"הייתי ממש מכוונת עשייה, לא חשבתי על שום דבר מלבד לתת מענה לכל מה שהיה צריך", מספרת מיכל דידון, סגנית מנהלת הסיעוד בבית החולים זיו בצפת, הראשון לקלוט את הפצועים מהאסון בל"ג בעומר במירון. "אחר כך הגיעו המחשבות. התחושה העיקרית שלי, במקביל לצער הגדול, היא גאווה על ההתארגנות המהירה, על הנכונות של כל הצוותים. הייתה תחושה של ביחד, שכל אחד רוצה לתת יד". המענה המהיר בבית החולים התאפשר בין היתר בזכות תרגיל פתע של אירוע חירום לצוותים, שנערך 3 ימים לפני האסון.

מיכל דידון (שלישית משמאל), עם צוות הסיעוד בבית החולים זיו. במרכז אריה ביתן, מנהל הסיעוד (צילום: אתר בית החולים זיו)

דידון, בת 45, גרה במושב ספסופה, קרוב למירון. את ההודעה על האסון היא קיבלה ממנהל הסיעוד בזיו. "הוא סיפר לי שיש אר"ן (אירוע רב נפגעים) והקפיץ אותי לבית החולים. מיד התארגנתי ויצאתי לדרך. היו לי קצת עיכובים בדרך בגלל המחסומים המשטרתיים שהוקמו, היו פקקים במחסומים, אבל השוטרים מאוד ניסו לעזור לי לעבור. קראתי לשוטרים בכל מחסום ואמרתי להם שאני אחות בזיו, והם עזרו לי לעקוף את הפקקים. עבר לי בראש שאני כבר צריכה להיות שם".

להעביר את נפגעי הראש לבית חולים אחר

כשדידון הגיעה לבית החולים, חלק מהנפגעים כבר הגיעו. היא החלה להיערך להעברת נפגעי הראש לבית חולים אחר, מכיוון שבזיו אין מחלקה נוירוכירורגית. "כשהגעתי, צוותי המחלקות כבר נתנו מענה בשטח, והחולים קשה כבר קיבלו מענה ראשוני. ניגשתי מיד למנהל הסיעוד, שהיה מנהל האירוע, כי הוא היה הבכיר ביותר שהיה שם באותו הזמן. נכנסתי לאתרי הטיפול בפצועים, לראות איפה צריך עזרה, ובמקביל התבקשתי לפתוח אתר שהייה לפינוי, כי היה כבר ברור שלחלק מהנפגעים יש פגיעת ראש. באורתופדיה ובכירורגיה היו פציעות של שברים בגפיים ובצלעות. "

"היו כבר שני פגועי ראש כאלה כשהגעתי, שהיו כבר מונשמים. בדיעבד אני מבינה שהם נפצעו מדחיסה. פשוט איתרנו פציעות ראש, הכנו אותם למעבר ופנינו בבקשה למעבר עבורם לאגף לשעת חירום של משרד הבריאות, שארגנו את המעבר. בסופו של דבר היו שלושה כאלה. ואני הייתי צריכה לדאוג לציוד ולצוות מתאימים למטופלים מורכבים. זה היה ממש מהיר, בכלל לא היו עיכובים. אפילו הצילום של המסמכים שלהם פשוט תיקתק. היה איתי צוות שעזר בצורה מאוד מסודרת."

"כל פעם שהייתי צריכה משהו, זה קרה תוך כמה דקות"

דידון מתארת אווירה של התגייסות בצוות. "היו מסביבי כל הזמן אנשים שרצו לעזור. כל הזמן נכנסו עוד ועוד צוותים, ככה שכל פעם שהייתי צריכה משהו, זה קרה תוך כמה דקות", מספרת דידון. לצוותי הרפואה סייעו גם חיילי יחידת החילוץ של חיל האוויר, 669, שאותם היא מתארת כ "חיילים מדהימים ומרשימים".

בגלל שהפצועים הגיעו ללא משפחות נפתח בבית החולים מרכז מידע, טלפוני ופיזי, עבור בני המשפחה. "כשהלכתי לבדוק מה קורה שם ראיתי עובדים סוציאליים עם צוות מתגבר", אומרת דידון, "הם ענו לטלפונים, קיבלו את המשפחות והראו להם תמונות של המטופלים האלמוניים, וניסו לעזור עד כמה שהיה אפשר".

תרגיל פתע נערך לצוות 3 ימים לפני האסון

דידון מתארת את סדר הפעולות באירוע חירום, שבו צוות בית החולים כבר מתורגל. "מי שמקבל את ההודעה ממד"א זה האח אחראי המשמרת במיון. הוא מיד פונה לאח הכללי שהוא בעצם הדמות הבכירה בבית החולים בשעות האלה. חברי ההנהלה לא נמצאים בלילה. הוא מודיע להנהלה, ובזמן שההנהלה בדרך, הצוותים כבר מתארגנים לפתיחת אתרים נוספים לצד המיון.

"הצוותים במיון כבר יודעים מה הם צריכים לעשות, וצוותים נוספים ממחלקות אחרות באים לעזור במיון. בזמן האסון המחלקות נשארו עם מינימום צוותים, וכולם ירדו לאירוע. בגלל שהיה לילה, גם הגיעו צוותים מהבית. לקח להם קצת יותר זמן מהרגיל להגיע בגלל הפקקים והמחסומים."

"הנושא של אירועים רבי נפגעים הוא בסדר היום של בית החולים. הצוותים מקבלים הדרכה בנושא כל שנה, ואנחנו מתרגלים את זה בעצמנו. בנוסף לתרגילים השנתיים של האגף לשעת חירום של משרד הבריאות, אנחנו גם ערכנו לעצמנו תרגיל פתע שלושה ימים לפני ההילולה, בהובלת הוועדה לשעת חירום והנהלת בית החולים. בגלל שיש נוהל סדור וכולם מכירים, כולם כבר ידעו ללכת למקום הייעודי להקמת האתרים הנוספים למיון. מישהו לקח אחריות על הנשמה. היה 'רבאק'. רק הייתי צריכה לבקש משהו, וזה קרה מיד."

"יצאתי עם תחושה קשה, אבל גם מחוזקת"

יצאתי עם תחושה קשה בגלל האסון, אבל יצאתי גם מחוזקת, כי כל הזמן קיבלנו מענה להכל. בשלב מסוים היה עודף צוותים, ואנשים התחילו פשוט לשבת בצד, בלי להפריע למעבר, כדי לחכות לראות איפה עוד צריך עזרה ואיפה אפשר עוד לתת יד. רופאים, אחיות, טכנאים, אלונקאים, פקידות, עובדות סוציאליות שהפעילו את מרכז המידע. לא היה משהו שהיה חסר."