה"(צילומים: אלבום פרטי, פרויקט בן יהודה)

תחושת חוסר הבית הזו בעולם, עמוקה יותר לטענת ברדיצ'בסקי מתהליך החילון ומיתר התהליכים הרוחניים שעברו אז על היהודים. "לא היה מקום שהם יכלו להתקבל אליו. הם הפכו לדור של נוודים. נדדו בין מרכזים יהודיים, בלי יעד ברור, בלי לדעת לאן החיים מובילים אותם".

"כתיבה שפוערת את הקרקע"

ברדיצ'בסקי מדגימה את הרעיון הזה דרך טקסטים שברנר כתב לאחר שעלה לארץ, בשנת 1909. ליצירה הראשונה שכתב בארץ ישראל, קרא ברנר "בין מים למים", ויש בה תיאור של אדם ששט ורואה סביבו רק מים. לדבריה, "בבחירה לתת את השם הזה היה משהו סמלי מאוד חשוב. זה היה גילום של החוויה האנושית הזאת. העלייה לארץ ישראל קיבלה משמעות סימבולית וגם תוכן אחר.  כל הכתיבה שלו מבטאת מצב ביניים. גדולתו של ברנר היא שהוא לא ראה ביצירות שלו תשובה למצוקתו של האדם. הוא יצור חסר בית, אין מקום שבו יוכל להניח את כף רגלו.

"אחרי 'בין מים למים' הוא כתב את 'מכאן ומכאן' ב-1911. גם שם באה לידי ביטוי חוויית הנדודים, חוסר הבית. בספר ישנו גיבור בשם דוד דיאספורין (דיאספורה היא 'גולה' בלעז – ט.כ). כשמו כן הוא. אחרי שהייה קצרת ימים בארץ ישראל הוא עוזב, והמספר מתאר את מעשה המחשבה והכתיבה בלב ים".

מתוך: "מתוך: "מכאן ומכאן", י.ח ברנר
על הספינה, שבה הוא נוסע, אין כל יהודים חוץ ממנו. […] מחיצה בינו ובין כל הנוסעים. תחת זאת יש לו גם השהות המלאה גם האפשרות לשבת לבדו בפינתו ולהקשיב לכל הנעשה בנפשו. ממש כמו בשעה שאדם שוכב על ערש-דוָי – ממש כמוני. כמוני הוא מוסר לעצמו בימים השונים של הנסיעה, בשעות השונות, אימתי שהוא חפץ, קצת מרשמיו בשנים האחרונות, היותר אחרונות… ועל אלה הרשמים הוא מדבר במכתבו… והדברים מעוררים גם אותי לטפל בהם על משכבי… וגם לכתבם – אולי – על הספר… למה? למה עושה זאת דיאַספּוֹרין במכתבו? למה עושים כל מה שעושים? ומה אחרת יש עלינו לעשותה.

לדברי ברדיצ'בסקי, "זה תיאור שיש לו משמעות להבנת תפיסת היצירה של ברנר, ובמקום אחר הוא מתאר את עצמו במילים שממש לקוחות מתוך התיאור הזה. זו כתיבה, וגם קריאה, שהיא לא חוף מבטחים. זה לא נותן עוגן או נותן קיר מוצק לגוף מפני חוסר הוודאות של העתיד ומפני חוסר היציבות של כל עמדה אידיאולוגית".

"אם סופרים חוזרים אל ברנר ואם יש מישהו שאוהב את היצירה שלו", מסבירה ברידיצ'בסקי את העניין שמעורר ברנר גם היום, "זה כי הוא פונה ליסוד אוניברסלי מסויים. הכתיבה שלו פוערת את הקרקע. התהום פעורה תחת רגליו. הוא לא יודע את משמעות קיומו, וכל הוויתו היא החיפוש הקדחתני הזה. זה לפעמים נמצא אצל אנשים. אז הוא נותן הד לחרדה הקיומית של האדם. אבל זה לא מסר, זאת חוויה. הביטוי של החוויה תקף כשלעצמו, הוא לא נושא איתו דרכי פעולה".

"איך יהודי כמוני יכול להפוך ליהודי חדש?"

הכתיבה של ברנר אמנם אינה מציעה פתרונות מן המוכן, אבל במקומות רבים הוא בהחלט מצביע על כיוון. כזה הוא המאמר "הערכת עצמנו בשלושת הכרכים", המחזיק יחד עם ביקורת שבהחלט "פוערת את הקרקע", גם קריאת כיוון ברורה בעבור התנועה הציונית והעם היהודי.

