"את המשטרה הכי קל להאשים. בסופו של דבר הבעיה היא שהמדינה מעולם לא הגדירה גורם מקצועי מוסדר שייקח אחריות על כל היבטי הבטיחות באירועים המוניים", אומר לדבר זאב דיבסק, לשעבר ממלא מקום וסגן ראשת מנהל הבטיחות והבריאות במשרד העבודה.

"התפקיד של המשטרה זה לעסוק במניעת גניבות ובביטחון הציבור", הוא מוסיף, "אבל היום היא הגורם האחרון שנותן אישור לאירוע, והיא עושה כמיטב יכולתה אבל בסוף היא גוף שעוסק בביטחון ולא בבטיחות, ואין לה את המומחים לתחום הבטיחות".

זאב דיבנסק בכיר לשעבר במינהל הבטיחות (צילום באדיבות המצולם)

לדברי דיבסק, ההחלטה על הגורם שיחתום על תכניות הבטיחות של אירוע המוני, היא של קציני רישוי העסקים ברשויות המקומיות. "קצין בעיר מסוימת יכול לדרוש אישור של הנדסאי, מהנדס או אפילו ממונה בטיחות", הוא מסביר, "למרות שלא לקצין ולא לגורמים שהוא דורש חתימות שלהם בהכרח יש ידע בתחום הבטיחות. הממשלה מעולם לא הגדירה מי הוא בעל התפקיד שמוסמך לחתום שאירוע הוא בטיחותי, ומה ההסמכה שאמורה להיות לו".

לדבריו, כבר בעקבות אירועי אסון פסטיבל ערד ב-1995, בו נמחצו למוות שלושה בני נוער, הוקמה ועדה בין משרדית לנושא האירועים ההמוניים. הוועדה הגישה את מסקנותיה בשנת 2000, אחרי שבמהלך תקופת עבודתה אירע גם אסון גשר המכבייה בו נהרגו ארבעה בני אדם ו-69 נפצעו.

"המסקנה הייתה שמי שהכי מתאים לקחת אחריות על נושא הבטיחות באירועים כאלו, זה משרד העבודה בעקבות חוות דעת של היועץ המשפטי לממשלה דאז, מני מזוז" הוא אומר, "הממשלה גם אימצה את החלטות הוועדה הזו, וקיבלה החלטה ברוח זו, החלטה מספר 482 מה-22 ביולי 2001, ממש לפני 20 שנה".

אלא שההחלטה, כמובן, מעולם לא יושמה. "בהחלטת הממשלה נכתב שמשרד העבודה 'יעמוד בדברים' מול משרד האוצר לצורך תקצוב הנושא", מוסיף דיבסק, "עשינו עבודה, אני עבדתי על הנושא, והגשנו רשימה מסודרת של צרכים למשרד האוצר. בעטו אותנו החוצה. אמרו לנו 'תסתדרו עם מה שיש לכם', שזה כמובן היה בלתי אפשרי".

בהמשך, עם כניסת אהוד אולמרט למשרד התעשייה המסחר והתעסוקה, שכלל בתוכו גם את תיק העבודה, פעל מנכ"ל המשרד דאז רענן דינור לקידום הנושא. "מה שהוא ניסה לעשות, זה לכתוב תקן בטיחות לאירועים המוניים", הוא מספר, "ובמקום שהמשרד יטפל בעצמו בכל אירוע ואירוע, מה שעשוי להיות מורכב מאוד למשל בימי העצמאות שיש מאות אירועים גדולים בכל רחבי המדינה, להקים בעצם מכוני רישוי, שיוסמכו ויפוקחו על ידי המשרד, ושהם יהיו הגורם המורשה לאשר אירועים המוניים".

על פי דיבסק,הרעיון זכה לתמיכה רחבה. נוסחה טיוטה לתיקון חוק רישוי עסקים ברוחו, ומכון התקנים כתב את תקן  5688 לנושא שקיים עד היום. עם זאת, התקן נשאר וולונטרי משום שהחוק לא אושר מעולם במליאת הכנסת.

המשרד פנה לאוצר בדרישה לתקצוב של כמה מיליוני שקלים לטובת הקמת מערך של כ-15 מפקחים שיטפלו בנושא הקמת מכוני הרישוי, פיקוח עליהם וגביית אגרות. אבל גם במקרה זה האוצר סירב לתקצב את ההצעה.

לדברי דיבסק, עם הזמן החלטות הממשלה שנגעו להפחתת נטל הרגולציה על עסקים הובילו לקבורתה הסופית של הרפורמה להסדרת הבטיחות באירועים המוניים. זאת למרות שב-2011 ארע אסון נוסף, אסון טקס יום העצמאות בהר הרצל שגבה את חייה של החיילת הילה בצלאל.

"בסוף, גם לממוני בטיחות שלפעמים חותמים על אירועים יש הכשרה בכלל בתחום הבטיחות במקומות העבודה ולא הכשרה שמתאימה לבחינת אירוע המוני במישור הבטיחותי", הוא מסכם, "בהצעה שאנחנו הצגנו בשעתו, בנינו קורס עם תכנית לימודים של 400 שעות בתחום, שנועד רק למהנדסים או הנדסאים שכבר צברו ניסיון בתחום הבטיחות. אבל זה לא יצא לפועל, והיום אין דין ואין דיין".