ירוחם מירב, חובש מד"א, היה בכוח ההצלה הראשון בזירת האסון במירון. מאז הוא מתקשה לישון בלילה, ומשחזר שוב ושוב את האירועים. בשיחה עם 'דבר' הוא מספר על המראות בשעה הראשונה, ניסיונות ההצלה, הילד שביקש ממנו לשמור לו על המצלמה, האנשים שביקשו חילוץ וההחייאות שלא הצליחו.
"הייתי פה כל הלילה, הלילה השחור הזה", מספר מירב. "אנחנו הצוות שאבטח את ההדלקה המדוברת של תולדות אהרון. רגע לפני האסון יצאנו לאירוע אחר, הסתובבנו ליד הציון, והגענו חזרה. אנחנו הצוות הראשון שהגיע לאירוע הזה".
"שכבו כאן מאות אנשים, אחד על השני"
"רצנו במדרגות האלו", מירב מצביע על המדרגות הדרומיות המחברות בין הכניסה הראשית המזרחית של ציון הקבר לשביל בו התרחש האסון. "היו פה המון אנשים, היה צריך ממש להידחף. המשכנו וראינו כאוס מטורף, אנשים רצים בבהלה, ממש בורחים כמו מאש. ככל שהתקרבנו, ראינו את האנשים נופלים ואת מעקות הברזל נופלים".
"הצלחנו להתקרב לכאן", הוא מצביע על שלושה מטרים מאחורי המדרגות הנמצאות בסוף הירידה התלולה מהמתחם של תולדות אהרון, "ופה הייתה ערמה של האנשים. כאן שכבו אני חושב, מאות אנשים, האחד על השני. ניסנו למשוך אותם, אבל זה לא היה אפשרי, הייתה מאסה מטורפת של אנשים".
"היה פה איזה ילד אחד בתחתית הערימה שזרק לי מצלמה, ואמר לי 'תשמור לי אותה', ביקש שאשמור לו על המצלמה. שמתי אותה פה בצד. אין לי מושג מה עם הילד הזה, ממש הייתי רוצה לדעת, לא יודע מה איתו".
"היו שני מטרים ריקים שבהם היתה לנו אפשרות לטפל"
"לאחר מכן, אחרי שלא הצלחנו למשוך אף אחד, היס"מ והמשטרה שברו את הברזלים", מירב מצביע על לוחות הפח הגלי שהוצבו בעיקול שבין המדרגות לשביל, אותו פח שבסרטונים מהזירה נראים כשהם נעקרים על ידי שוטרים, כדי לאפשר לאנשים לצאת.
"פתחו את זה במטרה לאפשר לאנשים לרדת. מה שעשיתי זה לעלות ולהגיע לערימה נוספת, עוד 300 איש ששוכבים אחד על השני. בין שתי הערמות היו שני מטרים ריקים, שם הייתה לנו אפשרות לטפל, הם התפצלו לשניים, שתי הערימות האלו".
"אנשים צרחו 'תמשוך אותי, תמשוך אותי'"
"לאחר מכן ניסיתי למשוך אנשים, אבל לא הייתה שום אפשרות להוציא אותם. אנשים צרחו 'תמשוך אותי,' 'תמשוך אותי'. אתה לא יודע מה למשוך, מי למשוך, וגם כשאתה בוחר בסוף את מי למשוך, אתה לא יכול כי יש עליו מאסה מטורפת. היה בחור שהיה לכוד רק ברגל, כל הגוף היה בחוץ, אבל לא היתה אפשרות להוציא אותו".
"אחר כך דפקנו על שתי הדלתות מצד ימין", מירב מצביע על הדלתות הצמודות לירידה התלולה מהמתחם של תולדות אהרון, "אנחנו והשיטור דפקנו על הדלתות, עד שאנשים שהיו בפנים פתחו לנו את הדלתות ואפשרו לנו קצת מרחב לטפל באנשים. נכנסו פנימה והתחילו לזרוק לנו.. התחילו להביא לנו, אנשים ללא דופק וללא נשימה".
"בני 25-30 מתים לי בידיים, אחד אחרי השני"
"התחלנו בהחייאות. בקצב, אחד אחרי השני, בתוך החדר הזה. היו החייאות שהמשיכו גם במרפאות, אבל אלו היו ההחייאות הראשונות כאן. התחלנו החייאות, ולא היו עדיין מספיק חובשים שהגיעו, כי זה היה רק ההתחלה של האירוע".
"עשינו החייאה-החייאה, החייאה-החייאה, החייאה.. ללא הצלחה. היתה החייאה מוצלחת לאחד מהצוות שלי, כאן במרפאה, והבחור חזר לחיים. מלבד זה אני לא מכיר עוד החייאות שהצליחו. אנשים בני 25-30 מתים לי בידיים אחד אחרי השני, פשוט זוועה שאין לתאר במילים בכלל. אחרי שעה של החייאות משהו כזה, כשכבר נגמרתי, פשוט עליתי למעלה, והתחלתי לחפש את עצמי מה לעשות, לא… זה מה שאני ראיתי מנקודת מבטי. התקפלתי, לא יכולתי לשאת יותר את הדבר הזה."
"כשהגעתי, לא ראיתי מחסום"
מירב נוגע באחת השאלות הקריטיות ביותר, האם הוצבו במקום מחסומים והם שגרמו למפולת האנושית ולדחק: "לא יודע על מה מדברים על פה על אנשים אומרים מחסומים או לא, אני לא ראיתי מחסום. כשאני הגעתי לא ראיתי מחסום, ייתכן שהיה, אני לא יודע מה היה לפני כן, כשאני הגעתי לא היה. כשהגעתי היו פה אנשים, בלי מחסומים בלי כלום ושוטרים שניסו לסייע, למשוך אותם מהערמה כמה שיותר".
"באתי כדי לנסות לתת לכאב לצאת קצת"
"חזרתי לפה בפעם השנייה, אני גר בצפת, די קרוב, ואני מגיע כדי לנסות לסגור את זה בראש, את הטראומה הזו, לסגור את זה בראש, ולנסות להכיל את זה. זה עוזר, זה עוזר לבוא לפה".
"בהתחלה, נשבעתי שלא אחזור לפה שנה שלמה, אבל במוצאי השבת כבר הפרתי את השבועה ובאתי. באתי כדי לנסות לתת לכאב לצאת קצת, זה עוזר, לבוא עוד פעם ועוד פעם, מקווה שבעזרת השם נעבור את זה. ואני מאחל לכל המשפחות של הנספים שיהיה להם את הכוח לעבור את זה, ולפצועים רפואה שלמה. שיעשו את מה שצריך שלא יקרו שוב בשנה הבאה".
"כשאני משחזר את האירוע בראש אני בוכה, למרות שאני אדם שלא בוכה בדרך כלל. אני חושב שלא ישנתי מעל ליומיים, אין צורך בשינה, אתה מלא במין משהו פנימי שלא נותן לך לישון. פשוט ער, כל הזמן ער ומשחזר, זה המצב".