מתוך: "הערכת עצמנו בשלושת הכרכים", י.ח ברנר
הבוז לכל מה שראוי לבוּז באופינו ובחיינו התעמק עוד יותר בספרות הסיפורית שאחר מנדלי. הבוז ההיסטורי אלינו לא לחינם היה! …כל חיינו נעשו פאתאלוגיים… אנשים עובדים, פרוליטאריון אמיתי, לא היו גם אז. עניים הולכי-בטל – היו והווֹים.
העיקר לא נשתנה. עתה אנו חיים באי-סביבה. לגמרי באי-סביבה. ועלינו להתחיל הכל מחדש, להניח האבן הראשונה. מי יעשה זאת? אנו? באופיינו? זוהי השאלה.
זוהי השאלה. בכדי שישתנה אופיינו עד כמה שאפשר, דרושה לנו סביבה משלנו. ובכדי שניצור את הסביבה הזאת בידינו – דרוש שישתנה אופיינו תכלית שינוי. המוצא אינו נראה, אבל העט עוד לא נפל מן היד.
ספרותנו חיה עם מנדלי ועם מה שלאחר מנדלי ומבקשת את הדרך. וההערכה האמיתית – הנר לרגליה. ספרותנו משַוועה. השוועה האמיתית – מרגישה היא – משחררת באיזו מידה. ספרותנו מעריכה. ההערכה האמיתית – מרגישה היא – גם זו ששוללת נושאת בה כבר איזו חיוב.
… ספרות-ההערכה שאחר מנדלי אומרת: תעודתנו עתה היא דוקא להכיר ולהודות באי-היחוס שלנו מימות-עולם ועד עתה, בפסול-האופי שלנו – ולהתעלות ולהתחיל הכל מחדש.
לא מיוחסים אנו, אחינו בני ישראל, הוי, כמה לא מיוחסים, אבל עוד יש מקום לתיקון, תמיד יש מקום לתיקון, ו"מודה ועוזב ירוחם".
והיא ספרותנו העלובה, הנבוכה, יודעת: ההגיון יבוא ויקשה ויכה חרם: איך נהיה אנו ללא-אנו? אבל יקשה לו ההגיון מה שיקשה. כוסף-החיים שבנו, שהוא למעלה מההגיון, אומר אחרת. כוסף-החיים שבנו אומר: הכל אפשר. כוסף החיים שבנו לוחש לנו תקוה: מושבי-פועלים, מושבי-פועלים.
מושבי-פועלים – זוהי הריבולוציה שלנו. האחת והיחידה.

"הערכת עצמנו בשלוש כרכים זה מאמר שיוצא לרגל יציאת כל כתבי מנדלי מוכר ספרים בעברית", אומר גלוזמן. "על התיאור של מנדלי את העיירה היהודית. ברנר, שהיה קורא מבריק, כתב שמנדלי תיאר את חוסר האונים וחוסר התוחלת של הקיום היהודי בגולה, אבל שהוא תיאר את זה באהבה. זאת הייתה סאטירה אוהבת.

"על בני דורו כותב ברנר שאין לספרות שלהם את הבריאות של מנדלי. הספרות, הביקורת שלהם, נעשתה 'פתולוגית בהרבה'.

"הוא כתב 'כל חיינו נעשו פתולוגיים', הוא מבין שהשנאה ליהודי הישן היא פתולוגית", מסביר גלוזמן. "מצד אחד הוא חלק מהשנאה, מהביקורת על היהודי הגלותי, והוא נותן לה ביטוי. אבל הוא גם רואה שיש בה מימד פתולוגי, וזאת הגאונות שלו. שהוא רואה את המורכבות בצורה יוצאת דופן.

ניצולי הפוגרום בקישינב בבית חולים בקייב. "היהודים למעשה אומרים 'אנחנו חייבים להשתנות ולהגן על עצמנו', והטקסט של ברנר הוא חלק מהמהלך הזה" (צילום: ויקידפיה)
ניצולי הפוגרום בקישינב בבית חולים בקייב. "היהודים למעשה אומרים 'אנחנו חייבים להשתנות ולהגן על עצמנו', והטקסט של ברנר הוא חלק מהמהלך הזה" (צילום: ויקידפיה)

"אנחנו רואים שם טקסט נורא אמביוולנטי. מצד אחד קטילה של היהדות המסורתית, הוא אומר שהיהודי לא מסוגל לקחת את גורלו בידיו, האמירה היפהפה הזאת 'איך נהיה אנו ללא אנו', ומצד שני אנחנו בעיצומה של מהפכה תרבותית של יצירת יהודי חדש. הוא שואל 'איך יהודי כמוני יכול להפוך ליהודי חדש?' הוא אחד המובילים של המהפכה הזו, אבל הוא מבין שזאת טרגדיה עבור מישהו כמוהו.

"ברנר עלה לישראל ב-1908, בעיצומה של העלייה השנייה, יש קריאה לעבודת כפיים, לזניחה של היידיש, מוכרזת מלחמה על היידיש. העברית עוברת מהברה אשכנזית להברה מזרחית שבה אנו מדברים היום. תארי לך שהיום היית נדרשת להתכחש לכל עברך, להתכחש לשפת האם שלך, זה קשה בצורה בלתי רגילה.

"וברנר מבין את הקושי הזה. לכן הוא שואל 'איך נהיה אנו ללא אנו', איך נהפוך את עורנו. מצד אחד הוא קורא לשינוי הזה. השורה התחתונה, 'הרבולוציה האחת והיחידה', המהפכה הציונית החקלאית. מצד שני המשפט הזה איך נהיה אנו ללא אנו, נותן ביטוי לטרגדיה הזאת".

דבר היום כל בוקר אצלך במייל
על ידי התחברות אני מאשר/ת את תנאי השימוש באתר

כל העדכונים בזמן אמת

הירשמו לקבלת פושים מאתר החדשות ״דבר״
נרשמת!